ואם נראה שהוא טועה?

בשבוע שעבר ראינו שצריך להיזהר בדיבור. מה אם אדם דיבר ונראה שהוא שוגה? נראה מספר שיטות התמודדות של התנאים.

מסכת פרה פרק ד משנה א

פרת חטאת ששחטה שלא לשמה, קבל והזה שלא לשמה, או לשמה ושלא לשמה, או שלא לשמה ולשמה, פסולה.
...
ובכלי לבן היתה נעשית.

תוספתא למשנה (הלכה ד)

שאלו תלמידיו של  רבן יוחנן בן זכאי: ״פרה [אדומה]  במה נעשית?״
אמר להם: ״בבגדי זהב״.
אמרו לו: ״לימדתנו רבינו, בבגדי לבן״
אמר להם: ״יפה אמרתם. מעשה שעשו ידי וראו עיני שכחתי, ששמעו אזני על אחת כמה וכמה !״
ולא שלא היה יודע אלא שהיה מבקש לזרז התלמידים.
ויש אומרים: ״הלל הזקן שאלו״, ולא שלא היה יודע אלא שהיה מבקש לזרז התלמידים.

הסיפור בתוספתא מביא מהווי בית המדרש התנא רוצה לזרז את תלמידיו עונה תשובה שגויה לשאלתם והם קופצים ואומרים לו: לימדת אותנו אחרת. והוא מברך אותם על כך.

שימו לב לביטוי היפה: "מעשה שעשו ידי וראו עיני שכחתי, ששמעו אזני על אחת כמה וכמה!״ שהסביר למה חשוב לשנן את מה ששומעים בהרצאה.

המשנה הבאה מתייחסת למלאכות שדוחות או שאינן דוחות את השבת בקרבן פסח ותוך כך מתארת את המחלוקת בין רבי אליעזר שמתיר מעשים אלו לחכמים שאוסרים. 

רבי יהושע מתחיל בניסיון להוכיח לו שההלכה כדברי חכמים ורבי עקיבא ממשיך.

מסכת פסחים פרק ו משנה ב

... אמר לו רבי אליעזר: ״עליה אני דן. ומה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת, הזאה שהיא משום שבות אינו דין שדוחה את השבת?״
אמר לו רבי עקיבא: ״או חילוף. מה אם הזאה שהיא משום שבות אינה דוחה את השבת, שחיטה שהיא משום מלאכה אינו דין שלא תדחה את השבת ?״
אמר לו רבי אליעזר: ״עקרת מה שכתוב בתורה: ״בין הערבים...במועדו״ (במדבר ט ג). בין בחול בין בשבת״
כלל אמר רבי עקיבא: ״כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת – אינה דוחה את השבת.
שחיטה , שאי אפשר לעשותה מערב שבת – דוחה את השבת״.

ר׳ אליעזר לומד קל וחומר משחיטה - אם השחיטה שהיא כמו מלאכה ואסורה בשבת והיא מותרת בפסח שחל בשבת, אז בוודאי איסור שהוא מחכמים ולא מן התורה ידחה את השבת.
ר׳ עקיבא, בפיסקה עם הקו תחתיה, ״מנסה״ להוכיח לר׳ אליעזר ששחיטת קרבן הפסח אסורה בשבת למרות שידוע ומוסכם על הכל ששוחטים את קרבן הפסח במועדו – גם בשבת.
ר׳ עקיבא ״לומד קל וחומר״ מהדין בהזאה (על טמא מת, ביום השביעי). אם ההזאה שהיא אסורה בשבת מחכמים ולא מן התורה אינה דוחה את השבת, אז בוודאי שחיטה שהיא מל"ט אבות מלאכה ואסורה בשבת, לא תדחה את השבת.
יוצא מ״ההוכחה״ שאסור להקריב קרבן פסח בשעה שפסח חל בשבת.

מה פשר ה״הוכחה״ הזו?

ר׳ עקיבא איננו אומר לר׳ אליעזר "לימדת אותנו אחרת" בצורה מפורשת, הוא מנסה דרך ה״הוכחה״ להזכיר לר׳ אליעזר שהוא לימד אותם אחרת. 

שימו לב להבדל באישיות בן רבי יוחנן בן זכאי ור' אליעזר (תלמידו). אחד מודה על התיקון ואחד לא.  

לסיכום, אם מישהו טועה, חז״ל מציעים לאמור את האמת. אבל איך?

• גישה ישירה - תוספתא בה מספרים על לימוד המשנה. בסיפור התלמידים שואלים והרב עונה תשובה לא נכונה. התלמידים מזדרזים להעמיד אותו על טעותו. מסתבר בדיעבד שזו הייתה דרכו של הרב לזרז אותם בלימוד.
• גישה עקיפה - במשנה השניה, התלמיד ר׳ עקיבא נמנע מלומר לר׳ אליעזר, שהיה מרבותיו: "אתה טועה, ויותר מכך לימדת אותנו אחרת". הוא מציג לו ״הוכחה״ שמטרתה לעורר את רבו ולהזכירו שלימד אחרת.

כנראה שכל סגנון היה מותאם לנפשות הפועלות, לתקופה ולבית המדרש הספציפי. ואכן רואים את ההתאמה מהתגובות של רבי יוחנן בן זכאי ור' אליעזר לתיקונים. זהו פירוש נוסף למשנה באבות "אל תאמר דבר שאינו נשמע, שסופו להישמע".

לסיכום: כשאנו בוחרים לדבר יש מגוון אפשרויות איך לעשות. כדאי למצוא את הדרך המיטבית גם למדבר ובעיקר לשומע.

גם יוסף, בפרשת השבוע, בחר את התפאורה בהיוודעו אל אחיו. הוא ידע שיהיו דברים לא נעימים, ולכן ביקש מכל הזרים שהיו בחדר לצאת כדי לא להלבינם ברבים וכדי להימנע מלדבר על מכירתו בפני זרים. אחרת, ידע שלא ישמעו ולא יחזרו בתשובה.

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר

 

דברים יוצאים מהקשרם – זו מכה

בשם אבטליון מצאנו: ״חכמים הזהרו בדבריכם״ (אבות א יא). באותו פרק, אנו מוצאים : ״שמעון בנו [של רבן גמליאל] אומר: ״כל ימי גדלתי בין חכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה״״ (אבות א יז).

רבן שמעון בן גמליאל מאוחר לאבטליון בארבעה דורות (אבטליון, הלל, שמעון בן הלל, רבן גמליאל הזקן, רבן שמעון בן גמליאל).

בימי אבטליון הספיק לחכמים להיזהר בדבריהם. ואילו בימי רבן שמעון בן גמליאל כבר הומלץ לשתוק.

בשורה אחת מתוך המשנה הבאה נראה כי יש צורך להיזהר במה שאומרים ויש גם צורך להיזהר בפני מי אומרים. ההסבר למשנה יוצר המשך לפוסט הקודם ובו זמנית מאפשר ללמוד את הנוכחי באופן עצמאי.

 מסכת סוטה פרק שלישי משנה ד:

 ״.... הוא היה אומר [ר׳ יהושע]  חסיד שוטה, רשע ערום, אשה פרושה ומכת פרושים הרי אלו מכלי עולם״.

נצעד הפעם עם התלמוד הירושלמי להבנת שתי הדוגמאות האחרונות במשנה.

ביאור שאר השורה במשנה, בסוף הפוסט.

 

מכות פרושים – הירושלמי (סוטה פרק ג הלכה ד) מביא שני סיפורים המאירים את המושג. נביא את הסיפורים בתרגום חופשי.

סיפור ראשון.

ההלכה היא שאישה שאיננה פורעת כתובתה (מקבלת את סכום כתובתה) ניזונת מנכסי הבעל. פרעה כתובתה, אינה ניזונת (כתובות יא ב, ג).

אלמנתו של רבי שובתי הייתה מתפרנסת מנכסי בעלה יותר מכפי הנצרך לה. באו היתומים לפני ר׳ אלעזר ושאלו ממנו עצה.
אמר להם ר׳ אלעזר: מה לעשות שאתם מתנהגים כמו שוטים? תפרעו את כתובתה ותהיו פטורים מלזון אותה. סתם ולא פירש.
אדם שהיה במקום ושמע את דברי ר׳ אלעזר ואמר להם:
תעמידו פנים כאילו שאתם מוכרים את כל הנכסים. האלמנה תיבהל כי תחשוש מפני הקונה ותפרע את כתובתה.
קיבלו את עצתו וכך עשו.
באותו ערב הגיעה האלמנה לפני ר׳ אלעזר על מנת לתבוע את כתובתה.
הבין ר׳ אלעזר שדבריו עוותו ונוצלו לרעה, ואמר: ״זו ״מכת פרושין״ נגעו בה. יבוא עלי [עונש] אם נתכוונתי לכך״.

ר׳ אלעזר התכוון שיציעו לה לפרוע את כתובתה. אם תסכים, מוטב. אם לא תסכים יישאר המצב כפי שהוא.
אדם ששמע את העצה מהצד הוא זה שהניע את היתומים. על זה אמר שלמה במשלי: ״באזני כסיל אל תדבר ...״ (משלי כג ט).
אולי צורת הביטוי של ר׳ אלעזר: ״מה לעשות שאתם מתנהגים כמו שוטים?״ שלהבה אותם. "חכמים היזהרו בדבריכם".

סיפור שני.

ההלכה היא שמי שיש לו פחות ממאתיים זוז, נחשב עני, ויכול לקבל מעשר עני (פאה ח ז).

לאחד מתלמדיו של רבי היו בדיוק מאתיים זוז חסר דינר, כלומר - עני. רבי היה נותן אחת לשלש שנים את המעשר עני שהפריש לעני שכזה. באותה שנה היו מתלמידיו של רבי בעלי עין רעה והכירו את המנהג. נתנו לעני דינר שהשלים את כספו למאתיים זוז ובכך מנעו ממנו לקבל את המעשר עני.
רצה רבי לתת לעני את המעשר וסיפר לו העני שהשלימו לו את הסכום ואיננו יכול לקבל מעשר עני.
אמר רבי: ״זו מכת פרושין נגעו בו״.
רמז רבי לתלמידיו והכניסו את העני לחנות אוכל. העני קנה מאכל וברגע שהחסיר ממונו אפילו במעט יכול היה לקבל  את המעשר עני.

בעלי "מכת פרושים" משתמשים בהלכה כדי להשיג מטרות בשונה מרוח ההלכה. פירוש מילולי: משתמשים בהלכה כדי להכות ולא כמו הדיוט, ביד (עלי תמר שם).
שומעי עצתו של ר׳ אלעזר מתחו את ההלכה למקום של גניבת דעתה של האלמנה.
תלמידיו של רבי לקחו את ההלכה למקום של פגיעה בעני.
למרבה המזל גם ר׳ אלעזר וגם רבי הספיקו לתקן את העוול לפני שהתממש.
״חכמים הזהרו בדבריכם״ (אבות א יא)  נכון שבעתיים עם ההסבר של הירושלמי למשנה בסוטה.

קריאת הירושלמי על ״מכת פרושים״ מהדהדת על מכירת יוסף. על הפסוק: ״ויתנכלו אותו להמיתו״ (בראשית לז יח) רש״י כותב: ״נתמלאו נכלים וערמומיות״.

בפרשתנו אנו מוצאים שהאחים מבינים שטעו בהיתר שנתנו לעצמם למכור את יוסף. אנו מוצאים ביטוי לכך בדבריהם: ״בני איש אחד נחנו״ (בראשית מב יא) ולא כתוב ״אנחנו״, ה ״א״ חסרה - להראות שהאחד חסר וכנים אנחנו , עם האות ״א״, בא להגיד שכולנו כנים (אור עולם, רמד״ו, מב יא).

 

למי שמתעניין לגבי פירוש חלק אחר מהמשנה.

חסיד שוטה – שלש דוגמאות מביא התלמוד:

• אדם עטור בתפילין ורואה תינוק טובע בנהר. ״החסיד השוטה״ אומר: ״קודם אחלוץ את התפילין כי אין ראוי לקפוץ לנהר עם תפילין וכשאסיים אקפוץ להצילו. בינתיים, טבע התינוק.
• אדם הרואה תאנה שהבכירה בימים שכבר אין בית מקדש ואין ביכורים נוהגים. כדי להראות חסידותו הוא נותן אותה למי שיפגוש כדי להראות שאיננו רוצה ליהנות מפרי המיועד לביכורים.
• אדם רואה נערה המאורסה ואיש רץ אחריה כדי לפגוע בה. ״מרב חסידותו״ שאיננו רוצה לפגוע בתוקף עומד מהצד ואינו מנסה להצילה. ההלכה שהרודף אחר נערה המאורסה על מנת לפגוע בה ניתן להצילה גם אם יש צורך להרוג את הרודף ולמרות זאת הוא ״מתחסד״.

רשע ערום – זה שמקל על עצמו ומחמיר על אחרים והם חושבים שהוא מחמיר גם על עצמו.

אשה פרושה – אומרת על עצמה שהיא יותר צדיקה מלאה שאמרה: ״אלי תבוא״, האישה הפרושה מדמיינת לעצמה שהיא אף פעם לא הייתה אומרת דבר כזה.
לאה נתכוונה לשם שמים, להעמיד יותר שבטים. מתוך הדיוק מהכתוב: ״אלי תבוא כי שכור שכרתיך בדודאי בני, וישכב עמה  בלילה הוא״ (בראשית ל טז) במגילת אסתר כתוב: ״בלילה ההוא״ (אסתר ו א). ורבי אבהו דורש את המילה ״הוא״. הקב״ה מעיד עליה שכל כוונתה לשם שמים.

ניתן לראות לפחות מכנה משותף אחד לכל ״מכלי עולם״. כולם מנצלים את ההלכה כדי לעוות את התנהגותם ״לפי ההלכה״.

החסיד השוטה מתמהמה או פוטר עצמו מהחובה להציל.

רשע ערום ואשה פרושה מנצלים את ההלכה כדי להציג עצמם טוב יותר ממה שהם.

 

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר

 

מילים והנהגות

האם נכון להגיד מה שנכון? לא פשוט. נראה כמה משניות שמאירות את הבעיה. 

מסכת אבות פרק א משנה יא:

אבטליון אומר: ״חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים 
וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו
ונמצא שם שמים מתחלל״

 

אבטליון מתייחס למעשה אנטיגונוס איש סוכו (אבות א ג) שאמר :אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס״. תלמידיו צדוק ובייתוס הפשיטו את דבריו (תתנהג כאילו אין עולם הבא ← ממש אין עולם הבא)  ויצאו לתרבות רעה שמהם יצאו הצדוקים והבייתוסים. תלמידיהם למדו מפיהם את מה שהטעו אותם.

אם כך, הזהרו בדבריכם כי תמיד יש סכנה שלא יבינו עד הסוף או יסלפו והתלמידים הבאים אחריכם ילמדו ממלמדי הטעות וימותו.

ונמצא שם שמים מתחלל.

האם היה עדיף שאנטיגונוס איש סוכו היה שותק? או לחליפין מאריך הרבה יותר?

מסכת חגיגה פרק ב משנה א:

אין דורשין בעריות בשלושה ולא במעשה בראשית בשניים ולא במרכבה ביחיד. אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו.

כלומר - יש נושאים שיש לברור את הפורום שמלמדים בפניו.

במשנה הבאה יש קצת עצה. מעניין לשים לב לרמזים הנוספים על הכתוב.

 

מסכת אבות פרק ב משנה ד:

הוא היה אומר:
״עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו
בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך״.
הלל אומר:
״אל תפרוש מן הציבור,
ואל תאמין בעצמך עד יום מותך
ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו
ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע
ואל תאמר כשאפנה אשנה, שמא לא תפנה״.

הסבר:
הוא היה אומר- רבן גמליאל בנו של ר׳ יהודה הנשיא מדריך אותנו בהתנהלות של עצמנו.
עשה רצונו של הקב״ה כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. תשאף להידמות לקב״ה: מה הוא רחום אף אתה רחום ואז ממילא רצונך יהיה כרצונו של הקב״ה.
בטל את רצונך (בכח!) כשיצרך מנסה להתגבר עליך כדי שיבטל הקב״ה את רצון ״האחרים״ שיהיה כרצונך. הקב״ה יסייע לך במלחמה באחרים.
כפי שנאמר ב קידושין דף ל ב׳: ר״ש בן לוי: ״אלמלא הקב״ה עוזרו אינו יכול לו״. שנאמר: ״ה׳ לא יעזבנו בידו״ (תהילים לז לג).

הלל בא ומסביר איך רעיונות אלו הופכות להנהגות. מעניין שההנהגות הם בעיקר שליליות, מסוג "בטל רצונך", מה לא לעשות למרות שיש יצר לעשות אותם. ולמה יש יצר חזק במיוחד? לדיבורים.

אל תפרוש מהצבור - בשעת צרתו, כשם שאין הקב"ה עוזב.
אל תאמין בעצמך עד יום מותך - ראינו את שמעון ששמש בכהונה הגדולה שמונים שנה ונעשה צדוקי. כלומר אי אפשר להפסיק לעשות רצונו כרצונך אפילו בסוף החיים.
ואל תדין את חברך - גם אם ראית את חברך חוטא אל תדון אותו. רמוז שמדובר במקומו של הקב"ה ולא רק מקומו של החוטא. זה "רחום וחנון".

ושתי הנהגות מכיוון השליטה העצמית (בטל רצונך):
ואל תאמר  - אל תאמר דבר שכעת איננו נשמע גם אם בסופו של דבר יישמע. זאת למרות המשפט הבא שמודה שיתכן ולא תוכל להגיד זאת בעתיד. 
ואל תאמר - אל תאמר לכשאפנה אשנה כי אולי לא תיפנה. אל תדחה דבר מצווה כי יכול להיות שבהמשך כבר לא תהיה לך הזדמנות לעשות.

מסכת כלים פרק יז משנה טז:

קנה המאזניים והמחוק שיש בהן בית קבול מתכות והאסל שיש בו בית קיבול מעות וקנה של עני שיש בו בית קיבול מים ומקל שיש בו בית קבול מזוזה ומרגליות הרי אלו טמאין
וכל כולם אמר רבי יוחנן בן זכאי: ״אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר״.

המשנה מונה כלים שיש בהם בית קיבול לא שגרתי וסמוי מן העין ומשמשים לרמאות.

• קנה המאזניים שהיה חלול - בתוך החלל שמו מתכת שתכביד על הצד האחד כדי לרמות במשקל.
• והמחוק – כלי שמיישרים את פני הכלי שמודדים בו. שגם אותו עשו חלול על מנת להכביד על הכלי ולגרום לשקוע לתוך המידה ולרמות המידה.
• המוט של האסל חלול  - והרמאי היה מחביא את שכרו וטוען שלא קיבל. חיפשו בחפציו ולא מצאו ונתנו לו את שכרו פעם שניה.
• קנה של עני שיש בו מים - והוא טוען שהוא בתענית כדי שיחוסו עליו.
• קנה שיש בו בית קיבול - והיו מחביאים מתחת למזוזה ששמו למעלה מרגליות כדי להבריח את המכס.

כולם טמאים כי יש להם בית קיבול.

ועל כולם התלבט רבן יוחנן בן זכאי אם לדבר עליהם  - כדי ללמד את ההלכה או להימנע - כדי לא ללמד את הרמאים. נזכיר שרבן יוחנן בן זכאי ת מיד היה רגיש לצורכי הקהל, כלומר, איך ההלכה תשפיע על התוצאה הרצויה, על הציבור.

במשנה הראשונה אנו מוצאים את הקריאה ״הזהרו בדבריכם״.
במשנה השניה אנו מוצאים הדרכה להתחשב בקהל.
במשנה השלישית אנו מוצאים קריאה לאיפוק ומחשבה מה להגיד ומתי.
במשנה הרביעית אנו מוצאים את ההתלבטות האם להגיד או לא. ההחלטה להגיד נבעה מהמחשבה שהלימוד חשוב מכך שאולי מישהו ילמד איך לרמות. כלומר, לחשוב על התוצאה הרצויה.

יש נטייה להגיד את מה שיש, להעמיד אנשים על טעותם וגם לתת לאמת להישמע. המשניות שראינו מציעות לברור את מה שהחלטנו להגיד.

הרמח"ל בחיבורו  מסילת ישרים (פרק כ') מעיר שאחריות האדם על מעשיו היא רחבה וכוללת גם את תוצאות המעשה. כך שאם "המעשה בעצמו יראה טוב ולפי שהתולדות [התוצאות] רעות יתחיב להניחו. ואם יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד. הנה מעשה גדליה בן אחיקם (ירמיהו מ) גלוי לעיננו, שמפני רוב חסידותו שלא לדון את ישמעאל לכף חובה, או שלא לקבל לשון הרע, אמר ליוחנן בן קרח: "שקר אתה דובר אל ישמעאל" ירמיהו מ טז). ומה גרם?
גרם שמת הוא ופזרו ישראל וכבה גחלתם הנשארה.

וכבר ייחס הכתוב אליו הריגת האנשים אשר נהרגו כאילו הרגם הוא. וכמאמרם ז"ל על הפסוק "את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליהו..." (ירמיהו מא ט)".

ובמקביל בפרשת השבוע: יוסף החליט לספר את חלומותיו, למרות ששנאו אותו על כך המשיך בשלו - "ויוסיפו עוד שנוא אותו" (בראשית לז ה). מעניין איך היתה נראית ההסטוריה לו יוסף היה נוהג כאביו והיה שומר את הדבר.

ולסיכום: חכמים הזהרו בדבריכם. תהיו מודעים לסכנות האורבות ותפעילו שיקול דעת.

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר

 

מי שלא יכול, צריך ונותן

הקרבה למוות משנה את הכללים.

בבא בתרא פרק ט:

משנה ו: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושיר קרקע כל שהוא, מתנתו מתנה.
לא שיר קרקע כלשהוא, אין מתנתו קימת.

פאה פרק ג:

משנה ז: הכותב נכסיו שכיב מרע, שיר קרקע כלשהוא – מתנתו מתנה.
לא שיר קרקע כלשהוא, אין מתנתו מתנה.

שתי המשניות המציאות דומה. שכיב מרע – אדם הנוטה למות, נותן מתנה את כל נכסיו או חלק מנכסיו לאדם אחר.

אם השכיב מרע נפטר, המתנה - מתנה.
אם השכיב מרע הבריא, תלוי:

• אם נתן חלק מנכסיו והשאיר לעצמו משהו, מתנתו מתנה גם אם החלים.
• אם נתן את כל נכסיו ולא השאיר לעצמו כלום, אין מתנתו מתנה וכל מה שנתן חוזר אליו.

אנו מנחשים ״מה עבר לו בראש״ בזמן שנתן את המתנה.
אם השאיר לעצמו משהו, כנראה שלקח בחשבון שיחלים ולכן השאיר משהו. אם כך, מתנתו מתנה גמורה.
אם נתן הכל, ההנחה היתה שחשב שהוא מת ולקח בחשבון שלא יחלים ולכן נתן הכל ולא השאיר לעצמו כלום.

 

בבא בתרא פרק ט:

משנה ב: ...האומר: ״אם תלד אשתי זכר יטל מנה״ - ילדה זכר, נוטל מנה.
              ״נקבה מאתים״ - ילדה נקבה, נוטל מאתים.
              ״אם זכר מנה, אם נקבה מאתים״ - וילדה זכר ונקבה, הזכר נוטל מנה והנקבה נוטלת מאתים.

 

אין מדובר במשנה באדם רגיל שנותן מתנה לעובר שטרם נולד, כי אדם איננו יכול להקנות דבר שלא בא לעולם.

מדובר במשנה בשכיב מרע. למרות שאין אדם להקנות ״דבר שלא בא לעולם״, במקרה של שכיב מרע נתנו לו את האפשרות להקנות גם לעובר למרות ״שלא בא לעולם״ כדי שלא תיטרף דעתו.

ההלכה רוצה לתת לאדם הנוטה למות את השקט והשלווה שכל מה שביקש אכן ייעשה. ההלכה מתחשבת במציאות העדינה הזו ומאפשרת רק לשכיב מרע דברים שאדם רגיל לא היה זוכה להם.

מפרשתינו.

עשו הבטיח שלא יפגע ביעקב כל עוד יצחק חי. יעקב חוזר אחר הרבה שנים וחותר לפגישה חזיתית עם עשו. יעקב הוא יודע שעשו לא יפגע כל עוד יצחק חי.
עשו, עם כל מה שאומרים עליו, איננו רוצה לצער את יצחק.
עשו יודע שיעקב קיבל גם את ברכת אברהם והוא כבר לא יקבל יותר ברכה כלשהיא מיצחק.
עשו, ממשיך להתאפק, נותן ליצחק הזקן לסיים את חייו בשקט ובשלווה, כדי שלא תיטרף דעתו. 
עשו ממשיך להצדיק את השבחים על כיבוד אב.

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר

 

טעות לא לעולם חוזרת

השבוע נראה שלא רק מחשבה קובעת ולא רק מעשה קובע אלא גם מחשבה בטעות קובעת.

תרומות פרק ג:

משנה ח: המתכון לומר: ״תרומה״ ואמר: ״מעשר״,
״מעשר״ ואמר: ״תרומה״,
״עולה״ ואמר: ״שלמים״,
״שלמים״ ואמר: ״עולה״,
״שאיני נכנס לבית זה״ ואמר: ״לזה״,
״שאיני נהנה לזה״ ואמר: ״לזה״,
לא אמר כלום. עד שיהיו פיו ולבו שוין.

המשנה מדברת על מציאות שאדם אומר משהו המנוגד למחשבתו - מחשבה מסוימת ודיבור שסותר אותה. במקרה שהאמירה סותרת את מחשבות ליבו, שניהם בטלים. 
הכלל הנובע מהמשנה: שהמחשבה של האדם ומוצא פיו צריכין להיות שווים על מנת שמוצא פיו יחייב אותו. ואולם, כלל זה לא מנצח מקרא מפורש, כפי שנראה.

המשנה מביאה מספר דוגמאות על מנת להמחיש את הכלל.
יש לשים לב שישנם מקרים בהם אם היה רק חושב ולא אומר, כמו בתרומה למשל, הפירות היו הופכים לתרומה.

נזיר פרק ה:

משנה ג: מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו, מונה משעה שנדר. 
נשאל חכם והתירו, היתה לו בהמה מופרשת, תצא ותרעה בעדר.
אמרו בית הלל לבית שמאי: אי אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות שתצא ותרעה בעדר?
אמרו להן בית שמאי: אי אתם מודים במי שטעה וקרא לתשיעי עשירי, ולעשירי תשיעי, ולאחד עשר עשירי, שהוא מקודש?
אמרו להם בית הלל: לא השבט קדשו.
ומה אילו טעה והניח השבט על שמיני ועל שנים עשר, שמא עשה כלום?
אלא כתוב שקדש את העשירי, הוא קדש את התשיעי ואת אחד עשר.

הסבר:

אדם שנדר להיות נזיר ורצה להתיר את נזרו ולא הצליח, סופר את ימי הנזירות משעה שנדר.
אדם שנדר להיות נזיר ורצה להתיר את נזרו והצליח, אזי איננו נזיר. אם כשנדר להיות נזיר כבר הפריש בהמה לצורך הקרבן בסיום נזירותו תצא ותרעה בעדר.

אם אדם הקדיש בטעות נכנסנו למחלוקת בית שמאי ובית הלל:

בית שמאי – הקדש בטעות הקדש.
בית הלל – הקדש בטעות איננו הקדש.

בית הלל שואלים את בית שמאי: "האם אינכם מודים במקרה הזה לפחות שלא חלה כל קדושה על הבהמה כי האדם כלל איננו נזיר?"
ועונים להם בית הלל מהלכה הקשור למעשר בהמה.

[נקדים מספר מילים: כאשר אדם מעשר את הבהמות החדשות שלו שנולדו באותה שנה, הוא מעביר אותן דרך מקום צר וסופר אותם. על העשירי הוא אומר עשירי וחובט בשבט. הבהמה נתפסת בקדושת מעשר ויש לאכלה בירושלים בטהרה כשלמים (שוחטים אותה בבית המקדש, מזים מדמה ומקריבים את אמוריה).]

במקרה שטעה בעל העדר בספירה וחבט בבהמה התשיעית או האחד העשר גם היא נתפסת בקדושת מעשר בהמה בנוסף על הבהמה העשירית.

לבית שמאי זו ראיה שהקדש בטעות הוא הקדש.

עונים להם בית הלל: מעשר בהמה הוא מיוחד כי לומדים זאת מהפסוק (ויקרא כז לב):

"וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש"

ואמנם, השמיני והשניים עשר לא ייתפסו בקדושת המעשר.

מסכת זבחים פרק א:

משנה א: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן – כשרים.
אלא, שלא עלו לבעלים לשם חובה.
חוץ מן הפסח והחטאת – הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן.
רבי אליעזר אומר: אף האשם, הפסח בזמנו, והחטאת והאשם בכל זמן.
מה חטאת פסולה שלא לשמה,
אף האשם פסול שלא לשמו.

אדם שהתכוון להקריב קרבן מסוג אחד ובמקום זה הקריב קרבן מסוג אחר, כמו למשל: רצה עולה והקריב את הקרבן כאשם, הקרבן הופך לשלמים. זה הדין בכל הקרבנות חוץ מקרבן פסח בזמנו וקרבן חטאת בדרך כלל.

ר׳ אליעזר מוסיף לקבוצת החטאת והפסח בזמנו גם את קרבן האשם.

קרבן פסח שלא בזמנו הופך גם הוא לשלמים.
ההחרגה של פסח וחטאת מוסברת על ידי ר׳ עובדיה מברטנורא (שם)

הסיבה שקרבן פסח בזמנו נפסל נלמדת משני פסוקים:

דברים טז א: ״ועשית פסח״– כל העשייה שלו לשם פסח
שמות יב כז: ״ואמרתם זבח פסח״  – הזביחה לשם פסח

הסיבה שהחטאת נפסלת נלמדת גם היא משני פסוקים:

ויקרא ד לג: ״ושחט אותה לחטאת״ – השחיטה לשם חטאת
ויקרא ד כו: ״וכפר עליו הכהן״ – עליו  ולא על חבירו.

משתי המשניות האחרונות אנו רואים שיש מקרים שבהם גם אם האדם טעה המעשה שלו מחייב אותו.

במעשר בהמה גם הבהמות שנספרו בטעות נחשבות.

בזבחים, היינו מצפה שכל הקרבנות יפסלו ולא רק החטאת והפסח בזמנו, או לחילופין שגם החטאת והפסח לא יפסלו. ואולם הכלל הוא שצריך מחשבה שווה לדיבור אלא אם כן יש מקרא מפורש.

חלק מהפתרון בזבחים הוא שהקרבן כן מתקדש אבל רק מעט: הקרבן לא עלה לבעלים - משמע שהוא צריך להביא קרבן אחר במקום הקרבן הנוכחי ובו זמנית הקרבן הופך לשלמים.

גם יעקב קיבל את לאה במקום רחל ובכל זאת נשארה עמו כאשתו ולא היה צריך לקדשה מחדש.

אנו יכולים להתחזק מהרעיון שאם עשינו משהו טוב, גם אם עשינו זאת בטעות, המעשה נשאר מעשה טוב. ואכן, לעולם ילמד אדם תורה שלא לשמה  שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. יש כאן רעיון שלשמוח במה שכבר עשית ולא להיות עצוב מההחמצות.

 

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר

 

רק מעשה משנה מחשבה ומעשה

הפעם נתמקד במעשים המשפיעים על המציאות ויחסם של מעשים כאלה למחשבה. נראה מעין משחק "אבן נייר ומספריים".

מסכת כלים פרק יז:

משנה טו:העושה כלי קבול מכל מקום - טמא.
העושה משכב ומושב מכל מקום - טמא.
העושה כיס מעור המצה מן הנייר - טמא.
הרימון, האלון והאגוז שחקקום התינוקות למוד בהם את העפר או שהתקינום לכף מאזנים - טמא שיש להם מעשה ואין להם מחשבה:

הסבר:

ההלכה שכלי קיבול יכול לקבל טומאה.
לכן, מי שעושה כלי קיבול אפילו לכמות קטנה – הכלי יכול לקבל טומאה.
מי שעושה משכב או מושב – יכול לקבל טומאה. 
העושה כיס מעור שאיננו מעובד או מניר העשוי מעשבים – יכול לקבל טומאה.
במשנה מדובר על פסולת של פירות כמו קליפות שיכולות להיות כלי קיבול.

באדם ״מבוגר״ הכל תלוי במחשבתו :
אם תכנן לזרוק את הקליפות הן לא תקבלנה טומאה.
אם תכנן להשתמש בקליפות הן תקבלנה טומאה.

ולכן משתמשים במחצלת מיוחדת לסכך בסוכות - שעליה לא חשב למושב.

לעומת זאת בילד, ההלכה היא שאין לו מחשבה קובעת ולכן מה שחשב לא משפיע על המציאות.
בכל זאת, המעשה שלו משפיע על המציאות כך שאם השתמש בקליפות לצורך כלשהוא הן תוכלנה לקבל טומאה.

מסכת כלים פרק כה:

משנה ט: טבעת אדם טמאה. טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות – טהורות.

הסבר:

כל כלי קיים כגון: טבעת,  שחשב עליו לשימוש ע"י אדם  - הכלי יקבל טומאה.
אבל, אם חשב עליו לשימוש בחיה, כגון: טבעת באף - הכלי לא יקבל טומאה.

 

מסכת כלים פרק כה

משנה ט:
 ....כל הכלים יורדים מדי טומאתם,  יורדין לידי טומאתן במחשבה
ואינם עולים מידי טומאתם אלא בשינוי מעשה.
שהמעשה מבטל מיד המעשה ומיד המחשבה
ומחשבה אינה מבטלת לא מיד מחשבה ולא מיד מעשה.

הסבר:

היכולת של הכלים לקבל טומאה תלויה, בדרך כלל במחשבתו של האדם, הייעוד שהאדם קבע להם. כמו שראינו בטבעות: חשב לשימוש אדם תקבל טומאה. חשב לשימוש חיה לא תקבל טומאה.

כדי להוציא את הטבעת לאחר שחשב עליה לשימוש אדם שינוי מחשבתו לא יספיק.

פעם שהמחשבה עלתה, יש צורך במעשה כדי לבטל את המחשבה. למשל, לשנות את צורתה של הטבעת או לפגום בה.

אז מעשה מנצח מחשבה אבל המחשבה איננה מספיקה להוציא את היכולת לקבל טומאה גם לא לאחר מחשבה לייעוד שמקבל ובוודאי לא לאחר מעשה שהכשיר את הכלי לקבל טומאה.

ראינו במשניות שישנם מקרים בהם יש צורך במעשה ורק במעשה. המחשבה יכולה להוביל לכיוון אחד אך איננה יכולה לכיוון אחר. יותר מכך, כדי לשנות ייעוד של כלי גם אם רק חשבנו עליו, מחשבה הפוכה לא תעזור ויש צורך במעשה. אבל עצם עשיית הכלי מנוצחת על ידי מחשבה.

לסיכום: האמירה העיקר, הכוונה היא חשובה ויפה אך לא תמיד מספיקה ויש צורך במעשה.

בפרשת השבוע אנו מוצאים שגם יצחק וביתו מתברכים בעשייה:

יצחק מתפלל וגם מתפלל על פרי בטן

חופר את בארות המים שפלישתים סתמו, חופר בנחל עוד באר, חופר באר אחרת וחופר עוד אחת. ממשיך וחופר את באר שבע.

עשו צריך לצוד ציד ולהכין מטעמים כדי "להרוויח" את הברכה. יעקב גם הוא נדרש להביא גדי עיזים.

יצחק מצווה על יעקב ללכת בעצמו פדנה ארם כדי למצוא את זיווגו. 

 

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר

 

 

מדיבור למציאות בדרך ההלכה

 

אנו רגילים לשמוע על מחשבה דיבור ומעשה. כתבנו על מחשבה, כעת, על הדיבור ובהמשך בעז״ה על המעשה.

 

מסכת נזיר פרק א

משנה א: כל כינויי נזירות כנזירות.
האומר: ״אהא״ - הרי זה נזיר
      או: ״אהא נוה״ – נזיר.
           ״נזיק, נזיח, פזיח״ – הרי זה נזיר
           ״הריני כזה, הריני מסלסל, הריני מכלכל, הרי עלי לשלח פרע״ – הרי זה נזיר.
           ״הרי עלי ציפורים״ – רבי מאיר אומר: ״נזיר״. וחכמים אומרים:״אינו נזיר״

פירוש

אדם האומר כי הוא מקבל עליו נזירות הריהו נזיר מרגע שביטא בשפתיו. המשנה מוסיפה אמירות נוספות שמחייבות אותו להיות נזיר.
אדם הרואה נזיר ואומר ״אהא״ (אהיה כמוהו) - הופך לנזיר.
אדם המחזיק בשערות ראשו ואומר: ״אהיה נאה״ (אגדל את שער ראשי כמו נזיר) – הופך נזיר.
אדם האומר בלשון משובשת: ״נזיק, נזיח או פזיח״ - הופך גם הוא לנזיר.
האומר: ״הריני כזה״ כאשר רואה נזיר – נזיר.
האומר: ״הריני מסלסל, הריני מכלכל, הרי עלי לשלח פרע״ (כשמחזיק בשערו כל אלו לשונות של גידול)  –הופך  נזיר.
האומר: ״הרי עלי ציפורים״ – מדובר כאשר נזיר עובר לפניו:

לדעת רבי מאיר הוא נזיר, כי התכוון לקרבן נזיר שניטמא שהוא שני תורים או שני גוזלי יונה.
לדעת חכמים אינו נזיר, כי אין זו לשון קבלת נזירות, אבל צריך להביא שני תורים או שני גוזלי יונה כנדבה לקרבן.

העולה מפרטי המשנה הוא כי על מנת להפוך לנזיר יש/מספיק לקבל באמירה את הנזירות.

פסחים פרק י:

משנה ה: רבן גמליאל אומר: ״כל שלא אמר שלשה דברים לא יצא ידי חובתו״
ואלו הן: פסח, מצה ומרור.
פסח – על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים.
מצה – של שום שנגאלו אבותינו ממצרים.
מרור – על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים.
בכל דוד ודור חיב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר: ״ והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים״.
לפיכך אנחנו חיבין להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו:
הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, מאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה.
ונאמר לפניו הללויה״

משנה זו מוכרת לנו מההגדה והרמב״ם מצטט אותה כלשונה להלכה (רמב״ם זמנים הלכות חמץ ומצה פ״ו ה).

הרמב״ם גם כותב (רמב״ם זמנים הלכות חמץ ומצה פ״ו א): ״מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמישה עשר בניסן ..."  וזו כנראה הסיבה מדוע יש צורך להגיד ממש ואין זה מספיק רק לאכול את הפסח, המצה והמרור.

נראה עוד שתי משניות על כח הדיבור.

נגעים פרק ג

משנה א: ... הכל כשרים לראות את הנגעים אלא שהטומאה והטהרה בידי כהן.
אומרים לו:

״אמור טמא״, והוא אומר: ״טמא״.
״אמור טהור״, והוא אומר: ״טהור״. 

המשנה מתארת מציאות שהכהן הנמצא במקום הנגע איננו בקי בנגעים ואיננו יודע להבחין בין נגעים טהורים לנגעים מטמאים. במקרה כזה יבוא ״חכם״, מי שבקיא בנגעים, ויתאר לכהן את מהות הנגע.

הכהן (ולא החכם!) יכריז: ״טהור״ או ״טמא״ ורק אז הנגע יהפוך לטהור או לטמא.

מסכת נגעים פרק יב:

משנה ה: כיצד ראית הבית?
״ובא אשר לו בבית, והיגיד לכהן לאמור: ״כנגע נראה לי בבית״״ (ויקרא יד לה).
אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יגזור ויאמר : ״נגע נראה לי בבית״.
אלא: ״כנגע נראה לי בבית״.
״וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית, ואחר כן יבא הכהן לראות את הבית״ (שם לו).

במשנה הזאת, נזהרים לא להכריז על הטומאה ע"י שימוש בדיבור זהיר, עד הזמן שהבית פנוי ואז ניתנת רשות הדיבור.

כלומר, למרות המציאות הודאית של הנגע, כדי לממש אותה לטומאה יש צורך בהכרזה של הכהן.

אנו רואים ממשניות אלו את כוחו, עצמתו והשפעתו על המציאות של הדיבור היוצא מפינו. יש בכוחו להתיר ויש בכוחו לאסור, ואפילו יש בכוחו להפוך אכילת חולין לאכילת מצווה. 

 

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר