רחם כדי שירחמו

אנחנו בשיאו של חודש הרחמים והסליחות. נראה בפוסט שרחמים וסליחה אינם פשוטים ויש בהם גם הדדיות מעניינת.

בבא קמא פרק  ח משנה א

החובל בחבירו חייב עליו משום חמישה דברים: בנזק, בצער, בריפוי, בשבת ובושת...

 

פירוש.
מי שפוגע בחברו חייב:
    לשלם לו את הנזק שגרם לו
    לשלם לו על הצער שגרם לו
    לממן לו את דמי הריפוי
    לפצות אותו על אובדן ימי העבודה כשהחלים
    וגם על הבושה שגרם לו או שנגרמת לו

נשמע כמו מאמץ גדול. אבל האם זה מספיק?

בבא קמא פרק ח משנה 

אף על פי שהוא נותן לו, אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו. שנאמר: ״ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא״ (בראשית כ ז)
ומניין שלא יהא המוחל אכזרי?
שנאמר: ״ויתפלל אברהם אל האלהים״ וגו' (שם יז).

במשנה זו אנו מוצאים שתי הלכות חזקות:

• האחת פונה אל הפוגע
• השנייה פונה אל הנפגע

ונסביר:

הפוגע, גם אם שילם את הנזק, הצער, הריפוי, השבת והבושת - כל אלו אינם פוטרים אותו מבקשת סליחה -  כדי שיימחל לו עליו לבקש סליחה מן הנפגע ואפילו להתאמץ על כך שימחל לו. כלומר, אין תיקון הנזק לבדו מספיק. המשנה מדגישה זו כי קשה לפוגע להשפיל את עצמו ולבקש סליחה. 

השניה פונה אל הנפגע. המשנה מבקשת מהנפגע שלא יהיה אכזרי ויגלה רחמים - כשהפוגע מבקש ממנו סליחה, שימחל לו. הענות לבקשה זו אינה מובנת מאליה ולכן הלשון הקשה של המשנה.

בספר בראשית הקב״ה פונה אל אבימלך ומסביר שעליו להשיב את שרה אל אברהם אבל יש צורך שאברהם יתפלל בשבילו ״ועתה השב את אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך״.

אבימלך, אחרי שמנסה את שיטת ״הקוזק הנגזל״ ולא מצליח, מפייס את אברהם ב״צאן ובקר עבדים ושפחות״ 

ואז אברהם אכן מתפלל אל ה׳ בשבילו.

אנו רואים דבר חזק - סליחה ורחמים קשורים זו בזה. צריך כח רחמים כדי לסלוח וצריך כח ענווה כדי לבקש סליחה.

נראה שעיכוב הסליחה מעכב את הקשר עם הקב"ה.

הגמרא בירושלמי מסכת בבא קמא פרק ח מצטטת את התוספתא בבא קמא פרק ט הלכה כט - ל ומרחיבה מעט:

״וכן אתה מוצא ברעיו של איוב ״ועתה קחו לכם שבעה פרים ושבעה אלים ולכו אל עבדי איוב״ וגו׳ (איוב מב ח)
״וילכו אליפז התמני ובלדד השוחי צופר הנעמתי ויעשו״ וגו׳ (שם ט)
ובסוף הענין מהו אומר?
״וה׳ שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו ויסף ה׳ את כל אשר לאיוב למשנה״ (שם י)
תני ר׳ יודה אומר, משום רבן גמליאל, הרי הוא אומר: ״״ונתן לך רחמים״ (דברים יג יח)
סימן זה יהא בידך כל זמן שאת רחמן המקום מרחם עליך
אינך מרחם אין המקום מרחם עליך״

שלושת רעיו של איוב מתבקשים לרצות אותו על הצער שגרמו לו ״לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב״ (שם ז) .
ואיוב מתרצה מיד, למרות שצערו אותו ופגעו בו עמוקות, ומתפלל עליהם.
ר׳ יהודה כורך את רחמי שמים על האדם כפי מידת הרחמים שהוא מגלה.
כמו שמצאנו: ״ במידה שאדם מודד בה מודדים לו״ (מכילתא דר׳ ישמעאל בשלח, ספרי במדבר בהעלותך, במדבר רבה נשא ועוד).

עכשיו נראה שהרחמים למטה פותחת פתח לרחמי שמיים מלמעלה.  

ילקוט שמעוני תהלים רמז תתפח

״ורחמיו על כל מעשיו״ (תהילים קמה ט). א"ר שמואל בר נחמני: ״על כל שהוא מידותיו מרחם״.
ר' יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי: ״טוב ה' לכל ומרחמיו הוא נותן לכל הבריות״.
ר' תנחומא אמר ר׳ אבא ור' אבוי בשם ר׳ אחא: ״למחר שנת בצורת באה והבריות מרחמין אלו על אלו, והקב"ה מתמלא עליהם רחמים״.
ביומוי דר' תנחום הוו צריכין ישראל למטרא,
אתון לגביה, א"ל: ״רבי גזור תעניתא״, וגזר תעניתא.
יומא קדמאי, יום תניין, יום תליתאי ולא אתא מטרא,
עאל ודרש להון, אמר להם: ״בני, התמלאו רחמים אלו על אלו, והקב"ה מרחם עליכם״.
וכשהם מחלקים צדקה לעניים, ראו איש נותן מעות לגרושתו.
אתון לגביה, א"ל: ״רבי את יתיב הכא והכא עבידתא״.
א"ל: ״מהו כן?״
א"ל: ״ראינו איש נותן מעות לגרושתו״.
שלח בתריה ואייתיה לגו ציבורא.
א"ל: ״מה היא לך זו?״.
א"ל: ״גרושתי היא״.
אמר לו: ״מפני מה נתת לה מעות?״
אמר לו: ״ראיתי אותה בצרה גדולה ונתמלאתי עליה רחמים״.
הגביה ר' תנחומא פני למעלה
ואמר: ״רבון העולמים, ומה אם זה שאין לזו עליו מזונות,
    ראה אותה בצרה ונתמלא עליה רחמים,
    אתה שכתוב בך רחום וחנון, ואנו בניך בני בחוניך,
    בני אברהם יצחק ויעקב על אחת כמה וכמה שתמלא עלינו רחמים."
מיד ירדו גשמים ונתרווח העולם.

 

בימיו של ר׳ תנחום היתה בצורת. הוא קבע שלושה ימי תענית (בקשת סליחה מהשמים!) ולמרות זאת הם לא נענו ולא ירד גשם.
ר׳ תנחום מבקש דרך אחרת להורדת הגשמים: ״בני, התמלאו רחמים אלו על אלו, והקב"ה מרחם עליכם״.
תרחמו האחד על השני והקב״ה ירחם עליכם.
יצאו לתת צדקה ומצאו תוך כדי כך ראו את מי שנותן מעות לגרושתו למרות שאינו חייב לתמוך בה. הוא ראה אותה בצרה, התמלא עליה רחמים, ותמך בה.

זהו ״השובר שוויון״ לו ציפה ר׳ תנחום ופנה לשמים בתפילה שכעת נענתה.

גדולה כוחה של הרחמים שאינה צריכה כוונה להדדיות.

מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ג

מעשה בבנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה ובאתה אשה אחת לפניו אמרה לו: ״רבי פרנסני״.

אמר לה: ״העבודה שאין בקופה של צדקה כלום״.

אמרה לו: "רבי: אם אין אתה מפרנסני נמצאת הורג אלמנה ושבעה בנים״.

עמד ופרנסה משלו.

לימים חלה בנימין הצדיק והיה מצטער על המטה.

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ״רבונו של עולם אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא. בנימין הצדיק שקיים אלמנה ושבעה בנים’ על אחת כמה וכמה. והוא מצטער בצער חולי זה על המטה”.

מיד בקשו עליו רחמים,
וקרעו לו גזר דינו,
והוסיפו לו כ"ב שנה על שנותיו.

בימים אלו בהם אנו זקוקים לרחמים, ימי הרחמים והסליחות, כדאי שנתחזק מהמדרשים הללו ונגלה רחמים כלפי מי שמגיע לו וגם כלפי מי שלא מגיע לו ואפילו אם איננן מתבקשים להראות רחמים.
״אני לדודי ודודי לי״ יכול בכך גם להתמלא גם בתוכן מעשי.
וממילא נזכה בעזרת ה׳ לרחמים גם אנו.

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר 

ורבי למה?

בפוסט הקודם הבאנו את סיפור בית אבטינס וגם את פסיקת ר' עקיבא "מעתה אין אנו צריכין להזכירן לגנאי".
מתבקשת השאלה: מדוע רבי, שחי אחרי ר׳ עקיבא, בחר בכל זאת לכתוב את המשנה כמות שהיא גם עם גנאי וגם ללא רמז לביטול/הפסקת הגנאי דורות קודם וגם ללא הזכרת השבח?

נתחיל בסיפור אישי שנסגור אתו את המאמר. היום הראשון שלי בגן היה בגן שבו אימי היתה גננת. זה היה גם היום האחרון בגן של אימי. אימי יצאה לרגע מהחדר הגדול לחדר צדדי וכשחזרה מצאה את כל הילדים עומדים על הכיסאות. כשבקשה מהילדים לרדת, אמרתי לילדים: ״היא אמא טובה היא לא תעשה לכם כלום״...
אכן אימי היא אמא טובה וגם גננת טובה.
ההתנהלות שלה כגננת בחלק מהמקרים שונה מהתנהלותה כאימא.
למחרת כבר הייתי בגן השכן. 😀

זהו המשך הסיפור על ר׳ יהושע ורבן גמליאל (על חלקו הראשון כבר כתבנו)

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כח עמוד א

תנא; אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס.
שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו - לא יכנס לבית המדרש.
ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי.
אמר רבי יוחנן: פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן,
חד אמר: אתוספו ארבע מאה ספסלי;
וחד אמר: שבע מאה ספסלי.
הוה קא חלשא דעתיה דרבן גמליאל, אמר: דלמא חס ושלום מנעתי תורה מישראל.
אחזו ליה בחלמיה חצבי חיורי דמליין קטמא. ולא היא, ההיא ליתובי דעתיה הוא דאחזו ליה.
אמר רבן גמליאל: הואיל והכי הוה, איזיל ואפייסיה לרבי יהושע.
כי מטא לביתיה, חזינהו לאשיתא דביתיה דמשחרן.
אמר לו: מכותלי ביתך אתה ניכר שפחמי אתה.
אמר לו: אוי לו לדור שאתה פרנסו, שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים ובמה הם נזונים.
אמר לו: נעניתי לך, מחול לי!

ב״אותו היום״ הוא היום בו החליף רבי אלעזר בן עזריה בנשיאות את רבן גמליאל. עד אותו היום ״היה סלקטור״ בכניסה לבית המדרש שנתן רק תלמיד ״שתוכו כברו״ להיכנס.

משנפתחו שערי בית מדרש נכנסו עוד הרבה תלמידים ונשנתה מסכת עדויות כולה. שיאה של המסכת הוא שחכמים קיבלו עדות משני גרדיים בשער האשפות ופסקו הלכה כמותם. ר׳ עובדיה מברטנורא מסביר שהזכירו אומתם ומקומם ״שאין לך מלאכה פחותה מן הגרדי ..ואין שער בירושלים פחותה משער האשפות״ (עדויות א ג).

מחלוקת כמה ספסלים נוספו 400 או 700.
חלשה דעתו של רבן גמליאל ואמר "חוס ושלום שמנעתי תורה מעם ישראל".
רק כדי לחזק אותו הראו לו בחלום סימן שלא פגע בלומדי התורה למרות שהמציאות היתה שכן.
מכיוון שכך החליט רבן גמליאל לפייס את ר׳ יהושע והלך אליו לביתו.
משנכנס לביתו ראה מקירות הבית שהוא פחמי ואמר לו שהוא מבין שהוא פחמי.
ר׳ יהושע עונה לו: ״ אוי לו לדור שאתה פרנסו״, אינך מכיר את תלמידך ואינך יודע כמה קשה פרנסתם.
ביקש ממנו רבן גמליאל: ״מחול לי״ (כאן דילגנו על קטע בסיפור).

סיפור בעל מוטיב דומה גם אצל הנכד (ר׳ יהודה הנשיא נכדו של רבן גמליאל)

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ח עמוד א

רבי פתח אוצרות בשני בצורת.
אמר: ״יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הלכה, בעלי הגדה, אבל עמי הארץ אל יכנסו״.
דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס.
אמר לו: ״רבי, פרנסני!״
אמר לו: ״בני, קרית?״
אמר לו: ״לאו״
״שנית?״
א"ל: ״לאו.״
״אם כן, במה אפרנסך?״
[א"ל:] ״פרנסני ככלב וכעורב״
פרנסיה.
בתר דנפק, יתיב רבי וקא מצטער (אחרי שיצא הצטער שלכאורה פרנס עם הארץ)
ואמר: ״אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ!״
אמר לפניו ר' שמעון בר רבי: ״שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו?״
בדקו ואשכח, (בדק ומצא שאכן זה רבי יונתן בן עמרם)
אמר רבי: ״יכנסו הכל״.

המוטיבים הדומים השני הסיפורים:

·        

הסיפורים הללו יכולים לעזור להבין את ההתנהלות של שניהם כנשיאים כאשר עתיד עם ישראל מול עיניהם והם צריכים בזמן הקצר להכין את עם ישראל לגלות הארוכה שמצפה לו. היה לפחות רמז להתנהגות לא נכונה של בית אבטינס ושל תלמידים שאין תוכם כברם. רמז זה הועצם על ידי תגובת הנשיאים.

לשיטת רבי גם אם צדקו בית אבטינס, שמירת הידע בעת ההיא היא מזיקה ויש לפזר את הידע על מנת שיישמר ויעבר לדורות הבאים. אסור לקחת את הסיכון שיאבד, אסור להסתכן בתלמידים לא ראויים ואסור להסתכן במיעוט תלמידי חכמים.

ההתנהלות כנשיא שאחראי על הדור הנוכחי ועל הדורות הבאים שונה מההתנהלות של אותו חכם כאדם. האם זה ראוי? ובכל זאת מובאים הסיפורים כדי שנדע כי להקב"ה פתרונות (בראשית יח כא): 

"ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה"

וכבר אמר ר׳ אליעזר (אבות ב י):

״והוה מתחמם כנגד אורן של חכמים

והוה זהיר בגחלתן שלא תכוה
שנשיכתן נשיכת שועל
ועקיצתן עקיצת עקרב
ולחישתן לחישת שרף
וכל דבריהם כגחלי אש״ 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר

ערכו: מאיר ומרים פנסטר 

לספר או לא לספר?

במקורות התנאיים מסתתרים סיפורים שמתגלגלים על פני דורות. בפוסט הנוכחי ובפוסט הבא נראה סיפור כזה. הסיפור מורכב וניתן להבין אותו במספר אופנים.

המשנה במסכת שקלים מתארת את התפקידים וההתמחויות שהיו בבית המקדש. אנו נתמקד בבית אבטינס. 

מסכת שקלים פרק המשנה א

אלו הן הממונין שהיו במקדש:
יוחנן בן פינחס על החותמות
אחיה על הנסכים
מתתיה בן שמואל על הפייסות
פתחיה על הקינין פתחיה זה מרדכי למה נקרא שמו פתחיה שהיה פותח בדברים ודורשן ויודע שבעים לשון
בן אחיה על חולי מעיים
נחוניא חופר שיחין
גביני כרוז בן גבר על נעילת שערים
בן בבי על הפקיע
בן ארזה על הצלצל
הוגרס בן לוי על השיר
בית גרמו על מעשה לחם הפנים
בית אבטינס על מעשה הקטורת
אלעזר על הפרוכת
ופנחס על המלבוש:

יומא פרק ג משנה י

בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור, שלא היו אלא שנים

ואף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה
מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים של יום הכפורים של זהב
הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל
ואף היא עשתה טבלה של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה
נקנור נעשו ניסים לדלתותיו והיו מזכירים אותו לשבח

יומא פרק ג משנה יא

ואלו לגנאי:
של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים
של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת
הוגרס בן לוי היה יודע פרק שיר ולא רצה ללמד
בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב
על הראשונים נאמר: ״זכר צדיק לברכה״ (משלי י ז)
ועל אלו נאמר: ״ושם רשעים ירקב״ (שם).

אחרי פירוט רשימת אחראים בבית המקדש, המשנה מזכירה מספר "שחקנים" בצורה פרטנית:

•       בן קטין שידרג את הכיור בכך שהוסיף לו עוד ברזים ובנה לו מערכת שמאפשרת ביום - להחזיק אותו מעל האדמה, ובלילה - להוריד אותו לאדמה. המים בכיור בתוך האדמה אינם נפסלים בלינה. מים שנשאבו והונחו בכלי למשך הלילה נפסלים לשימוש במקדש גם כשהכלי סגור.
•      מונבז שידרג את ידיות שהכהן הגדול השתמש בהם ביום הכיפורים לידיות של זהב.
•      הילני, שהיתה אמו, בנתה נברשת של זהב וזכוכית כך שקרני השמש נצנצו דרכה.

משנה יא מציינת בצורה מאד חריפה את המשפחות שידעו אומנות של בית המקדש וסירבו לגלות את ה״סוד המקצועי״:

• בית גרמו - ידעו לאפות את לחם הפנים בצורה המיוחדת שלו בלי שיתעפש במשך כל הימים שעמד על השולחן.
• בית אבטינס – ידעו לעשות קטורת כך שכששמים אותה על הגחלים עשנה מיתמר כמו מקל למעלה ורק אח״כ יורד וממלא את כל ההיכל. לצורך כך השתמשו בצמח שנקרא: ״מעלה עשן״ שהיה מוכר רק להם.
  
• הוגרס ידע כיצד לשדרג את השירה שלו ע״י שימוש באצבעו עם פיו כמו כלי נגינה.
• בן קמצר ידע כיצד לכתוב את שם השם ביד אחת ובבת אחת עם ארבעה קולמוסים בין אצבעותיו. 

מסדר המשנה מקפיד עליהם ומתבטא בחריפות על כך ששמרו את הידע אצלם ולא חלקו אותו.

הגמרא בירושלמי מצטטת את התוספתא יומא פרק ב הלכה ו ומוסיפה עליה.

ירושלמי מסכת יומא פרק שלישי הלכה ט (בבלי יומא לח עמ א, דומה מאד)

אמרו להן: ״מפני מה אין אתם רוצין ללמד?״
אמרו להן: ״מסורת היא בידינו מאבותינו שהבית הזה עתיד ליחרב.
שלא ילמדו אחרים ויהיו עושין כן לפני ע"ז שלהן.
בדברים הללו מזכירין אותן לשבח:
שלא יצאת אשה משל א' מהן מבושמת מעולם
ולא עוד אלא כשהיה א' מהן נושא אשה ממקום אחר היה פוסק עמה ע"מ שלא תתבשם
שלא יהו אומרים ממעשה פיטום הקטורת הן מתבשמות
לקיים מה שנאמר [במדבר לב כב] והייתם נקיים מה' ומישראל״.

(כאן נדלג על מספר סיפורים רלוונתיים שאולי נחזור אליהם בפוסט עתידי) 

1. אמר רבי יוסי: ״פעם אחת הייתי עומד בירושלים ומצאתי תינוק אחד משל בית אבטינס
אמרתי לו: ״בני מאיזו משפחה את?״
אמר לי: ״ממשפחת פלוני״
אמרתי לו: ״בני, אבותיך לפי שנתכוונו לרבות כבודן ולמעט כבוד שמים, לפיכך כבודם נתמעט וכבוד שמים נתרבה״.

2.      אמר רבי עקיבא: ״שח לי שמעון בן לוגא: ״מלקט הייתי עשבים אני ותינוק אחד משל בית אבטינס
וראיתי אותו שבכה וראיתי אותו ששחק
אמרתי לו: בני למה בכיתה?״
אמר לי: ״על כבוד של בית אבא שנתמעט״
״ולמה שחקת?״
אמר לי: ״על הכבוד המתוקן לצדיקים לעתיד לבא״
״ומה ראית?״
״מעלה עשן לנגדי״
נומיתי לו : ״בני הראהו לי״.
אמר לי: ״ר' מסורת בידי מאבותי שלא להראותו לבירייה.״

3.     א"ר יוחנן בן נורי: ״מלקט הייתי עשבים אני וזקן אחד.
פגע בי זקן אחד משל בית אבטינס ומגילת סמנים בידו
אמר לי: ״ר' לשעבר, היו בית אבא צנועין והיו מוסרין את המגילה הזאת אלו לאלו
ועכשיו שאינן בית אבא נאמנים, הילך את המגילה והזהר בה״.
וכשבאתי והרציתי הדברים לפני ר"ע זלגו עיניו דמעות (״זלגו עיניו דמעות״ לא מופיע בבלי שם)
ואמר: ״מעתה אין אנו צריכין (רשאין) להזכירן לגנאי״

הדרמה הולכת ונבנית לאורך שלושת הסיפורים שבתלמוד.

הסיפור הראשון מתכתב עם המשנה לעיל, יומא ג יג. הילד ממשפחת בית אבטינס מקבל על הראש מר׳ יוסי ושותק.
נצייר את הסיפור בצבעים טבעיים של היום: 
הרב הראשי פוגש ילד ושואל אותו מאיזה משפחה אתה?
הילד עונה ממשפחה פלונית (מתוך המשך דברי הגמרא ניתן להבין שמדובר במשפחת בית אבטינס)
הרב הראשי נותן לו על הראש על מה שעשו אבותיו שנמנעו מלגלות את סודם המקצועי.
הילד שותק ולא עונה.

הסיפור השני מתכתב עם התוספתא יומא ב ו,ז ומסביר מדוע בית אבטינס לא הסכימו לחלק את הידע שלהם. מסורת אבותם שבית המקדש יחרב וכאשר זה יקרה הידע הזה יעבור לשימוש עבודה זרה ולכן הם שומרים בקנאות על הידע.

בשיר השירים רבה פרשה ג ישנה תוספת שהילד הראה לו את הצמח ואחרי שהראה לו סיפר על המסורת במשפחה ״ואמרו לא באו ימים קלים בעולם עד שמת אותו תינוק״.  תוספת זו מחזקת את הסיפור השלישי.
בני אבטינס בטוחים במסורת שלהם ומשלמים את המחיר הילד גם בוכה על המחיר שמשלמים כעת ושוחק על השכר לעתיד לבוא.  ( זה מזכיר את סיפור בני הרכבים ירמיהו לט).

בסיפור השלישי אנו רואים את הזקן מבית אבטינס שמבין שאם ישמור את הידע הוא יאבד (בגלל ירידת המשפחה) והוא מוצא על מי לסמוך ומעביר הידע הלאה. במעשה הזה הוא מוכיח שאם חייבים אז מעבירים. ואולי גם שהכוונה היתה רק לשם שמיים.
ר׳ עקיבא אומר שאין להשמיץ אותם עוד.
ור׳ עקיבא גם בוכה על העוול שנגרם.

ובבלי:

״אמרו לו מה ראית שלא ללמד?
כולם מצאו תשובה לדבריהם, בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו.

על הראשונים נאמר: ״זכר צדיק לברכה״
ועל בן קמצר וחבריו (ובמשנה - "על אלו") נאמר: ״ושם רשעים ירקב״״ - בן קמצר ושכמותו ששומרים את הידע לעצמם.

נחלקו הראשונים והאחרונים בהסבר הגמרא.

הרמב״ם, ר׳ עובדיה מברטנורא ועוד סבורים שחכמים לא קיבלו את ההסבר והדברים במשנה נשארים כמות שהם (לגנאי). חלק מדעה זו נובעת מהסיפורים שלא הבאנו כאן.

מבקש אני להצטרף לקבוצה השניה שסבורה שחז״ל השתכנעו שאכן כיוונו לשם שמים והגמרא מפרשת את המשנה כך שנשארו רק בן קמצר ושכמותו שראויים לגינוי. ההסבר של בן קמצר לא התקבל כי היכולת לכתוב את שם ה' בצורה מיוחדת איננה רלוונטית למי שירצה להעביר את הידע לעבודה זרה.
ובכל מקרה רשעים גמורים אין כאן - הידע לא נדרש לשם עבודת המקדש אלא רק פיאר אותה (בית יוסף טוש"ע קלג א) ובכל זאת המשיכו להשתמש באנשי "גנאי" בבית המקדש. מכאן יש לפחות רמז שהמעשים אינם שחור/לבן ואולי מחלוקת חכמים בעניין היא עתיקה, כפי שרואים מהזכרת השבח גם כן.

• רבינו חננאל על הגמרא במסכת יומא ״אמר ר׳ עקיבא כיוון שכוונתם לשם שמים היתה אסורה לספר בגנותן״.
  
• ר׳ יונתן מלוניל על הרי״ף מסכת יומא כותב ועל הראשון דהיינו בית גרמו ובית אבטינס ואגריס בן לוי נאמר זכר צדיק לברכה לפי שלשם שמים היו מונעין מללמד הענין״
• ר׳ ישעיה די טראני בחיבורו תוספות רי״ד כותב שהגמרא ביומא מספרת ״שבתחילה סברו שמפני גאווה הם עושים והיו מזכירין אותם לגנאי, וששמעו תשובתן חזרו להזכיר לשבח. ושם רשעים ירקב נאמר על בן קמצר וחבריו״

בן זומא מסכם שם בגמרא (הסבר בפנים):

״משלך יתנו לך – פרנסתך אינה תלויה באחרים ואתה מקבל משמים משמי שמגיע לך
ובשמך קוראין אותך – אם אדם אחר לקח את פרנסתך אל תדאג כי אם ראוי לך משמים יקראו בשמך ותחזור לפרנסתך
ובשבתך מושיבין אותך
ואין שכחה לפני המקום אין אדם נוגע במוכן לך – ה׳ לא שכח את בית גרמו ובית אבטינס וקרא להם לחזור למקומם ״ולא עוד אלא שכנגד הצער שהיה להם כשהרחיקו אותם קיבלו מעתה שכר כפול (חסדי דוד על התוספתא)״ (שוטנשטיין על הירושלמי יומא) (והסבר אחר - לא היה עליהם לחשוש לפרנסתם מלגלות)

אם כך, מדוע בכל זאת רבי בחר לכתוב את המשנה בדרך זו? את זאת ננסה להסביר במאמר הבא.

לסיכום, בית אבטינס עשו את מלאכתם נאמנה במשך שנים. הגיע הזמן וחכמים חשבו שעליהם לחלק את הידע ולאפשר לאחרים גם כן להכין את הקטורת לבית המקדש. 
בית אבטינס שמרו בקנאות על הידע וגם הסבירו מדוע אין הם מחלקים אותו.
לחלק מהשומעים הטיעון שלהם נשמע כתירוץ ויצא עליהם קצף גדול

יום אחד חלק מחכמינו ובראשם ר׳ עקיבא השתכנעו בצדקת דרכם של בית אבטינס (ושמא השתכנע שסרו מדרכם הרעה).

ר׳ עקיבא פוסק שאין להשמיץ אותם יותר.
אבל מה נעשה עם מה שהיה (בין אם זה ההשמצה ובין אם זה סירובם לגלות)?

על כך נשאר לר׳ עקיבא רק לבכות.

בימים אלו בהם נוצר הולך ומתהווה ה״שיימינג״. הסיפורים הללו ודבריו של ניתאי הארבלי באבות א ו: ״..והוי דן את כל האדם לכף זכות״ מקבלים משנה תוקף.

אכן ״חתיכת עבודה״ נדרשת מאתנו...

 

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר

ערכו: מאיר ומרים פנסטר