ר׳ עקיבא וחבריו: רבים אבל האהבה מנצחת

מסכת יומא ט עמוד ב':

 מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם.

 ר' עקיבא וחבריו (שהם אחרי החורבן) מראים לנו שאהבה וחברות יכולים למנוע שנאה גם כשיש אי הסכמה קשה מאוד שנראה שגולשת לקווים אישים.

ראש השנה פ״ב משניות ח׳ ט׳:

משנה ח: ..... ועוד באו שנים ואמרו: ראינוהו בזמנו, ובליל עיבורו לא נראה; וקיבלן רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן הרכינס: עדי שקר הן! היאך מעידים על האשה שילדה, ולמחר כריסה בין שיניה? אמר לו רבי יהושע: רואה אני את דבריך.

משנה ט: שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר, אמר לו: יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר (ויקרא כג ד) ״אלה מועדי ה' מקראי קדש, אשר תקראו אתם״; בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו.

בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס, אמר לו: אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל, צריכין; אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר (שמות כד ט): ״ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל״. ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים? - אלא ללמד, שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה.

נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו: בוא בשלום רבי ותלמידי! רבי  בחכמה, ותלמידי  שקבלת את דברי.

 

״מי שחושב שהסיפור מסתיים, הסיפור עכשיו רק מתחיל״ (ר׳ שלימלה). הדרמה שמתחוללת כאן היא המשכה של שתי דרמות נוספות שהתחוללו בבית המדרש (ברכות כח. ; בכורות לו. ; ראש השנה כה.:) הדרמות ממסכתות ברכות ובכורות דומות במאפיינים שלהן. נתעכב רק על פרטים מסויימים. (הרחבה במקורות והסבר מקיף על כלל הדרמות ופרטיהן ניתן למצוא ב"עין איה" על ברכות)

• ר׳ יהושע נשאל על ידי ״תלמיד אחד״ מה ההלכה ?
•  ר׳ יהושע אומר דעתו, שהייתה מנוגדת לפסיקת ההלכה שהוביל רבן גמליאל.
• התלמיד הלך אל רבן גמליאל ועדכן אותו שר׳ יהושע ענה בניגוד לדעתו.
• רבן גמליאל שואל את ר׳ יהושע מה ההלכה ור׳ יהושע אומר.
• רבן גמליאל פוקד עליו לעמוד. ר׳ יהושע עומד כשכולם יושבים.

נראה שמה שהנחה את רבן גמליאל היה הצורך להטמיע את כללי פסיקת ההלכה והיה חשוב לו שהדברים יהיו ברורים. והסגה ממשיכה...

• חבריו של ר׳ יהושע בפעם השלישית משתתפים בצערו של ר׳ יהושע ומדיחים את רבן גמליאל מהנשיאות.
• המועמדים ר׳ אלעזר בן עזריה ור׳ עקיבא. (ר׳ יהושע נפסל בשלב מוקדם)
• ר׳ אלעזר בן עזריה ממונה למחליפו של רבן גמליאל.
• לאחר תקופה קצרה שבה רבן גמליאל הצר על התנהלות מול ר׳ יהושע, החכמים רואים את החוסר ברבו גמליאל ומחזירים אותו לנשיאות.

ארבעת החכמים המופיעים בשני הסיפורים הקודמים: רבן גמליאל, ר׳ אלעזר בן עזריה, ר׳ יהושע ור׳ עקיבא יכולים להיות במחלוקת קשה בבית המדרש. מעורבים ומגיבים לנעשה סביבם. ר׳ אלעזר בן עזריה מחליף את רבן גמליאל בגלל ר׳ יהושע. ר׳ עקיבא מועמד להחליפו ותלמיד שלו, ר׳ שמעון,  מעורר את כל העניין.

בתוך כל המהומה הזו, הם שומרים על אהבה, אחווה ורעות. הם נוסעים ביחד לצרכי הציבור וגם ״מטיילים״ ביחד כפי שראינו בשני הפוסטים הקודמים. לא זו אף זו: רבן גמליאל למחרת ההדחה מתייצב בבית המדרש למרות שאיננו הנשיא.

עצוב לדמיין איך מחלוקת כזו הייתה כנראה נראית היום.

כשקוראים את ההשתלשלות ואת היחסים ביניהם ניתן יותר בקלות להתפלל: ״השיבה שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה״ במהרה בימינו, אמן. ובינתיים, לתת לאהבה לנצח. 

 

 

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר

רבי עקיבא צוחק פעמיים, גם היום וגם מחר

נמשיך במעשיהם של ארבעת התנאים משבוע שעבר. הפעם הם מסתדרים אחד מול שלשה, לא בעניין הלכתי אלא בעניין אחר: איך נכון להביט על המציאות, רק כהווה או גם כסימן לבאות. 

גמרא, מסכת מכות דף כד עמודים א' וב'

וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין, ורבי עקיבא משחק.

אמרו לו: מפני מה אתה משחק?

אמר להם: ואתם מפני מה אתם בוכים?

אמרו לו: הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלוהינו שרוף באש ולא נבכה?

אמר להן: לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.

שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם.

כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק.

אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?

אמר להם: מפני מה אתם בוכים?

אמרו לו, מקום שכתוב בו: "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?

אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה,

 באוריה כתיב: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש" [וגו',] (מיכה ג') בזכריה כתיב: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם", (זכריה ח') עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת.

בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו.

הדרן עלך אלו הן הלוקין וסליקא לה מסכת מכות. 

אנו מוצאים שני סיפורים הדומים בעיקרון שלהם: שלושה תנאים בוכים מול המציאות ור׳ עקיבא משחק. הם תמהים עליו והוא תמהה עליהם.

בסיפור הראשון אינם מגיבים לו. בסיפור השני גם עונים לו וגם כופלים את דבריהם: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו.

• מדוע הגמרא חוזרת על סיפור עם לקח דומה?
• מדוע בסיפור הראשון החבורה שותקת?
• מדוע בסיפור השני היא מקבלת את תשובתו?
• מדוע הם כופלים את תשובתם?

בסיפור הראשון שלושת התנאים מסתכלים על המציאות ומצטערים עליה צער רב. ר׳ עקיבא צופה פני עתיד ושמח. ר׳ עקיבא נתפס כמי שרחוק מהמציאות, למרות שהוא צופה פני עתיד, ולכן לא זוכה לכל תגובה. אם היינו נשארים עם הסיפור הזה בלבד היינו תחת הרושם שאין הסכמה ביניהם.

הסיפור השני מכיל פרט נוסף שמשנה את ההסתכלות על ר׳ עקיבא. גם ר׳ עקיבא קורע את בגדיו כשהוא רואה את מקום המקדש חרב. למרות שקרע את בגדיו כמוהם הוא צופה פני עתיד ושואב נחמה מהעתיד. כאשר רואים רבן גמליאל, ר׳ אלעזר בן עזריה ור׳ יהושע את ר׳ עקיבא מצד אחד מחובר למציאות ומצד שני שואב נחמה ושמחה מנבואת הגאולה הם מצטרפים אליו. יותר מכך הם מבינים עכשיו את המסר שניסה להעביר בסיפור הקודם ולכן כופלים את דבריהם: ניחמתנו גם מהסיפור הקודם וגם מהסיפור הנוכחי.

זה מאד סמלי שמסדר הגמרא שיבץ את שני הסיפורים לסיומה של מסכת. יש בזה אמירה שייתמו המכות ותבוא הגאולה. 

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר

תנאים נוסעים לחו"ל ומחמירין ומקילין לסירוגין

התנאים סמכו אחד על השני בעניני הלכה גם כשלא הסכימו זה עם זה. נראה דוגמא ממסכת עירובין פרק ד' והפעם לא סיפור אחד יש אלא שנים ובהם מככבים ארבעה תנאים.

משנה א: מי שהוציאוהו גויים או רוח רעה, אין לו אלא ארבע אמות. החזירוהו כאילו לא יצא. הוליכוהו לעיר אחרת, נתנוהו בדיר או בסהר - רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה אומרים: מהלך את כולה. רבי יהושע ורבי עקיבא אומרים: אין לו אלא ארבע אמות. מעשה שבאו מפרנדיסין* והפליגה ספינתם בים רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה, הלכו את כולה; רבי יהושע ורבי עקיבא לא זזו מארבע אמות, שרצו להחמיר על עצמן.משנה ב: פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשכה. אמרו לו לרבן גמליאל: מה אנו לירד? אמר להן: מותרים אתם, שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה.

*בדרום איטליה

מבוא הלכתי

אדם השובת בעיר בשבת יכול להלך בכל העיר בשבת ויכול לצאת מהעיר אלפיים אמה. אם האדם היה מחוץ לעיר ולא תכנן להלך אלפיים אמה לכל רוח יש לו ארבע אמות בלבד (משניות ה, ז, ח).

דיר וסהר - מקום מוקף מחיצות מחוץ לעיר ונחלקן בו האם דינו כארבע אמות בגלל המחיצות או לא.

יש לשים לב כי מדובר רשויות שבת ותחומי שבת במשניות.

מי שיצא מחוץ לעיר שלא לדעתו כי הוציאוהו גויים בניגוד לרצונו או שהשתבשה דעתו  יש לא ארבע אמות בלבד כי לא תכנן לשבות במקום שנמצא בו כעת. הוליכוהו לעיר אחרת או למקום מוקף מחיצות מחוץ לעיר נחלקו רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה עם ר' יהושע ור' עקיבא: האם מהלך את כל העיר או המקום שמוקף מחיצות או שאין לו אלא ארבע אמות.

שני סיפורים

      שני הסיפורים שבאים ברצף הינם (שוב) ללא תוספת הלכתית אך יש בכל אחד מהם מסר התנהגותי. הסיפור הראשון מתאר לכאורה את הביטוי המעשי של מחלוקת התנאים שכבר הוזכרה. אך יש לשם לב שרבי יהושע ורבי עקיבא קיבלו את דעתם של רבן גמליאל, והמשנה מדגישה: "שרצו להחמיר על עצמם". ולא "שסברו שהלכה כמותם".

     הסיפור השני מדגיש  שלמרות שלא הסכימו איתו הלכתית עדיין שאלו את רבן גמליאל לגבי ההנהגה הנכונה (וכנראה שקיבלו את דעתו).

      מספר נקודות מענינות

•      מחלוקת התנאים מתוארת בדרך מיוחדת, שני תנאים מול שני תנאים ולא, כמקובל, תנא מול תנא. כפני שרואים, שני הסיפורים הם חטיבה אחת עם הבירור ההלכתי ולכן כבר בתאור המחלוקת מובאים שמות ארבעת התנאים ולא רק שניים כמקובל.
•      מתארים לנו את ההתנהלות של מנהיגי הדור המפליגים לחו"ל כדי לדאוג לצרכי הציבור.
•      שני הספורים מתארים לנו את התנהלות חז"ל לאור פסיקת ההלכה. בסיפור הראשון מוסבר שר' יהושע ור' עקיבא רצו להחמיר על עצמם ולכן לא זזו מארבע אמות וההתנהלות של רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה היא כהלכה. שני הזוגות כיבדו זה את זה. הזוג הראשון כיבד את המחמירים והזוג השני את אלו שלא החמירו. ובכל מקרה - בירור ההלכה מקבל מקום של כבוד ללא קשר לביצוע בפועל.
•       לכן, למרות העובדה שר' יהושע ור' עקיבא מחמירים על עצמם הם סומכים על דעתו רבן גמליאל. כנראה שרבן גמליאל היה מצויד "במד טווח" שאפשר לו לדעת שנכנסו לתחום שבת לפני חשכה. 

   

בשבוע הבא בעז"ה נראה את הקשר בין ארבעת התנאים הללו.

הדרך הנכונה לברר הלכה ולהעבירה הלאה

הסיפורים במשנה משמשים להדגיש את החיות של ההלכה ושל הפוסקים. נראה דוגמא ממסכת פאה פרק ב.

משנה ה: הזורע שדהו מין אחד, אף על פי שהוא עושה שתי גרנות - נותן פאה אחת. זרעה שני מינין, אף על פי שעשאן גורן אחת – נותן שתי פאות.הזורע שדהו שני מיני חיטין: עשאן גרן אחת – נותן פאה אחת; שתי גרנות נותן שתי פאות.

משנה ו: מעשה שזרע רבי שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל, ועלו ללשכת הגזית ושאלו, אמר נחום הלבלר: מקובל אני מרבי מיאשא, שקבל מאבא, שקבל מן הזוגות, שקבלו מן הנביאים, הלכה למשה מסיני, בזורע שדהו שני מיני חיטין: אם עשאן גרן אחת – נותן פאה אחת; שתי גרנות נותן שתי פאות.

משנה ו' נראית כהמשכה של משנה ה'. ובכל זאת עולה השאלה: מדוע כלל רבי משנה שלמה, שכולה סיפור על שני זני חיטה? התוספת ההלכתית היחידה שמופיעה במשנה, היא שזו הלכה למשה מסיני. ניתן היה  להוסיף את האמירה הזו בסוף המשנה הקודמת ולוותר על משנה ו'.

העובדה שמשנה ו' היא משנה נפרדת מעידה על חשיבות הסיפור עצמו. אם נעיין במשנה ו', נראה מספר פעולות הטומנות בחובן מסר חינוכי:

•         רבן גמליאל, שהיה נשיא הסנהדרין, מרגיש בנח להודות שאיננו יודע
•          רבן גמליאל, כנשיא הסנהדרין, טורח והולך ללשכת הגזית כדי לברר את ההלכה
•          רבן גמליאל מצרף את שמעון איש המצפה ללכת עמו
•          נחום הלבלר מקדים לתשובה את כל שרשרת המסירה מהר יסיני ועד אליו
•          בסיני נאמרו למשה גם הפרטים לגבי זורע שדהו מין חיטה אחד או שני מיני חיטה

      משנה ו' מראה שרבן גמליאל בעצמו טרח, בציבור, לברר הלכה עד תומה. יש להעיר שפאה מהתורה שיעורה כלשהוא. מתקנת חז"ל שיעורה כמו תרומה (1/60). אם כך, כמות של פאה אחת מכל השדה זהה לכמות של שתי פאות משני חלקיה. לא ברור שיש נפקא מינא כלכלית לשאלה! (אמנם, אם כמותו של אחד מהמינים קטן יתכן וצריך להפריש יותר).
     
      זוהי גדולתו של רבן גמליאל. ההלכה חיה בגלל שאין הכבוד מפריע לבירורה ויש חשיבות להאיר לציבור את מקורה. ואולי החשוב מכל - ההלכה חשובה כשלעצמה וראויה לאותו דרגה של תשומת לב גם אם לתשובה אין משמעות כלכלית. רבן גמליאל מתעקש לפסוק את ההלכה  גם אם בירורה כרוך במאמץ גדול. רק אחרי שאדם יודע את ההלכה הוא יכול להחמיר או להדר. בימינו היינו מדמיינים תשובה כמו: "ליתר ביטחון תפריש שתי פאות" או "המחמיר תבוא עליו הברכה". אך ללא הבירור, זו הלכה ללא חיות.

      מאמרים עתידים יביאו דוגמאות נוספות לדרך בה סיפורי התנאים והאמוראים ממלאים את ההלכה והאישים העוסקים בה, בחיות.
       

כתב: שמואל בן-מובחר
הצלם: חגי בן יהודה שהוא גם אופה לחמים וחוקר זני חיטה עתיקים