ערב שבת בין השמשות

״עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות״. אנו נתמקד בפוסט הנוכחי במושג: ״בין השמשות״ ובפוסט נפרד נחקור מה המיוחד בעשרה אלו שנבראו דווקא בזמן המיוחד הזה.

דברים מיוחדים קורים בין השמשות.  אבל מתי זה?

מסכת אבות פרק ה משנה ו

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן: פי הארץ, פי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב והלוחות.
ויש אומרים: ״אף המזיקין, וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו״.
ויש אומרים: ״אף צבת בצבת עשויה״.

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות:

• פי הארץ – הארץ שבלעה את קורח ועדתו
• פי האתון  - האתון של בלעם שדיברה אליו
  
• פי הבאר – בארה של מרים
• הקשת שנראתה לראשונה לאחר המבול בימי נח
• המן שירד במסע במדבר
• המטה שהשתמש בו משה
• השמיר  - סוג של חיה ששימשה לחקיקת השמות של שנים עשר השבטים על אבני המילואים והחושן
  
• הכתב שנכתבו הלוחות
• האותיות שנחקקו בלוחות ונראו מכל כיוון הסתכלות (ארבעה כיוונים).
• והלוחות הראשונים

ויש דברים חשובים שלא קורים בגלל בין השמשות. 

מסכת שבת פרק יט משנה ה

קטן נימול לשמונה, לתשעה, ולעשרה, ולאחד עשר, ולשנים עשר; לא פחות ולא יותר.
הא כיצד?
כדרכו לשמונה.
לבין השמשות נמול לתשעה.
לבין השמשות של ערב שבת נמול לעשרה.
יום טוב לאחר השבת נמול לאחד עשר.
שני ימים טובים של ראש השנה נמול לשנים עשר.
קטן החולה אין מוהלין אותו עד שיבריא.

 

אנו יודעים כי יש למול את הקטן ביום השמיני וכי המילה דוחה אפילו שבת.
המשנה מתארת מצבים בהם הברית נדחית גם אם הקטן בריא.
מצב רגיל התינוק נימול ביום השמיני.
במצב בו נולד התינוק בערב שבת בין השמשות, אזי המילה נדחית ולא מתבצעת בשבת.
הסיבה, לא ברור ממתי מתחילה הספירה - הזמן של בין השמשות יתכן ושייך ליום ויתכן ושייך ללילה. בגלל הספק לא ניתן לאשר מילה בשבת, וגם חכמים לא הכריעו למרות החשיבות הגדולה של מילה בזמנה.

נפנה להגדרה של בין השמשות.

הגמרא במסכת שבת לד עמוד ב:

תנו רבנן:
״בין השמשות ספק מן היום ומן הלילה. 
ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה מטילין אותו לחומר שני ימים.
ואיזהו בין השמשות?
משתשקע החמה, כל זמן שפני המזרח מאדימים
הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - בין השמשות״.
״הכסיף העליון והשוה לתחתון – זהו הלילה״, דברי רבי יהודה.
רבי נחמיה אומר: ״כדי שיהלך אדם משמשקע החמה חצי מיל״.
רבי יוסי אומר: ״בין השמשות כהרף עין. זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו״. 

הגמרא נותנת סימני צבע לשמים כדי לדעת מתי היום, מתי בין השמשות ומתי כבר הגיע הלילה.
ר׳ יוסי סבור שזהו זמן קצר ביותר והמעבר הוא מיידי מיום ללילה רק שאין אנו יודעים.

הגמרא בירושלמי מסכת ברכות פרק א הלכה א:

רבי אומר: ״הלבנה בתקופתה, התחיל גלגל החמה לשקוע ותחילת גלגל לבנה לעלות זהו בין השמשות...
איזהו בין השמשות? 
אמר רבי תנחומא: ״לטיפה של דם נתונה על גבי חרב חדה של סייף נחלקה הטיפה לכאן ולכאן זהו בין השמשות״ 

הגמרא במסכת שבת דף ל"ה עמוד ב:

"כוכב אחד יום, שניים בין השמשות, שלושה לילה."

הזמן שבין ״שתי השמשות״  - בין שקיעת החמה לעליית הלבנה. (נכון שיש תקופות בהן הלבנה נראית ביום).
נמצאנו למדים שזמן בין השמשות הוא קצר והוא בסוף היום לפנות ערב.

הירושלמי גם נותן זמן כדי ש ״טבול יום״ יצליח לטבול ביום ואז יוכל לאכול תרומה בלילה (אם יטבול בלילה יצטרך לחכות ללילה הבא כדי שיוכל לאכול בתרומה).
הטובל מקבל את הזמן שבו הוא יום ועדיין תהיה לו שהות להספיק לטבול ביום.
כפי שממשיך הירושלמי:

אדם עומד בראש הר הכרמל ורואה את השמש מתחילה לשקוע
אם ירד בדרך הקצרה לים יספיק לטבול
אם ירד בדרך המלך לא יספיק.

מעניין לשים לב שהירושלמי יוצא מנקודת הנחה שכל אחד יודע את מקום הר הכרמל, את הדרך הקצרה לטבול בים ואת דרך המלך. בלשוננו, כאילו התיחסו למרחק בין מרכז עזרילי ודיזינגוף סנטר.
(זה גם מעורר מחשבה על מקום הר הכרמל בסיפורו של אליהו, אולי מערת אליהו משמרת את המסורת הזו?)

״בין השמשות״ שונה מ ״בין הערביים״.
בין הערביים מתחיל מחצות היום ועד שקיעת החמה.

פסחים פרק ה משנה ג

...שחטו קודם חצות פסול משום שנאמר בין הערבים [״..ושחטו אותו כל קהל עדת בני ישראל בין הערבים״ (שמות יב ו)]

אנו רואים מהמשנה כי זמן בין הערבים הוא מחצות היום.
יוצא שזמן בין הערביים הוא בין הערבים מהזמן שהשמש מפסיקה לעלות בשמים ומתחילה לרדת ועד רדת החשיכה.
לעומת זאת, בין השמשות הוא זמן קצר שבו מתחיל להחשיך.
נראה שהסיבה שהמשניות והגמרא מתעכבות על הערב ולא על הבוקר היא בגלל שקל יותר להבחין במעבר מהלילה ליום מאשר מהיום ללילה (ירושלמי ברכות א׳ הלכה א׳ מהר״א פולדא ד״ה כתיב השמש יצא על הארץ).

כתבנו כבר על ערב שבת עם חשיכה ונוסיף את דברי הטור סימן רס סעיף ב:

״וכשיהיה סמוך לחשיכה ישאל לאנשי ביתו בלשון רכה: ״עשרתם? ערבתם? הפרשתם חלה?
ויאמר להם: ״הדליקו את הנר״.
ובמקום שאין מעשרין אין צריך לומר עשרתם״

המשנה ברורה מסביר לנו את ההגיון שבכך. יש דברים שצריך להזכיר סמוך לסוף הזמן ולעורר עליהם כי אם יזכיר להם בצהריים ויש עוד הרבה זמן אזי יגיעו לרגע האחרון וישכחו ויפספסו.
ולכן גם בלשון רכה, כדי שיקבלו ממנו את התזכורת.  אימה יתירה תביא אותם למצב שמתוך הפחד יגידו שעשו גם אם לא עשו ויפספסו גם כן. (משנה ברורה אורח חיים סימן רס א, י)

ערב שבת להזכיר ולמרות הלחץ להזכיר בלשון רכה.

 

כתב וצילם: שמואל בן מובחר

ערכו: מאיר ומרים פנסטר