מעלה עקרבים
המשנה הפעם ״ארוכה״, אנו נוכל ללמוד דווקא מהאריכות. מעניין לשים לב
להתנהלות בית המדרש בין חכמים ובין ר׳ עקיבא ותלמידיו. על כך כבר כתבנו ועוד
נכתוב.
מסכת מכשירין פרק ו משנה ח:
חלב אשה מטמא לרצון ושלא לרצון.
וחלב הבהמה אינו מטמא אלא לרצון.
אמר רבי עקיבא: קל וחומר הדברים:מה אם חלב אשה שאינו מיוחד אלא לקטנים, מטמא לרצון ושלא לרצון,
חלב הבהמה שהוא מיוחד לקטנים ולגדולים, אינו דין שיטמא לרצון ושלא לרצון?
אמרו לו: לא!אם טימא חלב אשה שלא לרצון, שדם מגפתה טמא,
יטמא חלב בהמה שלא לרצון, שדם מגפתה טהור?אמר להם: מחמיר אני בחלב מבדם:
שהחולב לרפואה, טמא,והמקיז לרפואה, טהור.
אמרו לו: סלי זיתים וענבים יוכיחו:שהמשקים היוצאים מהם לרצון, טמאים,
ושלא לרצון, טהורים.אמר להם: לא!
אם אמרתם בסלי זיתים וענבים, שתחילתם אוכל וסופן משקה,תאמרו בחלב שתחילתו וסופו משקה?
עד כאן היתה התשובה.אמר רבי שמעון: מכאן והילך היינו משיבין לפניו:
מי גשמים יוכיחו:שתחילתן וסופן משקה, ואינן מטמאין אלא לרצון.
אמר לנו: לא!אם אמרתם במי גשמים שאין רובן לאדם אלא לארצות ולאילנות
ורב החלב לאדם.
הסבר המשנה.
שני תנאים דרושים על מנת להכשיר פרי או ירק תלושים כדי לקבל טומאה:
- הרטבת הפרי או הירק באחד משבעה משקים. שבעה משקים: מים, טל, שמן, יין, חלב, דם, דבש דבורים (מכשירין ו ד).
- ההרטבה צריכה להיות לרצון הבעלים של הפרי או הירק – הוא צריך להיות מרוצה מכך שהפירות נרטבו.
עולה מכך, שפרי וירק תלושים
שלא נרטבו לא יקבלו טומאה, וכן, פירות שנרטבו מבלי שהבעלים היו מרוצים, לא יקבלו
טומאה גם אם יגע בהם דבר מטמא.
המשנה מחריגה את חלב האשה בכך שהוא מטמא גם לרצון וגם שלא לרצון.
לעומת זאת, חלב הבהמה אינו מטמא אלא לרצון, כשאר המשקים.
ר׳ עקיבא טוען שחלב בהמה מטמא לרצון ושלא לרצון.
הוא מנסה להראות שחלב בהמה חמור יותר מחלב אשה
בכך שחלב אשה מוגבל לקטנים בעוד שחלב בהמה מיועד גם לקטנים וגם לגדולים. ולכן גם בהלכה זו חלב בהמה צריך לטמא לפחות כמו חלב אדם.
חכמים עונים לו: דם שיוצא מפצע של אדם מטמא כמשקה ואילו דם היוצא מפצע של בהמה איננו מטמא.
ר׳ עקיבא טוען שצריך להחמיר בחלב יותר מאשר בדם, מכיוון שהחלב הנחלב לצורך ריפוי הבהמה מכשיר לקבל טומאה ודם היוצא לצורך רפואת הבהמה איננו מטמא.
חכמים עונים לו: נלמד מסלי ענבים וזיתים. המשקים היוצאים מהענבים או הזיתים בסל יטמאו אותם רק אם לרצון הבעלים.
ר׳ עקיבא עונה שענבים וזיתים שונים מחלב. ענבים וזיתים תחילתם אוכל
ורק בהמשך יהפכו למשקה בעוד החלב הוא מתחילתו משקה.
עד כאן התקיים הדיון בין חכמים לר׳ עקיבא בבית המדרש הכללי.
הדיון ממשיך בבית מדרשו של ר׳ עקיבא בינו ובין תלמידיו. וראה גם פוסט קודם בעניין. נראה שר' עקיבא מסר שיעור לתלמידיו וסיפר להם לא רק את ההלכה אלא אף את השתלשלות הדברים (או שגם תלמידיו היו בבית המדרש הכללי).
תלמידיו לא מתביישים להמשיך את הוויכוח ואומרים לו: נלמד ממי הגשמים.
תחילתן וסופן משקה ועדיין הם מטמאים רק לרצון הבעלים.
ר׳ עקיבא עונה לתלמידיו: מי הגשמים מיעוטם לאדם ורובם ליקום כולו
ולעומת זאת,החלב רובו לבני האדם.
בגמרא אנו רגילים לוויכוחים מפורטים ומתמשכים. אבל במשנה זה נדיר. מה ראה מסדר המשנה לכלול את הוויכוח הארוך? יתכן שהסיבה היא הדגשת חשיבות החקירה של ההלכה, גם עם השווים במעמדם וגם עם תלמידים. בכל מקרה, רבי שמעון מעיד שהוא עצמו היה חלק מקבוצת התלמידים שהמשיכו את הוויכוח. בפוסט עתידי נעמוד על סיבה נוספת.
בגמרא בירושלמי יש דוגמא לעוד וויכוח שמתמשך בין בתי מדרש.
ירושלמי עירובין פרק ט הלכה א:
משנה:
כל גגות העיר רשות אחת ובלבד שלא יהא גג גבוה עשרה או נמוך עשרה, דברי ר"מ.
וחכמים אומרים: כל אחד ואחד רשות בפני עצמו.
ר"ש אומר אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות לכלים ששבתו לתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית.
הגמרא, בבואה לבאר את המשנה מביאה דיון שדומה לדיון הקיים גם בתוספתא.
לא נביא את כולו:
רבי יוסי בי רבי בון בשם שמואל אמר: כשהיה שם פתח פתוח לגג אפילו כן הגדול מותר שלא נפרץ במלואו והקטן אסור שנפרץ במלואו.
ר"מ אומר: אין אתם מודין לי בכלים ששבתו בחצר, שמטלטלין אותן בחצר. מה נשתנה גג מחצר?
אמרו לו: לא. אם אמרת בחצר שאין לה דיורין למטה, תאמר בגג שיש לו דיורין למטה.
אמר להן (ר"מ): הרי שהיתה החצר למעלה מן הגג, מהו?
אמרו לו: לא. אם אמרת בחצר שאין כל אחד מכיר את מקומו, תאמר בגג שכל אחד מכיר את מקומו.
אמר להן: הרי שהיתה החצר חלוקה בפסיסיות, מהו?
עד כאן היתה תשובה.
א"ר יוסי בי רבי בון: מיכן והילך היו משיבין לפניו.
אמרו לו: לא. אם אמרת בחצר שמחיצותיה עולות עמה, תאמר בגג שאין מחיצותיו עולות עמו.
והוא מימר לון: אף אנא אית לי עמוק כגובה.
תני, א"ר יודה: בשעת הגזירה היינו נוטלין את הספר והיינו עולין מחצר לגג ומגג לגג אחר ויושבין וקורין ולא אמר אדם דבר.
אמרו לו: אין שעת הגזירה ראייה.
א"ר שונין: היינו אצל ר"ש בתקוע והיינו נוטלין שמן ואלונטית והיינו נכנסין מחצר לגג ומגג לקרפף ומקרפף לקרפף עד שהיינו מגיעין לקרפף הסמוך למעיין ויורדין וטובלין בו.
אחרי דיון ארוך בין ר"מ וחכמים, נאמר "עד כאן היתה
תשובה".
ואז הדיון ממשיך. כלומר חקירת ההלכה ממשיכה בכל מקום וזמן כמה שנדרש
וגם בלי תלות בכבוד הטוענים. נראה שמשניות מספר הובאו במשנה באריכות כדי להדגיש שגם
המשניות הקצרות והתמציתיות שאנו רגילים בהן, יש מאחוריהן סדרות דיונים כמו בגמרא, ואין להתייחס להן כתומכות בשיטה פסקנית גרידא, אלא שתמיד יש לחקור היטב.
מעניין שבתוספתא אין את התיאור של "משבין", אך עדיין, אחרי "עד
כאן היתה תשובה", התוספתא ממשיכה עם דברי רשב"א.
פירושים מסוימים לירושלמי אומרים שיש מחלוקת מתי נגמר הדיון. נדון באפשרות זאת, המביאה מבט אחר על הסיבה להתעקשות על אורך הדיון, בפוסט אחר.
אנו קוראים בפרשה על הגאולה של עם ישראל. סביר להניח שאם אנו היינו כותבים את הסיפור בעצמינו היינו משמיטים את הדברים הפחות חשובים - כי אנחנו כבר יודעים אותם והם נראים מיותרים. אבל, המשנה מראה לנו ש:" ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה--מצווה עלינו לספר ביציאת מצריים; וכל המאריך ביציאת מצריים, הרי זה משובח."
כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר
