מה זה יום טוב?

אומרת המשנה: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפור. על מה ולמה?

מסכת יומא פרק ז משנה ד

קדש ידיו ורגליו ופשט
וירד וטבל ועלה ונסתפג הביאו לו בגדי לבן ולבש
 וקדש ידיו ורגליו נכנס להוציא את הכף ואת המחתה
קדש ידיו ורגליו ופשט וירד וטבל עלה ונסתפג הביאו לו בגדי זהב
ולבש וקדש ידיו ורגליו ונכנס להקטיר קטורת של בין הערבים ולהטיב את הנרות
וקדש ידיו ורגליו ופשט הביאו לו בגדי עצמו ולבש
ומלוין אותו עד ביתו ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקדש:

המשנה מתארת את העבודות האחרונות של הכהן הגדול ביום הכיפורים.
כשיצא בשלום עשה יום טוב לאוהביו. השעה היתה שעת אחר הצהריים, כנראה, לפני הסתיים הצום. קטורת של בין הערביים והטבת הנירות היו אחר הצהריים בוודאי שלפני שקיעת החמה.

ההצלחה לסיים בשלום, בשלמות, את כל העבודות בבית המקדש הביאה את הכהן הגדול לעשות יום טוב. נראה שאפילו בלא אוכל, גם חג החנוכה נקבע ע״י חז״ל כיום טוב ללא כל אכילה (שבת כא א).

מסכת תענית פרק ד משנה ח

אמר רבן שמעון בן גמליאל: ״לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו.
כל הכלים טעונין טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים.
ומה היו אומרות?
״בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך
אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל
ואומר תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה (משלי ל"א)  וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו (שיר השירים ג')
״ביום חתונתו״ זו מתן תורה
״וביום שמחת לבו״ זה בנין בית המקדש
שיבנה במהרה בימינו אמן״: נשלמה מסכת תענית

 

המשנה משווה בין ט״ו באב ליום הכיפורים ומגדירה את שניהם כימים טובים. יתר על כן הם הימים ״הכי טובים״.
המשנה מתארת מה קרה בימים אלו. שבהם בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולים.
מסיבה מאד אנושית: כדי לא לבייש את מי שאין לה. היה כנראה ״גמ״ח בגדים לבנים״ שממנו כל אחת שאלה את הבגדים ליום הזה.
הכהן הגדול כשנכנס לקודש הקדשים גם הוא לבש בגדי לבן, כמו גם משה בשבעת ימי המילואים.
בנות ישראל היו מחזרות אחרי הבחורים שבאו למצוא שידוך.

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קכא עמוד א

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו.
בשלמא יום הכפורים - יום סליחה ומחילה, יום שנתנו בו לוחות אחרונות.
אלא חמשה עשר באב מאי היא?
אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבא זה בזה.
רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שהותר שבט בנימן לבא בקהל,
רב דימי בר יוסף אמר רב נחמן: יום שכלו בו מתי מדבר, דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר - מדבר לא היה דיבור עם משה, שנאמר: ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם, וסמיך ליה: וידבר ה' אלי לאמר - אלי היה הדיבור.
עולא אמר: יום שביטל בו הושע בן אלה פרדסאות שהושיב ירבעם על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל.
רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, דאמר רב מתנה: אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה - תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שנתנו לקבורה.
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה תניא רבי אליעזר הגדול אומר כיון שהגיע חמשה עשר באב תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה אמר רב מנשה וקרו ליה יום תבר מגל מכאן ואילך דמוסיף יוסיף שאינו מוסיף יסיף מאי יסיףתני רב יוסף תקבריה אמיה.

רבן גמליאל מבין מה מייחד את יום הכיפורים.

• יום סליחה ומחילה
• יום שנתנה בו התורה

אבל מה מייחד את טוב באב ?

חמישה דברים שכל אחד מהם מציג אמורא אחר. ואחד שמיצגים שנים.

• אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבא זה בזה. תקופה מסויימת (עד כלות דור הכניסה לארץ) השבטים נשאו רק במסגרת השבט על מנת שלא לאבד את הנחלה לבקשת בני מנשה לאחר שבנות צלפחד זכו בנחלת אביהן.
• אמר רב יהודה אמר שמואל: השבטים כולם נשבעו שלא לשאת נשים משבט בנימין, בגלל הגיבוי שנתנו לפושעים מפרשת פילגש בגבעה.
  מאחר שראו ששבט בנימין עתיד להתכלות מצאו את הפיתרון שכאשר בנות ישראל יוצאות לחול בכרמים יבחרו משם את הנשים.
• רב דימי בר יוסף אמר רב נחמן: יום שכלו בו מתי מדבר. בכל שנה לאחר חטא המרגלים בט׳ באב חפרו להם ״מתי המדבר״ קברים והלכו לישון בהם בהנחה שלא יקומו ביו שלמחרת. בשנה האחרונה למסעם במדבר הם קמו בבוקר, ובבוקר שלמחרת ומצאו שהם בחיים. חיכו עד שהירח מלא כדי לוודא שלא טעו בתאריך ואז הבינו ״שוויתרו״ להם.
• עולא אמר: יום שביטל בו הושע בן אלה פרדסאות שהושיב ירבעם על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל. ירבעם בן נבט העמיד מחסומים בין שטח יהודה לשטח ישראל על מנת למנוע עלייה לרגל של ישראל בירושלים. ההגיון מאחורי המהלך הזה היה לייצור נתק בין ישראל לירושלים על מנת שיוכל למלוך עליהם.
  הושע בן אלה סילק את המחסומים ואפשר למי שרוצה להגיע לירושלים.
• רב מתנה אמר: ״יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה״.
  דאמר רב מתנה: ״אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה - תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שנתנו לקבורה.
  קיסר רומא (אדריאנוס) לאחר שהרג את אנשי ביתר עשה מגופותיהם גדר לכרם שלו, כדי לבזות את הגופות. תקופה ארוכה מאד הגופות נשמרו בשלמותן עד שניתן היה להביאן לקבורה.
  בברכת המזון הוסיפו ברכה רביעית ״ברכת הטוב והמיטיב״
• רבה ורב יוסף מעלים את הפסקת כריתת עצים למערכה במקדש. וכן יש רמז שמכיוון שהלילה מתארך יש להוסיף בלימוד.

לחמשת הדברים הראשונים שקרו בטו באב ניתן למצוא מכנה משותף: יום שהוסרו המחיצות המפריעות לאחדות: השבטים הותרו זה בזה, שבט בנימין ביר השבטים, נסתיים התשלום על חטא המרגלים, הותרו להגיע לירושלים והרוגי ביתר הובאו לקבורה נסתיים הקלון שבחורבן ביתר.
ובדבר השישי, השנתי, נסתיים הפרק של כריתת עצים.

מצאנו את אביי קובע יום טוב לחכמים. בשעה שראה ״צורבא מרבנן״ מסיים מסכת עשה יום טוב לכל החכמים כאילו גם הם למדו בשלמות. אביי עם עין טובה שמח ומשמח. הוא מותח את השמחה הפרטית והופך אותה לשמחה כללית. (מהרש״א שבת קיח עמ ב)

בברכת הטוב והמטיב אנו מוצאים שתי תודות ותפילה הקשורות לטוב:
הוא הטיב לנו
הוא מיטיב לנו
והוא ייטיב לנו בקרוב.

ונסיים במדרש (לא מצאתי המקור) - מניין שכעת מתחיל זמן תשובה? כתוב בפרשת ניצבים פרק כט פסוקים ט-י: "אתם נצבים היום כלכם לפני יקוק אלקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל . טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך."
חוטב עציך - טו האב. שאב מימיך - ניסוך המים בהושענה רבה.

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר

ערכו: מאיר ומרים פנסטר

והאמת והשלום אהבו

 לאור ערב תשעה באב נבקש הפעם להסתכל על המחלוקת ועל השלום מזווית נוספת למרות שכבר כתבנו על מחלוקת שהיא לשם שמים.

הרב קוק בעולת הראיה, בדבריו על ברכת ״חכם הרזים״ מדבר בשבח העמידה של האדם על דעתו. בצירוף האנשים השונים, דווקא בגלל השוני ביניהם, ״יצא בנין הרמוני מתאים מאד״.
אילו האדם היה מבין לגמרי את חבירו, לעולם היה מוותר לו ״והיתה הפרטיות מתבטלת, ומתוך ביטול הפרטיות לא היה חומר לבנות את הכלל״.

מחלוקת בבית המדרש מבורכת, עד שנפסקה ההלכה. לולא המחלוקת והבירור היתה ההלכה חסרה.

מסכת פסחים פרק ד משנה א

מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות, עושין.
מקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין.
ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין,
נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם.
ואל ישנה אדם מפני המחלוקת:

המשנה מדריכה כיצד על אדם לנהוג בערב פסח בהקשר של עשיית מלאכה.
במקום שנהגו לעשות מלאכה, מותר; במקום שנהגו שלא, אז לא.
אדם שעובר ממקום למקום, עליו לשמור על מנהג המקום ממנו יצא וגם על המקום שאליו הגיע.

הדרכה כוללת של המשנה: אין לאדם לשנות בגלל המחלוקת. 

תוספתא מסכת חגיגה פרק ב הלכה ט

אמר ר' יוסי: ״כתחלה לא היתה מחלוקת בישראל.
אלא, בית דין של שבעים ואחד היה בלשכת הגזית ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה היו בעיירות שבארץ ישראל שני בתי דינין של שלשה, שלשה היו בירושלם אחד בהר הבית ואחד בחיל.
נצרך אחד מהן, הולך אצל בית דין שבעירו.
אין בית דין בעירו, הולך אצל בית דין הסמוך לעירו. אם שמעו, אמרו להן;
ואם לאו, הוא ומופלא שבהן, באין לבית דין שבהר הבית.
אם שמעו, אמרו להן. ואם לאו, הוא ומופלא שבהן, באין לבית דין שבחייל.
אם שמעו, אמרו להן;
ואם לאו, אלו ואלו באין לבית דין שבלשכת הגזית ....
היו יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים.
ובשבתות ובימים טובים באין לבית המדרש שבהר הבית.
נשאלה הלכה, אם שמעו, אמרו להם.
ואם לאו, עומדין במנין. אם רבו המטמאין [טימאו], (או) רבו המטהרין טיהרו.
משם הלכה יוצא ורווחת בישראל....

 

ר׳ יוסי מתאר כיצד הוכרעו המחלוקות בעבר בישראל. אנו רואים שנעשה מאמץ, לפעמים גדול, כדי להכריע בהלכה ולמנוע את המחלוקת.
היו מקרים שאדם נזקק להגיע למספר בתי דין, כשכולם לא ידעו להכריע.
כשלא היה בית דין בעירו, הלך לעיר סמוכה.
כששם לא ידעו הלך לבית הדין שבכניסה להר הבית.
כששם לא ידעו הלך לבית הדין שבחיל.
כששם לא ידעו הגיע ללשכת הגזית.
כששם לא ידעו התכנסו לפסוק הלכה ברוב.
שעות הקבלה שלהם היו כל יום מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים. מוקדם בבוקר עד אחה״צ והפגישה היתה ישירות אתם.

מסכתות קטנות מסכת דרך ארץ פרק ז הלכה לז

..וכן היה ר' אלעזר הקפר אומר: ״אהבו את השלום, ושנאו את המחלוקת,
גדול השלום, שאפילו בשעה שישראל עובדין עבודה זרה ויש שלום ביניהם,
אומר הקדוש ברוך הוא: ״אין רצוני ליגע בהן״ שנאמר: ״חבור עצבים אפרים הנח לו״ (הושע ד יז)
אבל בדבר מחלוקת מהו אומר? ״חלק לבם עתה יאשמו״״ (הושע י ב)

ר׳ אלעזר הקפר מדבר בשבח השלום ובגנות המחלוקת. כדי לחזק את דבריו הוא מביא את הפסוק מהושע כדי להוכיח עד כמה גדול השלום.
הפסוק מדבר על דורו של אחאב שנצחו במלחמות למרות שהעבודה זרה היתה מצויה בגלל השלום שהיה מצוי ביניהם.
וכך הוא קורא את הפסוק בגלל שיש חבור באפרים הנח לו - מן העונש והדין למרות העצבים - העבודה זרה.
(דברי דוד בראשית יא ו; עקידת יצחק במדבר נשא; אלשיך שם; נתיבות עולם נתיב השלום; דובר צדק פז ד״ה )

מסכתות קטנות מסכת דרך ארץ פרק שלום הלכה ה

חזקיה אמר: ״גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב: ״ויסעו ויחנו״, נוסעין במחלוקת וחונין במחלוקת.
ובזמן שבאו לסיני: חנו חנייה אחת, ״ויחן שם ישראל״.
אמר הקדוש ברוך הוא: ״הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חנייה אחת, עכשיו אתן להם את תורתי״.
...ואמר רבי: ״כל השקרים אסורין, ומותר לשקר בשביל להטיל שלום בין אדם לחברו״.

חזקיה מדבר בגודל השלום. המקום שנבחר ליתן בו את התורה היה מקום שחנו בו באחדות ושלום.
רבי אוסר לשקר – כל השקרים אסורים, כולל ״שקרים לבנים״. ואולם, רבי מתיר לשקר כדי להטיל שלום בין אדם לחבירו. הטלת שלום גוברת על האיסור לשקר.

השלום והאחדות מגינים אפילו במקום שיש בו ע״ז.
מותר לשקר בשביל להטיל שלום.
בסוטה, שם ה׳ נמחה על המים כדי להטיל שלום ולפי שאהובה מידת השלום תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה חתימת תפילת שמונה עשרה במדת השלום״ (רבינו בחיי פרשת צו ז לז)

אבל... בסיפור על קמצא ובר קמצא כנראה שהכל נשכח.
חז״לֹ לא פירטו: מי האנשים? מה מקום ההתרחשות? מי החכמים שישבו שם?
אולי יש בכך לומר לנו שסיפור הנו בעל משמעות כללית וכנראה שהוא נכון בכל דור גם לנו.

מי אלה קמצא ובר קמצא?
קמצא מלשון קומץ. כשהכהן קומץ את המנחה הוא מפריד את הקומץ מכל שאר הבלילה.
קמצא הוא זה שבא ״מהחבורה״, בר קמצא הוא ״מחוץ לחבורה״. כי יש מקומות שהביטוי בר = מחוץ. (הרב דוד טורנר דברו על לב ירושלים פרק א)

ישנה גישה טבעית אפילו העדפה לשמוח ולהתחבר רק ל״חבורה״. מי שמחוץ לה ״שיחפש את החברים שלו״.
בימים אלו בפרט, ובכל השנה בכלל, העבודה שלנו היא לזכור כי גדול השלום.

וכמו שאומר לנו הנביא זכריה: "כה אמר ה׳ צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ומעדים טובים
והאמת והשלום אהבו״ (זכריה ח יט)

האמת והשלום ביחד מביאים את הגאולה. 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר

ערכו: מאיר ומרים פנסטר

באר מים חיים

בארה של מרים היא מעשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות.
וכך מתארת התורה באר ניסית, לפי המדרש באר מרים.
במדבר כא יז-יט:

״אז ישיר ישראל את השירה הזאת, עלי באר ענו לה:
באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם, במחוקק במשענותם, וממדבר מתנה:
וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות״:

המדרש מספר ששרו לבאר והיא ענתה בשירה.

תוספתא סוכה פרק ג הלכה ג:

וכך היתה הבאר שהיתה עם ישראל במדבר דומה לסלע מלא כברה מפכפכת ועולה כמפי הפך הזה עולה עמהן להרים ויורדת עמהן לגאיות.
מקום שישראל שורין היא שורה כנגדן. מקום גבוה כנגד פתחו של אהל מועד.
נשיאי ישראל באין וסובבין אותה במקלותיהן ואומרים עליה את השירה: ״עלי באר ענו לה״ ״עלי באר ענו לה״ והן מבעבעין ועולין כעמוד למעלה.
וכל אחד ואחד מושך במקלו איש לשבטו ואיש למשפחתו שנאמר: באר חפרוה שרים וגו'

זהו תיאור מאד ציורי של הבאר שליוותה את עם ישראל במדבר. כדאי לשים לב שלמרות שהבאר ״הלכה״ איתם ולמרות שספיקתה היתה גבוהה עד שהספיק לכל עם ישראל. לפי המשך התוספתא אף הרבה מעבר לכך. עדיין, היה צריך לעשות מאמץ כדי להנות מהמים - נשיאי ישראל היו אומרים שירה ומשרטטים על האדמה את נתיב המים.
רק אז המים היו זורמים לכל ישראל.

נראה על באר בהלכה. 

מסכת פרה פרק ח משנה יא

באר אחאב ומערת פמייס כשרה. ושנויין מחמת עצמן כשרין.
אמת המים הבאה מרחוק כשרה ובלבד שישמרנה שלא יפסיקנה אדם ר' יהודה אומר הרי היא בחזקת מותרת.
באר שנפל לתוכה חרסית או אדמה:
״ימתין לה עד שתצל״ דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר: ״אינו צריך להמתין״

הסבר.
המים המשמשים לאפר פרה נקראים מי חטאת. מים אלו צריכים להגיע ממקור מים טבעי מעיין או באר. 
הבאר שחפירתה מיוחסת לאחאב ומקור מים נוסף מערת פמייס (הבניאס מפכה מתוך מערה) שניהם כשרים למי חטאת שדינם כמעיין.
אם נשתנה מראה המים באופן טבעי ללא התערבות אדם המים עדיין כשרים.
באר שנפל לתוכה עפר ושינה את מראה, העכיר את המים.
ר׳ ישמעל: ימתין עד שהמים יצטללו מחדש.
ר׳ עקיבא: יכול להשתמש מייד.

שמו של רבי עקיבא נקשר בסיפור מפורסם אחר על באר. 

מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק יב

ד"א: ״והוי מתאבק בעפר רגליהם״ זה רבי עקיבא.
שבקש ללמוד תורה.
הלך וישב לו על באר אחת בלוד וראה חוליית הבור חקוקה.
אמר: ״מי חקק את החוליא הזו?״
אמרו לו: ״החבל״.
אמר להם: ״ויכול הוא?״
אמרו לו: ״הן, מפני שהוא תדיר [עליה].
ואמרו לו: ״ולכך את תמה מים שחקו אבנים שנאמר אבנים שחקו מים (איוב י"ד י"ט).
אמר (כי) [וכי] לבי קשה (כאבן) [מהאבן] אלך ואלמוד פרשה [אחת] מן התורה.

סיפור המשנה מוכר בדרך שעשה עקיבא עד שהפך להיות רבי עקיבא. המשנה מתארת שר׳ עקיבא כבר רצה ללמוד אבל התלבט האם יצליח במצבו ללמוד. 
המראה של החבל ששחק את פי הבאר שלמרות שהחבל רך והאבן קשה בגלל המאמץ המתמשך החבל חרץ את האבן.
כמו שגם אמרו לו שהמים שוחקים את האבן בגלל שהם פועלים על האבן לאורך הרבה זמן. כך שגם אם נדמה שהדבר איננו אפשרי ההתמדה מאפשרת לתופעה לקרות.

למה באר ולא בור מים או מעיין? למה נמשלה התורה דווקא לבאר מים חיים? 

מסכת ברכות דף נו עמוד ב

אמר רבי חנינא: הרואה באר בחלום – רואה שלום, שנאמר: "ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים". רבי נתן אומר: מצא תורה, שנאמר: "כי מוצאִי מצא חיים" (משלי ח לה) וכתיב הכא: "באר מים חיים". רבא אמר: חיים ממש.

נזכיר מההפטרה של השבת, התיחסות לבורות לא ראויים.
ירמיהו פרק ב, פסוק יג:

כי שתים רעות עשה עמי אתי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בארות בארת נשברים אשר לא יכלו המים. (בארות הוא כתיב חלופי למילה בורות) 

נבחין בין שלושה מקורות מים: בור, באר ומעיין.

• מעיין – מקור מים שנובע באופן טבעי. המים מגיעים ממי תהום הזורמים על שכבה שאיננה מחלחלת מים ומפכים מתוך האדמה וזורמים על פניה. האדם הנהנה מהמים איננו משפיע על הנעשה ״בבטן האדמה״.
• בור -  נחפר בסלע ומכיל בתוכו את מי הגשמים שהתנקזו אליו. כמות המים מוגבלת לגודל הבור שנחפר. כדי להנות מהמים יש לשאוב אותם. השאיבה מפחיתה מכמות המים עד לניצולם המלא. המים יכולים להתעפש.
• באר – בור שנחפר עד למי התהום. כמות המים לשאיבה הנה כמות מי התהום המצויים בתוך מאגר מי התהום. שאיבה של המים מזרימה ״מים חדשים״ לתוך הבאר. ככול ששואבים - המים מתחדשים!

הבלוג ״נשמה במשנה״ חוגג יום הולדת שנה. התחלנו את כתיבת הבלוג לפני כשנה מתוך תקווה שעם הידע שיש לנו נצליח לכתוב עשרה פוסטים לכל היותר.

זכינו והתורה שאנו לומדים היא כמו באר ודלייה של מים מבאר מזרימה מים חדשים לשואב. זכינו ברוך ה׳ מתוך ההתמדה והמאמץ לשאוב מים חדשים ולגלות עולמות חדשים המצויים במי התהום וממתינים לשואב. אנו מתפללים לה' יתברך לקבל כוחות ולהמשיך לשאוב.

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר

ערכו: מאיר ומרים פנסטר

עשרה דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות - למה ולמה

בפוסט הקודם התמקדנו במושג בין השמשות הפעם ננסה להתחקה - למה עשרה דברים אלו דווקא נבראו דווקא בין השמשות בערב שבת (הראשונה).

נזכיר את המשנה.

מסכת אבות פרק ה משנה ו

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן: פי הארץ, פי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב והלוחות.
ויש אומרים: ״אף המזיקין, וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו״.
ויש אומרים: ״אף צבת בצבת עשויה״.

לערב שבת, גם לפני כניסת השבת, תכונות מיוחדות. 

מסכת שמחות פרק יז הלכה ד

בערב שבת ובמוצאי שבת לא היו מתענין מפני כבוד השבת
ויש אומרים בערב שבת בין השמשות ניתוספת נשמה יתרה בישראל ולאחר השבת נוטלין אותה הימנו

"שמחות" - הכוונא בלשון סגי-נהור, לאבלות
״כבוד השבת״ מתחיל לפני השבת,  ביום שישי בצהריים
ומסתיים אחריה, במוצאי שבת בלילה
ולכן לא היו מתענים:
לפני השבת – מיום שישי בצהריים
ואחרי השבת - מוצאי שבת עד חצות
נמנעים מלצום הרבה זמן לפני קבלת והרבה זמן אחרי יציאתה. צום הוא דוגמא ל "חירוף נפש". ולכן לא צמים בשבת (חוץ מיום כיפור). 
כף החיים מתאר זאת בלשון ציורית ״דמשעה חמישית נכנסת הארת השבת״ (או״ח רנ י). כלומר, כבר בזמן בין השמשות מתווספת הנשמה היתירה שמלווה את היהודי במהלך כל השבת.

מסכת שמחות פרק י הלכה י

ליל שבת בין השמשות מגלה ראשו, במוצאי שבת חוזר ומכסה אותו.
ליל שבת בין השמשות זוקף את המטה, במוצאי שבת חוזר וכופה אותה.
ליל שבת בין השמשות נועל את הסנדל, במוצאי שבת חוזר וחולצו.
ליל שבת בין השמשות הופך קרע לאחריו, במוצאי שבת הופכו לפניו.
ואם יש לו אחר נותנו על גביו בשביל כבוד השבת.

המשנה מתארת מנהגי אבלות שנפסקים בערב שבת בין השמשות עוד לפני כניסת שבת ואינם נוהגים עוד עד צאת השבת.
המשנה  מחדשת לנו שיש מקצת שבת כבר בערב שבת בין השמשות.
חשוב לשים לב שרק סימני אבלות חיצוניים מתבטלים בשבת. סימנים אחרים נשמרים - לדוגמא קדיש, שינוי מקום בבית כנסת ואכילה אצל אחרים.

מהמשנה הקודמת ומזו ניתן להבין כי ״בין השמשות״ מכיל כבר ״קצת״ מן השבת בתוכו.

ערב שבת בין השמשות מכיל בתוכו גם את החול וגם את הקודש.

נראה עוד מעשה הכולל חול וקודש. 

האדם נאלץ לעזוב את גן עדן בערב שבת בין השמשות (סנהדרין לח ב) ולא הספיק ל״עשות שבת״ בגן עדן.
עזיבת גן העדן מלווה בשני ביטויים: שליחות וגירוש.

וישלחהו ה׳ א לוהים מגן עדן״ (בראשית ג כג) למילה ״וישלחהו״ משמעות של שליחות (שפת אמת בראשית תרס״א וישלחהו). כלומר - האדם גורש לשליחות בעולם המעשה בערב שבת בין השמשות.
אנו מוצאים גם: ״ויגרש את האדם״ (בראשית ג כד).

האם האדם גורש חסר כל?

המהר״ל בפרושו על אבות מסביר שערב שבת בין השמשות שונה מערב רגיל בין השמשות. בערב רגיל בין אם הזמן שייך ליום הקודם בין אם שייך ליום הבא בין השמשות יהיה חול.
בערב שבת בין השמשות יש בו מן החול ויש בו מן השבת (דרך חיים ה ו ד״ה ופירוש המשנה).

אדם הראשון יצא מגן עדן עם ״טעם״ של שבת, זה הכלי החשוב ביותר!.

כלים נוספים ניתנו לאדם והם שייכים גם לחול וגם לקודש; כוחם לתקן ולחבר בין שני הזמנים הללו. כמו כן כלים אלו עוזרים לאדם להתמודד עם העולם מחוץ לגן עדן. אם לא היה גירוש, אולי לא היו נבראים. 

כך או כך ניתנו לאדם כלים לעבודתו מחוץ לגן עדן. עשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות הם  ה״כלים״ שנתנו לאדם והם הכנה לתיקון שעתיד האדם לעבוד עליו מחוץ לגן עדן.(ר׳ צדוק הכהן מלובלין פרי צדיק במדבר מטות ח)  כלים אלו מקצתם רוחניים ומקצתם גשמיים. (מאירי על אבות).

נראה מה הכלים:
פי הארץ           ״להאמין בעונש הרשעים״

פי האתון           הידיעה שהקב״ה שומר עלינו גם ללא ידיעתנו כי אנו בסכנה

פי הבאר           בארה של מרים
הקשת              שמזכירה כל פעם מחדש שלולא שבועת ה׳ היה יכול המבול לחזור
המן                  מזון גשמי-רוחני שאפשר לעם ישראל את מסעו במדבר
המטה               שהביא לידי ביטוי את השגחת ה׳ להצלת עם ישראל במצרים ובמדבר
השמיר             שאפשר להתקין את האפוד והחושן ולסתת את האבנים לבית המקדש
הכתב               התורה שהיא קיום העולם
המכתב             שאפשר לכל אחד לראות את התורה.
והלוחות            ״חרות על הלוחות״ (שמות לב טז) אל תקרי חרות אלא חירות (שמות רבה לב א).

ישנו עוד כלי שנברא בין השמשות בערב שבת. התשובה.
תובנה זו תוכל לסייע להבין את ההמלצות של המשנה ברורה ושל כף החיים (או״ח שבת רנ יא) על כך שכדאי לעשות תשובה בערב שבת.

משנה ברורה בהלכות שבת רנ סקג: ״כתבו הספרים יהרהר בתשובה ויפשפש במעשיו״ .
כנראה שאחד מ״הספרים״ הוא ״ראשית חכמה״ שחברו ר׳ אליהו די ווידאש מתלמידי הרמ״ק. הוא מציע לתקן את נפשו של האדם כדי שתשרה עליו קדושת השבת. השבת גם היא בעלת מימד פיסי של קידוש, אכילת ג׳ סעודות וכו׳. כמו כן היא בעלת מימד רוחני שיש בה 1/60 מהעולם הבא  - מעין עולם הבא (קיצור ראשית חכמה שער הקדושה פרק ב).

ואולי גם הגאולה, שעתידה להופיע כדברי זכריה (יד ז-ט):

וְהָיָה יוֹם-אֶחָד, הוּא יִוָּדַע לַיקוָק--לֹא-יוֹם וְלֹא-לָיְלָה; וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב, יִהְיֶה-אוֹר.
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יֵצְאוּ מַיִם-חַיִּים מִירוּשָׁלִַם, חֶצְיָם אֶל-הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי, וְחֶצְיָם אֶל-הַיָּם הָאַחֲרוֹן:  בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף, יִהְיֶה.
וְהָיָה יְקוָק לְמֶלֶךְ, עַל-כָּל-הָאָרֶץ; בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה יְקוָק אֶחָד--וּשְׁמוֹ אֶחָד.

יצאנו מעשרה דברים והגענו שליחות, לתיקון ולדרך המובילה למעין עולם הבא ולגאולה שלמה במהרה בימינו. 

  

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר

ערכו: מאיר ומרים פנסטר

ערב שבת בין השמשות

״עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות״. אנו נתמקד בפוסט הנוכחי במושג: ״בין השמשות״ ובפוסט נפרד נחקור מה המיוחד בעשרה אלו שנבראו דווקא בזמן המיוחד הזה.

דברים מיוחדים קורים בין השמשות.  אבל מתי זה?

מסכת אבות פרק ה משנה ו

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן: פי הארץ, פי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב והלוחות.
ויש אומרים: ״אף המזיקין, וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו״.
ויש אומרים: ״אף צבת בצבת עשויה״.

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות:

• פי הארץ – הארץ שבלעה את קורח ועדתו
• פי האתון  - האתון של בלעם שדיברה אליו
  
• פי הבאר – בארה של מרים
• הקשת שנראתה לראשונה לאחר המבול בימי נח
• המן שירד במסע במדבר
• המטה שהשתמש בו משה
• השמיר  - סוג של חיה ששימשה לחקיקת השמות של שנים עשר השבטים על אבני המילואים והחושן
  
• הכתב שנכתבו הלוחות
• האותיות שנחקקו בלוחות ונראו מכל כיוון הסתכלות (ארבעה כיוונים).
• והלוחות הראשונים

ויש דברים חשובים שלא קורים בגלל בין השמשות. 

מסכת שבת פרק יט משנה ה

קטן נימול לשמונה, לתשעה, ולעשרה, ולאחד עשר, ולשנים עשר; לא פחות ולא יותר.
הא כיצד?
כדרכו לשמונה.
לבין השמשות נמול לתשעה.
לבין השמשות של ערב שבת נמול לעשרה.
יום טוב לאחר השבת נמול לאחד עשר.
שני ימים טובים של ראש השנה נמול לשנים עשר.
קטן החולה אין מוהלין אותו עד שיבריא.

 

אנו יודעים כי יש למול את הקטן ביום השמיני וכי המילה דוחה אפילו שבת.
המשנה מתארת מצבים בהם הברית נדחית גם אם הקטן בריא.
מצב רגיל התינוק נימול ביום השמיני.
במצב בו נולד התינוק בערב שבת בין השמשות, אזי המילה נדחית ולא מתבצעת בשבת.
הסיבה, לא ברור ממתי מתחילה הספירה - הזמן של בין השמשות יתכן ושייך ליום ויתכן ושייך ללילה. בגלל הספק לא ניתן לאשר מילה בשבת, וגם חכמים לא הכריעו למרות החשיבות הגדולה של מילה בזמנה.

נפנה להגדרה של בין השמשות.

הגמרא במסכת שבת לד עמוד ב:

תנו רבנן:
״בין השמשות ספק מן היום ומן הלילה. 
ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה מטילין אותו לחומר שני ימים.
ואיזהו בין השמשות?
משתשקע החמה, כל זמן שפני המזרח מאדימים
הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - בין השמשות״.
״הכסיף העליון והשוה לתחתון – זהו הלילה״, דברי רבי יהודה.
רבי נחמיה אומר: ״כדי שיהלך אדם משמשקע החמה חצי מיל״.
רבי יוסי אומר: ״בין השמשות כהרף עין. זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו״. 

הגמרא נותנת סימני צבע לשמים כדי לדעת מתי היום, מתי בין השמשות ומתי כבר הגיע הלילה.
ר׳ יוסי סבור שזהו זמן קצר ביותר והמעבר הוא מיידי מיום ללילה רק שאין אנו יודעים.

הגמרא בירושלמי מסכת ברכות פרק א הלכה א:

רבי אומר: ״הלבנה בתקופתה, התחיל גלגל החמה לשקוע ותחילת גלגל לבנה לעלות זהו בין השמשות...
איזהו בין השמשות? 
אמר רבי תנחומא: ״לטיפה של דם נתונה על גבי חרב חדה של סייף נחלקה הטיפה לכאן ולכאן זהו בין השמשות״ 

הגמרא במסכת שבת דף ל"ה עמוד ב:

"כוכב אחד יום, שניים בין השמשות, שלושה לילה."

הזמן שבין ״שתי השמשות״  - בין שקיעת החמה לעליית הלבנה. (נכון שיש תקופות בהן הלבנה נראית ביום).
נמצאנו למדים שזמן בין השמשות הוא קצר והוא בסוף היום לפנות ערב.

הירושלמי גם נותן זמן כדי ש ״טבול יום״ יצליח לטבול ביום ואז יוכל לאכול תרומה בלילה (אם יטבול בלילה יצטרך לחכות ללילה הבא כדי שיוכל לאכול בתרומה).
הטובל מקבל את הזמן שבו הוא יום ועדיין תהיה לו שהות להספיק לטבול ביום.
כפי שממשיך הירושלמי:

אדם עומד בראש הר הכרמל ורואה את השמש מתחילה לשקוע
אם ירד בדרך הקצרה לים יספיק לטבול
אם ירד בדרך המלך לא יספיק.

מעניין לשים לב שהירושלמי יוצא מנקודת הנחה שכל אחד יודע את מקום הר הכרמל, את הדרך הקצרה לטבול בים ואת דרך המלך. בלשוננו, כאילו התיחסו למרחק בין מרכז עזרילי ודיזינגוף סנטר.
(זה גם מעורר מחשבה על מקום הר הכרמל בסיפורו של אליהו, אולי מערת אליהו משמרת את המסורת הזו?)

״בין השמשות״ שונה מ ״בין הערביים״.
בין הערביים מתחיל מחצות היום ועד שקיעת החמה.

פסחים פרק ה משנה ג

...שחטו קודם חצות פסול משום שנאמר בין הערבים [״..ושחטו אותו כל קהל עדת בני ישראל בין הערבים״ (שמות יב ו)]

אנו רואים מהמשנה כי זמן בין הערבים הוא מחצות היום.
יוצא שזמן בין הערביים הוא בין הערבים מהזמן שהשמש מפסיקה לעלות בשמים ומתחילה לרדת ועד רדת החשיכה.
לעומת זאת, בין השמשות הוא זמן קצר שבו מתחיל להחשיך.
נראה שהסיבה שהמשניות והגמרא מתעכבות על הערב ולא על הבוקר היא בגלל שקל יותר להבחין במעבר מהלילה ליום מאשר מהיום ללילה (ירושלמי ברכות א׳ הלכה א׳ מהר״א פולדא ד״ה כתיב השמש יצא על הארץ).

כתבנו כבר על ערב שבת עם חשיכה ונוסיף את דברי הטור סימן רס סעיף ב:

״וכשיהיה סמוך לחשיכה ישאל לאנשי ביתו בלשון רכה: ״עשרתם? ערבתם? הפרשתם חלה?
ויאמר להם: ״הדליקו את הנר״.
ובמקום שאין מעשרין אין צריך לומר עשרתם״

המשנה ברורה מסביר לנו את ההגיון שבכך. יש דברים שצריך להזכיר סמוך לסוף הזמן ולעורר עליהם כי אם יזכיר להם בצהריים ויש עוד הרבה זמן אזי יגיעו לרגע האחרון וישכחו ויפספסו.
ולכן גם בלשון רכה, כדי שיקבלו ממנו את התזכורת.  אימה יתירה תביא אותם למצב שמתוך הפחד יגידו שעשו גם אם לא עשו ויפספסו גם כן. (משנה ברורה אורח חיים סימן רס א, י)

ערב שבת להזכיר ולמרות הלחץ להזכיר בלשון רכה.

 

כתב וצילם: שמואל בן מובחר

ערכו: מאיר ומרים פנסטר

בשבח הארץ - שבחים פחות מוכרים של ארץ ישראל

העיסוק בארץ ישראל מהדהד את דברי הרמח״ל בהקדמה למסילת ישרים: ״החיבור הזה לא חברתיו ללמד בני אדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול״. הפעם נזכיר בשבחיה הפחות מוכרים של ארץ ישראל המחזקים את המימד הרוחני של קדושת הארץ. 

מקוואות פרק ח משנה א:

ארץ ישראל טהורה ומקוואותיה טהורים
מקוואות העמים שבחוצה לארץ כשרים לבעלי קריין  ופסולים לכל הטמאים
רבי אליעזר אומר: ״הקרובים לעיר ולדרך טמאים מפני הכביסה, והרחוקים טהורים״

בארץ ישראל המוצא מקווה הוא בחזקת טהרה – ניתן לטבול בו.
בחו״ל צריך חזקה על המקווה על מנת שיהיה טהור. הסיבה היא שגזרו חז״ל טומאה על ארץ העמים (שבת טו. ; ע״ז ח: ועוד)

מסכת כלים פרק א משנה ו:

עשר קדושות הן:
ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה?
שמביאים ממנה
העומר
והביכורים
ושתי הלחם
מה שאין מביאים כן מכל הארצות

ישנם שלושה מתנות שניתן להביא אותן רק מיבול שגדל בארץ ישראל: השעורה לקרבן העומר, החיטה לשתי הלחם והביכורים.

בספרי זוטא פרק ה׳ אנו מוצאים מעלה נוספת של ארץ ישראל על אלו שכבר הוזכרו במשנה:

״ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן. שארץ כנען כשרה לבית שכינה. אין עבר הירדן כשר לבית שכינה״.

המדובר בתקופה שעבר הירדן קודש כארץ ישראל, ועדיין, ארץ כנען קדושה יותר.

גם כוחות יש לקדושת הארץ.

מסכתות קטנות מסכת גרים פרק ד הלכה ה:

חביבה ארץ ישראל שהיא מכשרת גרים.
האומר בארץ ישראל גר אני מקבלין אותו מיד.
ובחוצה לארץ אין מקבלין אותו אלא אם כן היו עדיו עמו.
חביבה ארץ ישראל שהיא מכפרת על עוונות ופשעים, שנאמר: ״שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון״ (ישעיהו לג כד)

ר׳ מאיר בספרי מצטט את הפסוק הזה ולומד לימוד זהה אך מוסיף:

״כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקודש הרי הוא הוא בן עולם הבא״

מדרש זוטא מוסיף שארץ ישראל מכפרת גם על המתים ״וכפר אדמתו עמו״ (דברים לב מג).

בארץ ישראל נאמן אדם לומר שהוא התגייר. (וראינו שקדושה גוררת נאמנות גם בירושלים).
בחוצה לארץ איננו נאמן.
ארץ ישראל מכפרת על עוונות ופשעים. האסמכתא לאמירה היא הפסוק: ״שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון״. כלומר, מי היה חולה הופך להיות נשוא עוון. הדגש הוא על ״העם היושב בה״.

מה התוצאה של קדושה זו? 

אנו מוצאים בספרי לספר דברים שני סיפורים דומים אבל שונים מהותית. הסיפור השני מרגש ו״מוכיח״ את משתתפי הסיפור הראשון.

״מעשה ברבי יהודה בן בתירה, ורבי חנניה אחי יהושע ורבי יונתן שהיו יוצאים חוצה לארץ
והגיעו לפלטום [ביוון או איטליה]
וזכרו את ארץ ישראל
זקפו עיניהם
וזלגו עיניהם דמעות
וקרעו את בגדיהם
וקראו את המקרא הזה: ״וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החוקים האלה״ (דברים יט א)
אמרו: ״ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה״.

מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים [בבבל] אצל רבי יהודה בן בתירא
ללמוד ממנו תורה
והגיעו לציידן [בתוך ארץ ישראל]
וזכרו את ארץ ישראל
זקפו עיניהם
וזלגו עיניהם דמעות
וקרעו את בגדיהם
וקראו את המקרא הזה: ״וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החוקים האלה״ (שם)
אמרו: ״ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה״
חזרו ובאו להם לארץ ישראל״.

למרות המטרה הנעלה של לימוד תורה, אשר כשלעצמה מאפשרת יציאה לחו״ל, הקשר העמוק לארץ ישראל גובר והוא ״מחזיר אותם הביתה״.

ומאידך, נעיין בפרשת השבוע, "בשלח" ונראה איך תכונותיה המיוחדות של הארץ קשורים בחטא ובעונש.

כל שנה אנחנו משתוממים מחדש, תוך כדי קריאת התורה, על ״סיפורים שהתורה מספרת לנו״. חטא המרגלים הוא זה שסגר את הכניסה לארץ בפני דור המדבר.
ננסה להבין ״מה היה שם?״, דרך דברי יהושע וכלב.
במדבר יג ל,לא:

״ויהס כלב את העם אל משה ויאמר:״ עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה״. 
והאנשים אשר עלו עמו אמרו: ״לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו: ויוציאו דבת הארץ רעה..״ 

כלב מדבר על הארץ ויתר האנשים שעלו עמו משיבים על יושבי הארץ ואז ממשיכים בדיבת הארץ.

המשנה במסכת ערכין  ג ה' מספרת לנו שעד להוצאת דיבת הארץ, חטא המרגלים אולי היה נסבל, אבל לשון הרע על הארץ הכריע את הכף:

 ״..שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע, שנאמר: ״וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי״ (במדבר יד כב)״ . 

הגמרא מוסיפה לשון הרע שקול כנגד עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים (ערכין טו:)
המדרש מרחיב ומבחין בין דורו של שאול לדורו של אחאב.
דורו של אחאב נצחו במלחמותיהם למרות שהיו עובדי עבודה זרה ודורו של שאול היו מפסידים במלחמותיהם. דורו של אחאב האנשים לא דברו לשון הרע ודורו של שאול אנשים דברו לשון הרע (מדבר רבה יט ב).

המרגלים מדברים לשון הרע וסוגרים את שער הכניסה לארץ ישראל. כלב שדבר טוב והגן על ארץ ישראל זכה להיכנס אליה ולרשת אותה.

למה?

מי שמדבר לשון הרע על הארץ כופר במעלות קדושתה של הארץ וודאי שלא יכול לעמוד במחיצת התנאים מהספרי.

אשרינו שזכינו לרצות ולדור בארץ ישראל ולהתפלל בה שלש פעמים ביום לדבר בעברית ולספר שבחה בכל העולם, כדברי הספרי.

  

כתב וצייר: שמואל בן מובחר

ערכו: מאיר ומרים פנסטר

מוצא פי ה׳ אשר בלחם

אנו רגילים לכך שכל שמחה וחג מלווה בסעודה חגיגית. כעת נראה שהמקור כבר במשנה (או קודם) ויש לאוכל גם מימד רוחני חשוב.

נתחיל ונראה מימד פיזי שבו האוכל מכבד מאמץ פיזי שנועד למטרה רוחנית (ובל נשכח את חשיבות מצוות הכנסת אורחים) 

ראש השנה פרק ב משנה ה

חצר גדולה היתה בירושלים ובית יעזק היתה נקראת
ולשם כל העדים מתכנסים
ובית דין בודקין אותם שם
וסעודות גדולות עושין להם בשביל שיהו רגילים לבוא
בראשונה לא היו זזין משם כל היום
התקין רבן גמליאל הזקן:
שיהו מהלכים אלפים אמה לכל רוח
ולא אלו בלבד אלא אף החכמה הבאה לילד
והבא להציל מן הדלקה ומן הגיס ומן המפולת
הרי אלו כאנשי העיר ויש להם אלפיים אמה לכל רוח

המשנה עוסקת בעדים שבאו להעיד בשבת על ראית הלבנה, לצורך קידוש החודש. 

אנו מוצאים תיאור כיצד כבדו את העדים ואלו הקלות יצרו בשבילם על מנת שישתדלו לבוא.
בחצר הגדולה שהיתה מוקפת גדר ונקראה: ״בית יעזק״, היו מכנסים את העדים ושם היו בית הדין בודקים אותם.

לאחר מכן היו עושים להם סעודות גדולות כדי שיבואו גם בפעם הבאה.
בהתחלה עכבו אותם שם למהלך השבת בגלל שליוצא מחוץ לתחום בשבת יש ארבע אמות בלבד  - ראה פוסט קודם.
רבן גמליאל הזקן, האף שידע לעבר את החודש גם ללא עדים, תיקן מספר הקלות בנושא תחום שבת, ובפרט - התיר לצאת מחוץ לעיר אלפיים אמה לכל צד שיבחרו -  לעדים, למיילדת ולכוחות הצלה.

כעת נראה שאוכל הוא מכובד כמו מכובדי האומה. לאוכל כזה גם כח רוחני.

שבועות פרק ב משנה ב

אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת העזרה.
שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות
אלא: במלך, ונביא, ואורים ותומים, ובסנהדרין של שבעים ואחד, ובשתי תודות ובשיר
ובית הדין מהלכין
ושתי תודות אחריהם
הפנימית נאכלת והחיצונית נשרפת
וכל שלא נעשה בכל אלו הנכנס לשם אין חייבין עליה.

המשנה ממשיכה את משנה א׳ ומתייחסת למי שנכנס למקום הקודש – העזרה או תוספת העזרה.

תוך כדי כך אנו זוכים לתיאור כיצד מגדילים את השטח המקודש של ירושלים או העזרה תוך שמוסיפים שטח על השטח הקיים. המשמעות המעשית של ההוספה היא היכולת לאכול מעשר שני ושלמים בשטח ״החדש״ של ירושלים כמו גם לאכול קודשים ״בשטח החדש״ של העזרה.

לצורך כך יש צורך בכל הגורמים יחד: מלך, נביא, אורים ותומים, סנהדרין של 71, שירה ונגינה של הלוויים.

וגם שני לחמי תודה.

כולם יוצאים בתהלוכה מסביב לשטח החדש שמוסיפים על שטחה של ירושלים או העזרה. בראש התהלוכה שני לחמי חמץ לתודה. אחריהן בית הדין ולאחריהן כל ישראל. החלה הפנימית נאכלת בסוף התהלוכה והחיצונית נשרפת. בתוספת העזרה הולכים עם שיירי המנחה.

(חלה נאכלת וחלה נשרפת מזכיר דוגמאות נוספות שבהם אוכל משמש בו זמנית למאכל ולטהרה: ציפורי מצורע, קן ציפורים ושני השעירים - שבו הנאכל נאכל ע"י האש בלבד).

נראה שוב מי ומי בהולכים: אורים ותומים, נביא, סנהדרין של 71, מלך לוויים ששרים ומנגנים וכל העוצמה הזו זקוקה גם לאוכל שילך איתם. יותר מכך, לוא יצויר שהיו אומרים האנשים: "מדובר בטקס רוחני - הבה נוותר על האוכל", השטח לא היה מתקדש.

העובדה שהאוכל הוא חלק מתהליך קידוש העזרה וירושלים וגם העובדה שהאוכל בראש התהלוכה מוביל אותנו לרצות להבין: מה יש באוכל ״שזכה להוביל״ את התהלוכה? וכשנבין אולי גם נבין למה מקדשים את השבת על אוכל.

אנו מוצאים : ״כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על מוצא פי ה׳ יחיה האדם״ (דברים ח ג). ההבנה הפשוטה של הפסוק רק מחדדת את השאלה: מה כבר יש באוכל? הרי ״מוצא פי ה׳״ הוא אשר מחייה את האדם.

לאוכל יש משמעות רוחנית ולא רק פיסית כמו שמצאנו למשל, אצל אליהו שהולך בכח האכילה ארבעים יום וארבעים לילה. האם הוא זקוק לאותה ״עגת רצפים״? הרי ממילא לא אכל ארבעים ויום וארבעים לילה במסע להר חורב (מלכים א יט ה,ח). 

בכתבי החסידות מצאנו שיש בלחם, באוכל, שני ממדים: ממד פיסי וממד רוחני.
הממד הפיסי זהו הממד שכולנו מכירים במילה אוכל.
הממד הרוחני הוא ״מוצא פי ה׳ שמעוטף בהלחם״ (שם משמואל הגדה של פסח ספירת העומר ד״ה ונראה) 

מוצא פי ה׳ אשר נמצא באוכל.

ר׳ צדוק מסביר בישראל קדושים ה:

שבכל מאכל גשמי יש גם רוחניות שממנה ניזונה הנשמה. הרוחניות הזו היא דבר ה׳ שנמצא בכל הבריאה והוא מתמשך מבריאת העולם ועד עתה. 

וממול, שם משמואל בראשית ויחי תרעז; ספר הליקוטים עקב סימן ח:

״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״ (שחרית יוצר).
הרי מצאנו שאדם אדם חייב לאכול כדי לחיות – הנשמה המחייה את הגוף זקוקה גם היא לאוכל.

בשתי המשניות מצאנו את שני הממדים של האוכל.

• במשנה הראשונה: ״סעודות גדולות״ הממד הפיסי של האוכל.
• במשנה השניה: הממד הפיסי והרוחני. החלות הולכות בראש יש להן תפקיד כמו שאר מרכיבי התהלוכה. אחת נאכלת ומסיימת את התהליך כמו גם זו שנשרפת.

נראה מקורות מקראים עם פירוש תנאי. ולא נשכח, שבפסח, באוכל נגאלו ובאוכל מספרים. ולהבדיל, פרי עץ הדעת טוב ורע הוא גם אוכל, ממש תאווה לעינים. 

ב״סיכום״ פרשת שמיני אנו מוצאים:

״אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ על הארץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם: כי אני ה׳ אלוקיכם והתקדשתם והייתם קדושים ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרמש על הארץ: (ויקרא יא מג, מד)

תנא דבי רבי ישמעאל (יומא לט א):

״ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אל תקרי ונטמתם אלא ונטמטם״ .

העובדה שהמילה ונטמתם כתובה ללא ״א״ [ במקום ונטמאתם, ונטמתם] מובילה את ר׳ ישמעאל לדרוש שזה גם טומאה אבל גם טמטום. האכילה של שקצים ורמשים מטמטמת.
הגמרא ממשיכה: ״״ולא תטמאו בהם ונטמתם בם״
אדם מטמא עצמו מעט, מטמאין אותו הרבה...
אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה״ (שם)

מצאנו שהאכילה של דברים טמאים מטמאת ומטמטמת. אדם מקדש עצמו באוכל, מקדשים אותו.

גם בפרשת השבוע, בהעלותך, אנו מוצאים התעסקות גדולה עם אוכל. ר׳ יצחק אייזיק שר מתייחס בדרך שונה ממה שאנו רגילים לתלונות של עם ישראל.

את המילים: ״והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה״ (במדבר יא ד) מסביר, ר׳ יצחק אייזיק שר כך: ש״האספסוף״ היו הסנהדרין (מדרש רבה במדבר טו כד). גדולי הדור שאכלו את האוכל הרוחני פיסי – המן, שהיה בו בעיקר את הממד הרוחני. מבקשים אתגרים הם מבקשים תאווה שיוכלו להתגבר עליה. ״התאוו תאווה״ – התאוו לתאווה.

הם אכן נענים ומקבלים בשר לחודש ומובטח להם שהם ימאסו במה שבקשו. משלא הצליחו לאוכלו כפי שתכננו הוא איננו מגיע עוד (לקט שיחות מוסר בהעלותך להבנת פשוטו של מקרא).

ההבנה כי באוכל יש את שני הממדים מעניקה לסעודות שבת, סעודות החג ולסעודות המצווה למיניהן תוכן נוסף ומכוונת אותנו להתייחס אליהן ככאלו.

ולסיכום: "מות וחיים ביד הלשון" (משלי יח כא) - יש להיזהר במה שיוצא מהפה וגם במה שנכנס לפה. 

  

כתב, אפה וצילם: שמואל בן מובחר

ערכו: מאיר ומרים פנסטר