נשמה במשנה: לספר או לא לספר?

במקורות התנאיים מסתתרים סיפורים שמתגלגלים על פני דורות. בפוסט הנוכחי ובפוסט הבא נראה סיפור כזה. הסיפור מורכב וניתן להבין אותו במספר אופנים.

המשנה במסכת שקלים מתארת את התפקידים וההתמחויות שהיו בבית המקדש. אנו נתמקד בבית אבטינס.

מסכת שקלים פרק המשנה א

אלו הן הממונין שהיו במקדש:
יוחנן בן פינחס על החותמות
אחיה על הנסכים
מתתיה בן שמואל על הפייסות
פתחיה על הקינין פתחיה זה מרדכי למה נקרא שמו פתחיה שהיה פותח בדברים ודורשן ויודע שבעים לשון
בן אחיה על חולי מעיים
נחוניא חופר שיחין
גביני כרוז בן גבר על נעילת שערים
בן בבי על הפקיע
בן ארזה על הצלצל
הוגרס בן לוי על השיר
בית גרמו על מעשה לחם הפנים
בית אבטינס על מעשה הקטורת
אלעזר על הפרוכת
ופנחס על המלבוש:

יומא פרק ג משנה י

בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור, שלא היו אלא שנים
ואף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה
מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים של יום הכפורים של זהב
הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל
ואף היא עשתה טבלה של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה
נקנור נעשו ניסים לדלתותיו והיו מזכירים אותו לשבח

יומא פרק ג משנה יא

ואלו לגנאי:
של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים
של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת
הוגרס בן לוי היה יודע פרק שיר ולא רצה ללמד
בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב
על הראשונים נאמר: ״זכר צדיק לברכה״ (משלי י ז)
ועל אלו נאמר: ״ושם רשעים ירקב״ (שם).

אחרי פירוט רשימת אחראים בבית המקדש, המשנה מזכירה מספר "שחקנים" בצורה פרטנית:

בן קטין שידרג את הכיור בכך שהוסיף לו עוד ברזים ובנה לו מערכת שמאפשרת ביום - להחזיק אותו מעל האדמה, ובלילה - להוריד אותו לאדמה. המים בכיור בתוך האדמה אינם נפסלים בלינה. מים שנשאבו והונחו בכלי למשך הלילה נפסלים לשימוש במקדש גם כשהכלי סגור.
מונבז שידרג את ידיות שהכהן הגדול השתמש בהם ביום הכיפורים לידיות של זהב.
הילני, שהיתה אמו, בנתה נברשת של זהב וזכוכית כך שקרני השמש נצנצו דרכה.

משנה יא מציינת בצורה מאד חריפה את המשפחות שידעו אומנות של בית המקדש וסירבו לגלות את ה״סוד המקצועי״:

בית גרמו - ידעו לאפות את לחם הפנים בצורה המיוחדת שלו בלי שיתעפש במשך כל הימים שעמד על השולחן.
בית אבטינס – ידעו לעשות קטורת כך שכששמים אותה על הגחלים עשנה מיתמר כמו מקל למעלה ורק אח״כ יורד וממלא את כל ההיכל. לצורך כך השתמשו בצמח שנקרא: ״מעלה עשן״ שהיה מוכר רק להם.
הוגרס ידע כיצד לשדרג את השירה שלו ע״י שימוש באצבעו עם פיו כמו כלי נגינה.
בן קמצר ידע כיצד לכתוב את שם השם ביד אחת ובבת אחת עם ארבעה קולמוסים בין אצבעותיו.

מסדר המשנה מקפיד עליהם ומתבטא בחריפות על כך ששמרו את הידע אצלם ולא חלקו אותו.

הגמרא בירושלמי מצטטת את התוספתא יומא פרק ב הלכה ו ומוסיפה עליה.

ירושלמי מסכת יומא פרק שלישי הלכה ט (בבלי יומא לח עמ א, דומה מאד)

אמרו להן: ״מפני מה אין אתם רוצין ללמד?״
אמרו להן: ״מסורת היא בידינו מאבותינו שהבית הזה עתיד ליחרב.
שלא ילמדו אחרים ויהיו עושין כן לפני ע"ז שלהן.
בדברים הללו מזכירין אותן לשבח:
שלא יצאת אשה משל א' מהן מבושמת מעולם
ולא עוד אלא כשהיה א' מהן נושא אשה ממקום אחר היה פוסק עמה ע"מ שלא תתבשם
שלא יהו אומרים ממעשה פיטום הקטורת הן מתבשמות
לקיים מה שנאמר [במדבר לב כב] והייתם נקיים מה' ומישראל״.

(כאן נדלג על מספר סיפורים רלוונתיים שאולי נחזור אליהם בפוסט עתידי)

1. אמר רבי יוסי: ״פעם אחת הייתי עומד בירושלים ומצאתי תינוק אחד משל בית אבטינס
אמרתי לו: ״בני מאיזו משפחה את?״
אמר לי: ״ממשפחת פלוני״
אמרתי לו: ״בני, אבותיך לפי שנתכוונו לרבות כבודן ולמעט כבוד שמים, לפיכך כבודם נתמעט וכבוד שמים נתרבה״.

2. אמר רבי עקיבא: ״שח לי שמעון בן לוגא: ״מלקט הייתי עשבים אני ותינוק אחד משל בית אבטינס
וראיתי אותו שבכה וראיתי אותו ששחק
אמרתי לו: בני למה בכיתה?״
אמר לי: ״על כבוד של בית אבא שנתמעט״
״ולמה שחקת?״
אמר לי: ״על הכבוד המתוקן לצדיקים לעתיד לבא״
״ומה ראית?״
״מעלה עשן לנגדי״
נומיתי לו : ״בני הראהו לי״.
אמר לי: ״ר' מסורת בידי מאבותי שלא להראותו לבירייה.״

3. א"ר יוחנן בן נורי: ״מלקט הייתי עשבים אני וזקן אחד.
פגע בי זקן אחד משל בית אבטינס ומגילת סמנים בידו
אמר לי: ״ר' לשעבר, היו בית אבא צנועין והיו מוסרין את המגילה הזאת אלו לאלו
ועכשיו שאינן בית אבא נאמנים, הילך את המגילה והזהר בה״.
וכשבאתי והרציתי הדברים לפני ר"ע זלגו עיניו דמעות (״זלגו עיניו דמעות״ לא מופיע בבלי שם)
ואמר: ״מעתה אין אנו צריכין (רשאין) להזכירן לגנאי״

הדרמה הולכת ונבנית לאורך שלושת הסיפורים שבתלמוד.

הסיפור הראשון מתכתב עם המשנה לעיל, יומא ג יג. הילד ממשפחת בית אבטינס מקבל על הראש מר׳ יוסי ושותק.
נצייר את הסיפור בצבעים טבעיים של היום:
הרב הראשי פוגש ילד ושואל אותו מאיזה משפחה אתה?
הילד עונה ממשפחה פלונית (מתוך המשך דברי הגמרא ניתן להבין שמדובר במשפחת בית אבטינס)
הרב הראשי נותן לו על הראש על מה שעשו אבותיו שנמנעו מלגלות את סודם המקצועי.
הילד שותק ולא עונה.

הסיפור השני מתכתב עם התוספתא יומא ב ו,ז ומסביר מדוע בית אבטינס לא הסכימו לחלק את הידע שלהם. מסורת אבותם שבית המקדש יחרב וכאשר זה יקרה הידע הזה יעבור לשימוש עבודה זרה ולכן הם שומרים בקנאות על הידע.

בשיר השירים רבה פרשה ג ישנה תוספת שהילד הראה לו את הצמח ואחרי שהראה לו סיפר על המסורת במשפחה ״ואמרו לא באו ימים קלים בעולם עד שמת אותו תינוק״. תוספת זו מחזקת את הסיפור השלישי.
בני אבטינס בטוחים במסורת שלהם ומשלמים את המחיר הילד גם בוכה על המחיר שמשלמים כעת ושוחק על השכר לעתיד לבוא. ( זה מזכיר את סיפור בני הרכבים ירמיהו לט).

בסיפור השלישי אנו רואים את הזקן מבית אבטינס שמבין שאם ישמור את הידע הוא יאבד (בגלל ירידת המשפחה) והוא מוצא על מי לסמוך ומעביר הידע הלאה. במעשה הזה הוא מוכיח שאם חייבים אז מעבירים. ואולי גם שהכוונה היתה רק לשם שמיים.
ר׳ עקיבא אומר שאין להשמיץ אותם עוד.
ור׳ עקיבא גם בוכה על העוול שנגרם.

ובבלי:

״אמרו לו מה ראית שלא ללמד?
כולם מצאו תשובה לדבריהם, בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו.
על הראשונים נאמר: ״זכר צדיק לברכה״
ועל בן קמצר וחבריו (ובמשנה - "על אלו") נאמר: ״ושם רשעים ירקב״״ - בן קמצר ושכמותו ששומרים את הידע לעצמם.

נחלקו הראשונים והאחרונים בהסבר הגמרא.

הרמב״ם, ר׳ עובדיה מברטנורא ועוד סבורים שחכמים לא קיבלו את ההסבר והדברים במשנה נשארים כמות שהם (לגנאי). חלק מדעה זו נובעת מהסיפורים שלא הבאנו כאן.

מבקש אני להצטרף לקבוצה השניה שסבורה שחז״ל השתכנעו שאכן כיוונו לשם שמים והגמרא מפרשת את המשנה כך שנשארו רק בן קמצר ושכמותו שראויים לגינוי. ההסבר של בן קמצר לא התקבל כי היכולת לכתוב את שם ה' בצורה מיוחדת איננה רלוונטית למי שירצה להעביר את הידע לעבודה זרה.
ובכל מקרה רשעים גמורים אין כאן - הידע לא נדרש לשם עבודת המקדש אלא רק פיאר אותה (בית יוסף טוש"ע קלג א) ובכל זאת המשיכו להשתמש באנשי "גנאי" בבית המקדש. מכאן יש לפחות רמז שהמעשים אינם שחור/לבן ואולי מחלוקת חכמים בעניין היא עתיקה, כפי שרואים מהזכרת השבח גם כן.

רבינו חננאל על הגמרא במסכת יומא ״אמר ר׳ עקיבא כיוון שכוונתם לשם שמים היתה אסורה לספר בגנותן״.
ר׳ יונתן מלוניל על הרי״ף מסכת יומא כותב ועל הראשון דהיינו בית גרמו ובית אבטינס ואגריס בן לוי נאמר זכר צדיק לברכה לפי שלשם שמים היו מונעין מללמד הענין״
ר׳ ישעיה די טראני בחיבורו תוספות רי״ד כותב שהגמרא ביומא מספרת ״שבתחילה סברו שמפני גאווה הם עושים והיו מזכירין אותם לגנאי, וששמעו תשובתן חזרו להזכיר לשבח. ושם רשעים ירקב נאמר על בן קמצר וחבריו״

בן זומא מסכם שם בגמרא (הסבר בפנים):

״משלך יתנו לך – פרנסתך אינה תלויה באחרים ואתה מקבל משמים משמי שמגיע לך
ובשמך קוראין אותך – אם אדם אחר לקח את פרנסתך אל תדאג כי אם ראוי לך משמים יקראו בשמך ותחזור לפרנסתך
ובשבתך מושיבין אותך
ואין שכחה לפני המקום אין אדם נוגע במוכן לך – ה׳ לא שכח את בית גרמו ובית אבטינס וקרא להם לחזור למקומם ״ולא עוד אלא שכנגד הצער שהיה להם כשהרחיקו אותם קיבלו מעתה שכר כפול (חסדי דוד על התוספתא)״ (שוטנשטיין על הירושלמי יומא) (והסבר אחר - לא היה עליהם לחשוש לפרנסתם מלגלות)

אם כך, מדוע בכל זאת רבי בחר לכתוב את המשנה בדרך זו? את זאת ננסה להסביר במאמר הבא.

לסיכום, בית אבטינס עשו את מלאכתם נאמנה במשך שנים. הגיע הזמן וחכמים חשבו שעליהם לחלק את הידע ולאפשר לאחרים גם כן להכין את הקטורת לבית המקדש.
בית אבטינס שמרו בקנאות על הידע וגם הסבירו מדוע אין הם מחלקים אותו.
לחלק מהשומעים הטיעון שלהם נשמע כתירוץ ויצא עליהם קצף גדול

יום אחד חלק מחכמינו ובראשם ר׳ עקיבא השתכנעו בצדקת דרכם של בית אבטינס (ושמא השתכנע שסרו מדרכם הרעה).

ר׳ עקיבא פוסק שאין להשמיץ אותם יותר.
אבל מה נעשה עם מה שהיה (בין אם זה ההשמצה ובין אם זה סירובם לגלות)?

על כך נשאר לר׳ עקיבא רק לבכות.

בימים אלו בהם נוצר הולך ומתהווה ה״שיימינג״. הסיפורים הללו ודבריו של ניתאי הארבלי באבות א ו: ״..והוי דן את כל האדם לכף זכות״ מקבלים משנה תוקף.

אכן ״חתיכת עבודה״ נדרשת מאתנו...