משנת חסידים

משנה סתם מלמדת את ההלכה. משנת חסידים מלמדת איך להתנהג. והיא כתובה במשנה גם. 

אבות פרק ב משנה ה

הוא [הלל] היה אומר: ״אין בור ירא חטא

           ולא עם הארץ חסיד...״

הסבר.
בור הוא מי שהנו ״ריק מכל דבר ואפילו בטיב משא ומתן איננו יודע״ (ברטנורא שם).
המושג לקוח מהביטוי שדה בור - שדה ריק, ללא כלום.
הרמח״ל במסילת ישרים: ״מציאות החסידות עצמו הוא דבר עמוק להבינו על נכון והוא מיוסד על יסודות חכמה רבה ותיקון המעשה בתכלית אשר ראוי לכל חכם לב לרדוף אחריו כי רק לחכמים להשיגו באמת״ (שם יח).
מכיוון שעם הארץ לא למד מספיק, עם הארץ איננו יכול להיות חסיד. 

סוטה פרק ט משנה טו

...רבי פנחס בן יאיר אומר: ״זריזות מביאה לידי נקיות, ונקיות מביאה לידי טהרה, וטהרה מביאה לידי פרישות, ופרישות מביאה לידי קדושה, וקדושתה מביאה לידי ענוה, וענוה מביאה לידי יראת חטא, ויראת חטא מביאה לידי חסידות, וחסידות מביאה לידי רוח הקודש, ורוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים ותחיית המתים בא על ידי אליהו זכור לטוב אמן״

ר׳ פנחס בן יאיר מתווה מסלול התקדמות בעבודת ה׳ הבנוי משלבים. יש לעבור כל שלב כדי להגיע לשלב הבא.
החסידות מביאה לידי רוח הקודש. אם תיפסק החסידות תיפסק גם רוח הקודש למי שזכה. עוד על כך בהמשך.

תוספתא פאה פרק ג הלכה ח

...מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בשדה.
ואמר לבנו: ״צא והקריב עלי פר לעולה ופר לשלמים״
אמר לו: ״ אבא מה ראית לשמוח במצוה זו מכל מצות האמורות בתורה?״
אמר לו: ״ כל מצות שבתורה נתן לנו המקום לדעתנו.
            זו שלא לדעתנו
            שאילו עשינוה ברצון, לא באת מצוה זו לידינו...״

הסבר.
מצות שכחה מתקיימת בשדה בזמן איסוף היבול. לדוגמא: בקציר אם אדם שכח עומר בשדה מצוה עליו להשאירו לעניים. וראו גם פוסט קודם.
אותו חסיד גילה ששכח עומר בשדה ושמח שמחה גדולה כל כך עד שביקש להביא פר לעולה ופר לשלמים כהודיה על כך שזכה לקיים מצות שכחה.
בנו שואל אותו מדוע הוא נרגש כל כך דווקא ממצווה זו, הרי הוא הוא מקיים עוד מצוות רבות אחרות.
החסיד מסביר לבנו מה מייחד מצווה זו משאר המצוות. כל המצוות אנו עושים מרצוננו. מצוות שכחה איננו יכולים – איננו יכולים לשכוח מדעתנו. אם בכל זאת נשאיר עומר בשדה הוא לא יהיה שכחה.
הקב״ה גרם לו לשכוח ובכך לקיים את המצווה לכן הוא כה נרגש.
החסיד מבין שהשכחה איננה יד המקרה אלא היא זכות שזיכו אותו משמים ועליה בדרגת החסידות שלו ועל כך הוא מודה.

ר׳ יהושע בן לוי היה רגיל לפגוש את אליהו ( סנהדרין צח.)  למרות זאת אליהו החליט להפסיק להתגלות אליו. הסיבה מתוארת בגמרא ומובאת בתרגום חפשי.

ירושלמי מסכת תרומות פרק ח הלכה ד גמרא

מופיע במשנה על קבוצת בני אדם שהלכו בדרך ופגשו גויים.
אמרו להם הגויים: תנו לנו אחד מכם על מנת שנהרוג אותו. אם לא תתנו נהרוג את כולכם.
״לא ימסרו נפש אחת מישראל״ וימותו כולם.
אבל אם אמרו הגויים "תנו לנו את פלוני",
נכנסנו למחלוקת ר׳ שמעון בן לקיש ור׳ יוחנן.
ר׳ שמעון בן לקיש: רק אם ייחדו להם אחד כמו שבע בן בכרי ימסרו
ר׳ יוחנן: יימסרו גם אם לא כשבע בן בכרי.
[שבע בן בכרי מורד במלכות היה ונגזר דינו למיתה (שמואל ב פרק כ כולו בעיקר פסוקים כא, כב). לשיטת ר׳ שמעון בן לקיש מכיוון שממילא נגזר דינו למיתה לכן מותר למסור אותו. אדם רגיל ימותו כולם ואל ימסרו אותו]

מעשה שהיה: עולא בר קושב תבעה אותו המלכות, והוא ברח מפניה ללוד אל ר׳ יהושע בן לוי.
הקיפה המלכות את העיר וביקשו את עולא בר קושב ואם לא ימסרו אותו הם יחריבו את העיר.
ר׳ יהושע בן לוי פייס את עולא בר קושב ושכנע לצאת ולהסגיר את עצמו.
אליהו שהיה רגיל להתגלות אליו, הפסיק ולא נגלה יותר.
צם ר׳ יהושע בן לוי כמה צומות.
נגלה אליו אליהו אמר לו: ״ולמסורות אני נגלה?״ – אתה ״מוסר״ ואינני נגלה לכאלה.
עונה לו ר׳ יהושע בן לוי: ״ולא משנה עשיתי?״ – עשיתי מה שכתוב במשנה.
אליהו: ומשנה זו שעשית היא ״משנת חסידים״?
ר׳ יהושע בן לוי עונה לו תשובה פורמלית - עשיתי מה שההלכה קובעת. לאליהו לא רק שזה לא מספיק אלא אליהו קורא לו "מוסר".

ניתן כעת להבין את המשנה (סוטה טו טו) שחסידות מביאה לידי רוח הקודש. אליהו עונה לו שכדי לזכות לרוח הקודש צריך קודם כל להיות חסיד. אי אפשר להסתפק בפורמליסטיקה - ״צריך להיות ראש גדול״, צריך חמלה שתוביל לפתרון אחר מאשר למסור אותו לגויים.

 

אנו מוצאים בפרשת השבוע, אמר, באמצע סקירת החגים, הקרבנות, וספירת העמר, מופיעות מצוות מתנות עניים: פאה לקט. כמו שרש״י כותב על אתר: ״פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכיפורים מכאן״. מתנות עניים בוודאי שאינן נופלות מכל החגים. ״ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה כראוי מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו״ (רשי ויקרא כג כב).

בלשוננו: ״כולה פאה ולקט...״ ולא היא. אלא שחשוב להקפיד, גם באמצע החגים על מתנות העניים ״הקטנות״.

 

משנת חסידים היא רחבה וחזקה ויכולה למצוא את ביטויה בכל חיי היום יום, צריך כמו אותו חסיד מהתוספתא לפתוח את העיניים כדי לראות.

 

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר

כן, אפשר לסמוך עליהם

 על מי ניתן לסמוך ועל מה? למשנה גישה שמבוססת על אמון ודעת.

מסכת טהרות פרק י משנה ג

״הבדדין, והבוצרין כיון שהכניסן לרשות המערה דיו״ דברי רבי מאיר.
רבי יוסי אומר: ״צריך לעמוד עליהן עד שיטבולו״.
רבי שמעון אומר: ״אם טהורין להן צריך לעמוד עליהם עד שיטבולו

אם טמאים להן אינו צריך לעמוד עליהם עד שיטבולו״

הקדמה

יש צורך בפועלים טהורים גם לבציר וגם לעבודה בבית הבד. הפירות, מרגע שמפרישים מוהל מהפרי מכשירים את עצמם לקבל טומאה. בענבים הצורך רק בענבים המיועדים ליקב; ענבים שמיועדים לאכילה אינם מכשירים את עצמם לקבל טומאה.

לכן, ישנה דרישה שהפועלים יהיו טהורים ולכן הם נדרשים לטבול במקווה לפני תחילת העבודה על מנת לוודא שהתירוש או השמן יהיו טהורים.

הבדדין - פועלי בית הבד.
הבוצרין – הפועלים בבציר בכרם.
ר׳ מאיר: מספיק לראות שנכנסו למערה בה נמצא המקווה.
ר׳ יוסי: צריך לעמוד עליהם ולוודא שהם טובלים.
ר׳ שמעון: אם הפועלים מבינים שהם טמאים לא צריך לעמוד עליהם.
               אם הם סבורים שהם טהורים אז כן צריך לעמוד עליהם.

כלומר - ניתן לסמוך על עם הארץ בעניני טהרות

מסכת פרה פרק ה משנה א

המביא כלי חרס לחטאת טובל ולן על הכבשן
רבי יהודה אומר: ״ אף מן הבית הוא מביא וכשר
שהכל נאמנים על החטאת
ובתרומה פותח את הכבשן ונוטל״
רבי שמעון אומר: ״מן הסדר השני״.

רבי יוסי אומר: ״מן הסדר השלישי״.

כלי חרס יקבל טומאה רק משנצרף בכבשן. לכן, יש להשגיח עליו רק משנצרף.
לכן כלים שנצרפים לצורך חטאת, טובלים ולנים ליד הכבשן כדי לוודא שאף אחד לא יפתח את הכבשן משיתקרר, יגע בכלים ויטמא אותם, כי חטאת צריכה שמירה מיוחדת.
ר׳ יהודה מוסיף שכל אדם, כולל עם הארץ, יכול להביא אפילו מביתו ויהיה נאמן לומר שלא נטמאו.
ר׳ שמעון: מבקש שייקחו כלים מהשורה שניה שמא נגעו בשורה הראשונה וטמאו.
ר׳ יוסי: מבקש מהשורה השלישית שמא ייגע בטעות גם בשורה השניה.
ההלכה כר׳ יהודה שהכל נאמנים על החטאת (רמב״ם הלכות פרה אדומה יג יב).

כלומר - סומכין על עם הארץ יותר מאשר מפחדים על נגיעה בטעות בכלי מוסתר. 

מכשירין פרק ו משנה ג

כל הביצים בחזקת טהרה, חוץ משל מוכרי משקה.
ואם היו מוכרין עימהן פרות יבשים טהורות.
כל הדגים בחזקת טומאה.
רבי יהודה אומר: ״חתיכה אילתית ודג המצרי הבא בקופה, וקוליס האספנין הרי אלו בחזקת טהרה״.
ועל כולם עם הארץ נאמן לומר: ״טהורין הן״
חוץ משל דגה, מפני שהן מפקידין אותה אצל עם הארץ״.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: ״ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהן טמא״.

ביצי תרנגולות הן בחזקת טהורות כי לא הוכשרו לקבל טומאה. כבר אז נזהרו מלהרטיב את הביצים.
ביצים שמוכרי משקים מוכרים אותן אינן כאלה מכיוון שעשויים לגעת בביצים כשידיהם רטובות ובכך הכשירותן לקבל טומאה.
אבל, אם הם מוכרים גם פירות יבשים אז גם אצלם הביצים בחזקת טהרה כי הם מנגבים את ידיהם כדי לא לפגוע בפירות.

כל הדגים בחזקת טומאה כי הם רטובים בזמן מיתתם ובכך הוכשרו לקבל טומאה.
ר׳ יהודה מחריג שני סוגי דגים כי הם מתייבשים לפני שהם מתים ומים מזיקים להם בעודם בחוץ לכן לא הכשרו לקבל טומאה.
ועל כולם ביצים, פירות וציר נאמנים עמי הארץ לומר שלא הוכשרו לקבל טומאה.
על הדגים אינן נאמנים מכיוון שלא רגילים להפקיד דגים אצלם. מפקידים אצלם רק פירות וביצים.
ר׳ אליעזר בן יעקב מוסיף שגם ציר טהור שנפלו מים לתוכו מכשירים אותו לקבל טומאה.

כלומר - ניתן לסמוך על עם הארץ בכל ענין שיש לו נסיון. ונזכיר גם פוסט קודם בעניין.

ראינו כי עמי הארץ נאמנים על כלים לחטאת, על ביצים, על פירות  ועל ציר דגים למרות שאינם נאמנים על טהרות בדרך כלל ועל מעשרות.

היה נח לנהוג להחליט שקטגורית  לא סומכים על עם הארץ בכל כי ממילא איננו נאמן על חלק מהדברים. להיכנס ״לדקויות״, ״מסבך את החיים״. אך לא כך, אלא הפוך: יש לשים לב לדקדק רק על הדברים שבאמת אין ברירה ואי אפשר לסמוך על הארץ.

מדוע סומכים ולא סומכים בפוסט נפרד. אבל ניתן רמז: אמון הוא דבר שיש לכולם, ידע, אולי לא. 

המשנה ידעה לצמצם את חוסר האמון רק לדברים שיש להם סיבה ואין ברירה ונמנעה מלפסול את עמי הארץ הצורה גורפת.

מצאנו בפרשה, אחרי מות, אזהרה על ״טומאת מקדש״. בו זמנית אנו קוראים:

״וכפר על הקודש מטמאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השכן איתם בכל טמאתם״ ויקרא טז טז) רש״י על אתר: ״אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם״

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר

 

המחלה, החולה והרופא, גרסת הצרעת

הקדמה

מסדר המשנה הקצה לצרעת (המתוארת בפרשת השבוע, תזריע מצורע) מסכת בפני עצמה ולמעלה ממאה משניות הפרוסות על ארבעה עשר פרקים – מסכת נגעים. אף מחלה לא זכתה אפילו למשנה אחת.

השבוע נראה שצרעת איננה מחלה אלא משפחה של נגעים. רב בה השונה ממחלה – התפתחות התסמינים שונה, דרך האבחון שונה, הנפגעים מגוונים (בית, בגד, אדם, אך לא חיות), ואפילו משמעות מצב המחלה שונה.

לכן לא יפתיע שבעצם מדובר בנגע רוחני עם משמעויות, זיהוי ודרך טיפול רוחנית.

נתחיל בתסמינים.

הסימפטומים לצרעת הנם מורכבים ותלויי הקשר. יש לשם לב שהכהן הוא היחידי שיכול לקבוע האם זה נגע צרעת שמשמעותו שהאדם טמא או טהור. כלומר, גם אם חכם זיהה את התסמינים ה"חולה" נחשב בריא (ולא מדבק).
נתייחס לנגע צרעת באדם יהיה ״כתם לבן״, בגודל של גריס לפחות, שיהפוך לנגע בשלושה תנאים:

• יהיה בו שיער לבן
• יהיה בתוכו בשר בריא (מחיה) 
  
• הוא יתפשט לאחר שבוע או שניים מהראיה הראשונה (פשיון)

נגעים פרק ח משנה א

הפורח מן הטמא טהור
חזרו בו ראשי האיברים טמא, עד שתתמעט בהרתו מכגריס.
מן הטהור טמא
חזרו בו ראשי האיברים טמא עד שתחזור בהרתו לכמות שהיתה.

נגעים פרק ח משנה ג

בהרת ובה שער לבן, פרחה בכולו, אף על פי ששער לבן במקומו, טהור
בהרת ובה פסיון, פרחה בכולו, טהור
וכולן שחזרו בהן ראשי אברים הרי אלו טמאין
פרחה במקצתו טמא
פרחה בכולו טהור.

 

הגיע אדם עם סימפטומים שהוגדרו כנגע והוא הוגדר כטמא, הוחלט לטומאו, ואז צבע הלבן כסה ״את כולו״ - הוא הופך טהור. ולהפך - אם הצבע הלבן נסוג ונראו בו אפילו ״ראשי האיברים״ [המשנה מונה 24 ראשי איברים (שם ח ז)] הוא נטמא מחדש. ואז האדם יטהר רק כאשר הכתם יקטן מגודל של גריס.

הגיע אדם עם נגע שהוגדר כטמא ולאחר זמן הוא נטהר. כעת, הכתם הלבן מכסה את כולו הוא טמא.

נשים לב, לדרך המוזרה שהתסמינים מתפתחים. בכל מחלה רגילה ככל שמתגברים הסימפטומים המחלה מתחזקת בצרעת כשהוא כולו מכוסה הוא נטהר.

אם הוא מתכסה כולו לאחר שנטהר הוא טמא. כלומר - עומדים לפנינו שני אנשים עם מראה זהה האחד טהור והשני טמא.

״ראשי האיברים״ הם בין היתר קצות האצבעות והרגלים . לדוגמא כתם לבן המכסה את האצבע וקצה האצבע בריא זוהי איננה צרעת למרות שבאופן רגיל כתם לבן עם בשר בריא בתוכו יהיה נגע. יתר על כן אם האדם כולו יהיה מכוסה ברגע שהכתם ייסוג ויתגלו בו ראשי האיברים הוא כן יהיה טמא.

גם כאן עומדים בפנינו שני אנשים עם מראה דומה, קצה האצבע בריא וכתם לבן עוטף את קצה האצבע, האחד מצורע והשני לא.

במחלה רגילה ככל שמתגברים הסימנים המחלה מתגברת כאן לא – אדם שפרחה בכולו יכול להיות טהור.

במחלה רגילה סימפטומים זהים יגדירו חומרה זהה כאן לא – אדם שפרחה בכולו מתוך טומאה טהור מתוך טהרה טמא.

נראה לגבי גיוון הנפגעים מאותה "מחלה". 

צרעת הבגד - יכולה להיות רק בבגד ורק אם הוא עשוי מצמר, פשתים או עור של בעל חיים יבשתי. (שם יא א). הבגד צריך להיות בצבע הטבעי על מנת להיות מנוגע. בגד צבוע בידי אדם לא יקבל צרעת (שם יא ג). הצרעת מוגבלת לבגד העשוי בצורה מסוימת בלבד.

צרעת הבית - יכולה להיות רק בבית בעל ארבעה כתלים. בבית משולש או עגול לא יכולה להיות צרעת (שם יב א). הבית חיב להכיל אבנים, עפר ועץ בכמות מינימלית על מנת שיוכל להצטרע. (שם יב ב)

אנו רואים גם בבגדים וגם בבתים שהסימפטומים לבד אינן מספיקים על מנת שהבגד או הבית יצטרע.

נגעים פרק יב משנה ה

כיצד ראיית הבית?
״ובא אשר לו הבית והגיד לכהן כנגע נראה לי בבית״ (ויקרא יד לה)
אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יגזור ויאמר: ״נגע נראה לי בבית״ אלא: ״כנגע נראה לי בבית״
״וצוה הכהן ופנו את הבית״ (ויקרא יד לו)
ו״בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית ואחר כן יבוא הכהן לראות את הבית״ (ויקרא יד לו)
״ואפילו חבילי עצים, ואפילו חבילי קנים״ דברי רבי יהודה.
רבי שמעון אומר: ״עסק הוא לפנוי״.
אמר רבי מאיר: ״ וכי מה מטמא לו? אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו - מטבילן והן טהורים ועל מה חסה התורה - על כלי חרסו ועל פכו ועל טפיו
אם כך חסה התורה על ממונו הזוי, קל וחומר על ממונו החביב
אם כך על ממונו, קל וחומר על נפש בניו ובנותיו
ואם כך על רשע קל וחומר על צדיק״.

בית שחשוד כנגוע האדם בא ואומר לכהן כמו נגע, כנגע, נראה לי. גם אם הוא מומחה לנגעים לא יגיד נגע אלא רק כנגע. לפני בוא הכהן מפנים את כל מה שבבית כדי שאם הבית יהיה טמא מה שבתוכו לא יטמא.

ר׳ מאיר מדגיש שהתורה חסה אפילו כלים שניתן לטהר אותם וגם על כלים חסרי חשיבות. מתוך כך לומד ר׳ מאיר שאם התורה חסה על ממונו של אדם, ואדאי שהיא חסה על בני האדם, אפילו רשעים הם.

הנה מה שחשוב. במחלה רגילה המחלה היא מהרגע שנראים הסימפטומים בצרעת רק מהרגע בו היא הוכרזה על ידי הכהן. ולא זו אלא אף שהגדרת המחלה נועדה כדי לא לפגוע ברכושו של האדם, אלא בהתנהגותו (כולל ביקור אצל הכהן - האמון בציבור על מסירת דברי תורה). כלומר, הטיפול במחלה הוא באדם/בעלים, בצורה רוחנית וזאת מדגישים על ידי נסיונות למנוע נזק חמרי. כך גם האבחון - על ידי רשות רוחנית, לא על סמך חכמה או אמת מדעית.

דוגמא קיצונית לעניין האבחון והטיפול הייחודיים לצרעת רואים בחתן. חתן שנראה בגופו או בבגדו או בביתו נגע ממתינים שבעה ימים כדי לתת לו את שבעת ימי המשתה ורק אז מסתכלים על הנגע (שם ג ב). אי אפשר לדמיין מצב כזה בחולה סרטן או חשוד בקורונה.

״הכל כשרים לראות את הנגעים אלא שהטומאה והטהרה בידי הכהן. אומרים לו אמור טמא אומר טמא אמר טהור והוא אומר טהור״ (שם ג א). רק הכהן הוא שמחליט האם הנגע הוא צרעת או לא. במקרה שהכהן איננו מבין בהלכות נגעים ואיננו יודע בעצמו האם זהו הוא נגע או לא הוא מתייעץ עם המומחה ומה שהמומחה אומר לו הוא חוזר אחריו ורק אז הסימפטום הופך לנגע.

ראינו הבדלים רבים, ויש עוד, בין צרעת למחלה רגילה. הבדלים אלו מובילים להבנה שצרעת, למרות שיש לה ביטוי פיסי, היא איננה מחלה פיסית רגילה אלא מחלה שמופיעה מסיבה רוחנית והריפוי של הצרעת הוא רוחני.

כך כותב ר׳ משה דוד וואלי: ״ואם הוא אינו מפשפש במעשיו וחוזר בתשובה אלא שתולה אל המקרה והולך לו אצל הרופא שירפאנו בדרך הטבע״ (עבודת הקודש, ויקרא יג יח-יט) הקב״ה מביא את הנגעים ״כדי לעורר את האיש הזה אל התשובה שיתקן את אשר עותו״ (שם מח).

במחלה רגילה, שגם בה יש ממדים רוחניים, דרכי הטיפול שלה מוכרים על ידי הרופאים והאדם הולך אל הרופא כדי להתרפא. האדם יעשה תשובה ויתפלל לבריאותו אך יצרף לכך את ההשתדלות הפיסית. אבל הצרעת שהתורה מדברת עליה איננה מחלה רגילה אלא חריגה בכך שכל עניינה הוא רוחני והפיזי הוא רק קישוט. הריפוי שלה הוא בהשתדלות רוחנית של הסתכלות פנימה ותשובה.

 

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר

 

וידם אהרון

הפוסט שעבר עסק בדיבור לבנים. הפעם, הפוך.

אבות פרק א משנה יז:

שמעון בנו אומר: ״כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאת לגוף טוב אלא שתיקה
ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה
וכל המרבה דברים מביא חטא״

ר׳ שמעון בן רבן גמליאל הזקן חוזר בדבריו שלש פעמים על יתרונות השתיקה. 
״קהתי״ מביא בפירושו את ״מדרש שמואל״ - התחבר ע״י ר׳ שמואל די אוזידא בצפת בימי פריחתה.
ר׳ שמואל מדגיש שיש לדייק :״לא מצאתי לגוף״ – דווקא לענייני הגוף אכן טובה השתיקה.
אבל, לענייני הנשמה, לימוד תורה ותפילה יש לדבר ״ודברת בם״ [ר׳ משה אלמושנינו].

מי שחושב שע״י ידי דיבוריו והפגנת ידיעותיו יאהבוהו האנשים - אליו בא התנא ואומר שעל ידי המעשים, לא המדרש עיקר אלא המעשה [ר׳ מתתיה היצהרי] (מדרש שמואל על המשנה).

אנו מוצאים את שמאי ממליץ: ״אמור מעט ועשה הרבה״ (אבות א טו)

אבות פרק ג משנה יב 

רבי ישמעאל אומר, הוי קל לראש ונוח לתשחורת, והוי מקבל את כל האדם בשמחה.

אבות פרק ג משנה יג 

רבי עקיבא אומר: ״שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה
מסורת סייג לתורה
מעשרות סייג לעושר
נדרים סייג לפרישות
סייג לחכמה שתיקה״

נמשיך עם פירושו של המדרש שמואל גם על משנה זו. ר׳ עקיבא בא לגדר את דברי ר׳ ישמעאל מהמשנה הקודמת. 
״הוי מקבל כל אדם בשמחה״ עם כל זה אל תגיע לשחוק.
״הוי קל לראש״ עם כל זה אל תגיע לקלות ראש.
ודרכו של היצה״ר להתחיל בדברים הקטנים ולהמשיך גם לדברים החמורים, לכן מגיעה האזהרה שדברים אלו מרגילים לערוה.
״מסורת סיג לתורה״ - אם אדם יסתפק ״בלכתוב״ הרי שישכח את הדברים לכן המסורת ההעברה בעל פה מחזקת את לימוד התורה.
״מעשרות סיג לעושר״ - המחשבה שאם אדם מבזבז זה יגרע ממנו, אכן נכונה ביום יום. אך בנתינה למעשרות היא הפוכה. למרות שהאדם נותן אין זה גורע מעושרו. ״ה׳ צלך על יד ימינך״ צלו של האדם ״מתנהג כמוהו״. כך גם השמים: אם ידו של האדם נדיבה, בשמים, היד פתוחה.
״נדרים סייג לפרישות״ – קל יותר לאדם להישמר כשהוא שם גדרים שלו על הגדרים שחונך או גדל עליהם. לכן אם אדם נודר כדי לסייע לעצמו לשמור על הגדרים זה אכן יהיה סייג לפרישות.
״סייג לחכמה שתיקה״ – כאן הלשון שונה מהפסקאות הקודמות. בכל הקודמות קודם הסייגים:  מסורת, מעשרות ונדרים ואחרי כן התוצאה: תורה, עושר ופרישות.
כאן קודם למה מיועד הסייג ואחריו הסייג עצמו.
נראה שיש רמז ששתיקה היא הסייג העיקרי או היחיד.
כלומר, שתיקה היא הסייג היחידי שמובילה לחכמה. מיעוט בדיבור והרבה הקשבה מוביל לחכמה (מדרש שמואל על המשנה).

אנו מוצאים אצל אליהו ״לא ברוח ה׳... לא ברעש ה׳... לא באש ה׳ ואחר האש קול דממה דקה״ (מלכים א יט יא, יב).

בפרשת השבוע, שמיני, אנו מוצאים: ״וידם אהרן״ (ויקרא  ). אהרן דומם על מות שני בניו ברגע אחד. יכול היה להתלונן, להצדיק את הדין אך בחר בשתיקה. זו אולי השתיקה שר׳ מנחם מנדל מקוצק מדבר עליה: ״אני אשתוק שתיקה כזו שכל העולם ישמע אותי״

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר

 

והגדת לבנך ביום ההוא - גם או רק?

ליל הסדר מזכיר לנו את חשיבות מצוות הסיפור לבן בפסח. מה גבולות המצווה? 

נתחיל בהגדה של פסח; ברכות פרק א  משנה ה:

מזכירין יציאת מצרים בלילות.
אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא,
שנאמר: "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג).
"ימי חייך" — הימים;
"כל ימי חייך" — הלילות.
וחכמים אומרים: "ימי חייך" — העולם הזה;
"כל ימי חייך" — להביא לימות המשיח.

ומה עם קטנים?

מסכת חגיגה פרק א משנה א:

הכל חייבין בראיה חוץ מחרש, שוטה, וקטן, וטומטום, ואנדרוגינוס, ונשים, ועבדים שאינם משוחררים.
החיגר, והסומא, והחולה, והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו.
איזהו קטן?
״כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית״, דברי בית שמאי.
ובית הלל אומרים: ״כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית, שנאמר: ״שלש רגלים״״.

הסבר.
כולם חייבים בעליה לרגל. ראיה = ראית המקדש או להיראות המקדש.
כל אלה פטורים מעליה לרגל: חרש, שוטה, טומטום, אנדרוגינוס, עבדים, חיגר, עיוור, חולה, זקן ומי שאינו יכול ללכת, נשים וילדים.
מהו הגדר של קטן שפטור מעליה לרגל?
בית שמאי: מי שאינו יכול לרכב על כתפי אביו. מי שיכול לרכב על כתפי אביו כבר חייב.
בית הלל: מי שאינו יכול לאחוז ביד אביו וללכת לידו. מי שיכול לתת יד לאביו וללכת לידו כבר חייב.
היוצא מהמשנה, שגם בית שמאי וגם בית הלל פוסקים שילד קטן - אביו חיב לעלות לרגל עמו.

נראה עוד על גדר של "קטן".

מסכת סוכה פרק ב משנה ח:

נשים, ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה.
קטן שאינו צריך לאמו, חייב בסוכה.
מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן, ופיחת את המעזיבה, וסיכך על גבי המטה בשביל קטן.

הסבר.
הפטורים ממצוות סוכה מכיוון שהיא מצוות עשה שהזמן גרמה או שאינם בני חיוב.
למרות זאת חל חיוב על האב לקרב את בנו למצוות ולחנכו. שמאי הזקן הכניס את נכדו שזה עתה נולד לסוכה, במיטה.

עוד הלכות ספציפיות לקטן. 

מסכת סוכה פרק ד משנה ז:

מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן:
המשנה מתארת מה קורה ביום האחרון של סוכות לאחר קיום מצוות נטילת לולב.

אנו רואים מהמשנה של״תינוקות״ היו ארבעה מינים.

ונחזור לפסח. 

מסכת פסחים פרק י משנה ד:

מזגו לו כוס שני.
וכאן הבן שואל אביו.
ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה. הלילה הזה: כולו מצה.
שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות. הלילה הזה: מרור.
שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי, שלוק ומבושל. הלילה הזה: כולו צלי.
שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת. הלילה הזה: שתי פעמים.
ולפי דעתו של בן אביו מלמדו.
מתחיל בגנות ומסיים בשבח.
ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה.

אחרי מזיגת הכוס השניה בליל הסדר הבן שואל את אביו: ״מה נשתנה?״
״ואם אין דעת בבן״ אביו צריך ללמדו. יותר מכך, האבא לא יכול להסתפק בללמד כדי לצאת ידי חובה. האבא צריך להתאים את הלימוד לפי דעתו של הבן - ״ולפי דעתו של בן אביו מלמדו״. וראינו גם במשלי (כ"ב ו) "חנוך לנער על פי דרכו" - והמשנה מסבירה כיצד.

מתחיל בגנות ומסים בשבח. ודורש ״מארמי אובד אבי״ עד  הסוף. מספר שאלות: 

• מה זה בעצם: ״ארמי אובד אבי״?
• מה זה קשור למה שלמדנו עד כה?
• מדוע מסדר המשנה כתב משנה אחת ולא פיצל לשתי משניות? משנה אחת: מה ואיך מלמדים את הבן ומשנה שנייה: ״ארמי אובד אבי״

ננסה לענות.
הביטוי ״ארמי אובד אבי״ מופיע פעם אחת בתורה בפרשת ביכורים: ״וענית ואמרת לפני ה׳ א׳ ארמי אבד אבי וירד מצרימה...״ (דברים כו ה). ״ארמי אבד אבי״  - זהו לבן שרצה לאבד את אבי, את יעקב. (על השייכות לפרשת ביכורים בפעם אחרת).
גישה אחת מסבירה את הביטוי בכך שלבן חשב לאבד את יעקב ״יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלוהי אביכם אמר אלי לאמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע״ (בראשית לא כט); צירף לו הקב״ה מחשבה למעשה (תנחומא ויצא יג, ספרי דברים כי תבוא פיסקה שא; מדרש תהילים שוחר טוב מזמור ל)

גישה מרחיבה יותר אנו מוצאים אצל ר׳ צדוק שמסביר איך בדיוק רצה לבן לבצע את זממו. יעקב מתאר ללבן את המאמצים הכבירים שעשה על מנת לבצע את מלאכתו בצורה הטובה ביותר: ״הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה״. לבן ״לא מצמץ״ ועונה: ״ויען לבן ויאמר הבנות בנתי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא ולבנתי מה אעשה לאלה היום או לבניהן אשר ילדו״ (בראשית לא מג) (דובר צדק עמ' צו).

לבן מבין שעתיד עם ישראל נמצא בבנות ובבנים ואת זה הוא רוצה לעצמו. לבן בדבריו מתמקד בצאצאיו ומתעלם מיעקב.
לפי הסברו של ר׳ צדוק ניתן להבין ששני נושאים הם בעצם נושא אחד ולכן הם נמצאים במשנה אחת. המשנה עוסקת בעצם בעניין אחד – בעניין הבנים, העתיד וההמשכיות של עם ישראל. אין הבדלה בין ההמשך הרוחני להמשך הגשמי! גם לא אצל לבן. פרעה לא הבין עניין זה, כמסתבר. 

מסתבר שמצוות חינוך הילדים מקבלת חיזוק בליל הסדר אבל קיימת כל ימות השנה. הגמרא מלמדת שקטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה; קטן היודע לנענע חייב בארבעה מינים; קטן היודע להתעטף חייב בציצית; קטן היודע לשמור תפילין חייב בתפילין (ערכין ב:); וכן פסקו להלכה הרמב״ם והטור (טור או״ח הלכות ציצית יז; הבית יוסף, ב״ח, שו״ע הרב, ערוך השולחן ועוד שם). ״המשנה ברורה״ מרחיב על מה שכבר כתבנו ומוסיף: ״ופשוט דאם שמע לבנו ובתו הקטנים שהם מדברים לשון הרע מצוה לגעור בהם ולהפרישם מזה וכן ממחלוקת ושקר וקללות..״ (משנה ברורה הלכות שבת שמג ס״ק ג).

מצוות והגדת לבנך אכן בולטת בליל הסדר אך קיימת בכל ימות השנה ״ולפי דעתו של בן אביו מלמדו״.

הרב קוק לוקח את הלימוד שלנו למחוזות רחבים הרבה יותר ומסביר מה חשוב ללמד. על הקושי ללמד את כל החוכמות, ההבנות  והידע שלנו לילדים הוא פותר בדרך מקורית. ״אולי צריכים אנו לדעת מזה שבאמת לא חכמה וידיעה רבה היא המאשרת אותנו אלא התום של הילדות.. אשרי מי שיונק מלשד הילדות גם בהיותו איש, גם בזקנותו״ (קבצים קובץ ז פיסקה רה).

הילדות היא מקור כוחנו גם האישי וגם הציבורי.

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר