מוצא פי ה׳ אשר בלחם

אנו רגילים לכך שכל שמחה וחג מלווה בסעודה חגיגית. כעת נראה שהמקור כבר במשנה (או קודם) ויש לאוכל גם מימד רוחני חשוב.

נתחיל ונראה מימד פיזי שבו האוכל מכבד מאמץ פיזי שנועד למטרה רוחנית (ובל נשכח את חשיבות מצוות הכנסת אורחים) 

ראש השנה פרק ב משנה ה

חצר גדולה היתה בירושלים ובית יעזק היתה נקראת
ולשם כל העדים מתכנסים
ובית דין בודקין אותם שם
וסעודות גדולות עושין להם בשביל שיהו רגילים לבוא
בראשונה לא היו זזין משם כל היום
התקין רבן גמליאל הזקן:
שיהו מהלכים אלפים אמה לכל רוח
ולא אלו בלבד אלא אף החכמה הבאה לילד
והבא להציל מן הדלקה ומן הגיס ומן המפולת
הרי אלו כאנשי העיר ויש להם אלפיים אמה לכל רוח

המשנה עוסקת בעדים שבאו להעיד בשבת על ראית הלבנה, לצורך קידוש החודש. 

אנו מוצאים תיאור כיצד כבדו את העדים ואלו הקלות יצרו בשבילם על מנת שישתדלו לבוא.
בחצר הגדולה שהיתה מוקפת גדר ונקראה: ״בית יעזק״, היו מכנסים את העדים ושם היו בית הדין בודקים אותם.

לאחר מכן היו עושים להם סעודות גדולות כדי שיבואו גם בפעם הבאה.
בהתחלה עכבו אותם שם למהלך השבת בגלל שליוצא מחוץ לתחום בשבת יש ארבע אמות בלבד  - ראה פוסט קודם.
רבן גמליאל הזקן, האף שידע לעבר את החודש גם ללא עדים, תיקן מספר הקלות בנושא תחום שבת, ובפרט - התיר לצאת מחוץ לעיר אלפיים אמה לכל צד שיבחרו -  לעדים, למיילדת ולכוחות הצלה.

כעת נראה שאוכל הוא מכובד כמו מכובדי האומה. לאוכל כזה גם כח רוחני.

שבועות פרק ב משנה ב

אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת העזרה.
שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות
אלא: במלך, ונביא, ואורים ותומים, ובסנהדרין של שבעים ואחד, ובשתי תודות ובשיר
ובית הדין מהלכין
ושתי תודות אחריהם
הפנימית נאכלת והחיצונית נשרפת
וכל שלא נעשה בכל אלו הנכנס לשם אין חייבין עליה.

המשנה ממשיכה את משנה א׳ ומתייחסת למי שנכנס למקום הקודש – העזרה או תוספת העזרה.

תוך כדי כך אנו זוכים לתיאור כיצד מגדילים את השטח המקודש של ירושלים או העזרה תוך שמוסיפים שטח על השטח הקיים. המשמעות המעשית של ההוספה היא היכולת לאכול מעשר שני ושלמים בשטח ״החדש״ של ירושלים כמו גם לאכול קודשים ״בשטח החדש״ של העזרה.

לצורך כך יש צורך בכל הגורמים יחד: מלך, נביא, אורים ותומים, סנהדרין של 71, שירה ונגינה של הלוויים.

וגם שני לחמי תודה.

כולם יוצאים בתהלוכה מסביב לשטח החדש שמוסיפים על שטחה של ירושלים או העזרה. בראש התהלוכה שני לחמי חמץ לתודה. אחריהן בית הדין ולאחריהן כל ישראל. החלה הפנימית נאכלת בסוף התהלוכה והחיצונית נשרפת. בתוספת העזרה הולכים עם שיירי המנחה.

(חלה נאכלת וחלה נשרפת מזכיר דוגמאות נוספות שבהם אוכל משמש בו זמנית למאכל ולטהרה: ציפורי מצורע, קן ציפורים ושני השעירים - שבו הנאכל נאכל ע"י האש בלבד).

נראה שוב מי ומי בהולכים: אורים ותומים, נביא, סנהדרין של 71, מלך לוויים ששרים ומנגנים וכל העוצמה הזו זקוקה גם לאוכל שילך איתם. יותר מכך, לוא יצויר שהיו אומרים האנשים: "מדובר בטקס רוחני - הבה נוותר על האוכל", השטח לא היה מתקדש.

העובדה שהאוכל הוא חלק מתהליך קידוש העזרה וירושלים וגם העובדה שהאוכל בראש התהלוכה מוביל אותנו לרצות להבין: מה יש באוכל ״שזכה להוביל״ את התהלוכה? וכשנבין אולי גם נבין למה מקדשים את השבת על אוכל.

אנו מוצאים : ״כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על מוצא פי ה׳ יחיה האדם״ (דברים ח ג). ההבנה הפשוטה של הפסוק רק מחדדת את השאלה: מה כבר יש באוכל? הרי ״מוצא פי ה׳״ הוא אשר מחייה את האדם.

לאוכל יש משמעות רוחנית ולא רק פיסית כמו שמצאנו למשל, אצל אליהו שהולך בכח האכילה ארבעים יום וארבעים לילה. האם הוא זקוק לאותה ״עגת רצפים״? הרי ממילא לא אכל ארבעים ויום וארבעים לילה במסע להר חורב (מלכים א יט ה,ח). 

בכתבי החסידות מצאנו שיש בלחם, באוכל, שני ממדים: ממד פיסי וממד רוחני.
הממד הפיסי זהו הממד שכולנו מכירים במילה אוכל.
הממד הרוחני הוא ״מוצא פי ה׳ שמעוטף בהלחם״ (שם משמואל הגדה של פסח ספירת העומר ד״ה ונראה) 

מוצא פי ה׳ אשר נמצא באוכל.

ר׳ צדוק מסביר בישראל קדושים ה:

שבכל מאכל גשמי יש גם רוחניות שממנה ניזונה הנשמה. הרוחניות הזו היא דבר ה׳ שנמצא בכל הבריאה והוא מתמשך מבריאת העולם ועד עתה. 

וממול, שם משמואל בראשית ויחי תרעז; ספר הליקוטים עקב סימן ח:

״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״ (שחרית יוצר).
הרי מצאנו שאדם אדם חייב לאכול כדי לחיות – הנשמה המחייה את הגוף זקוקה גם היא לאוכל.

בשתי המשניות מצאנו את שני הממדים של האוכל.

• במשנה הראשונה: ״סעודות גדולות״ הממד הפיסי של האוכל.
• במשנה השניה: הממד הפיסי והרוחני. החלות הולכות בראש יש להן תפקיד כמו שאר מרכיבי התהלוכה. אחת נאכלת ומסיימת את התהליך כמו גם זו שנשרפת.

נראה מקורות מקראים עם פירוש תנאי. ולא נשכח, שבפסח, באוכל נגאלו ובאוכל מספרים. ולהבדיל, פרי עץ הדעת טוב ורע הוא גם אוכל, ממש תאווה לעינים. 

ב״סיכום״ פרשת שמיני אנו מוצאים:

״אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ על הארץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם: כי אני ה׳ אלוקיכם והתקדשתם והייתם קדושים ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרמש על הארץ: (ויקרא יא מג, מד)

תנא דבי רבי ישמעאל (יומא לט א):

״ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אל תקרי ונטמתם אלא ונטמטם״ .

העובדה שהמילה ונטמתם כתובה ללא ״א״ [ במקום ונטמאתם, ונטמתם] מובילה את ר׳ ישמעאל לדרוש שזה גם טומאה אבל גם טמטום. האכילה של שקצים ורמשים מטמטמת.
הגמרא ממשיכה: ״״ולא תטמאו בהם ונטמתם בם״
אדם מטמא עצמו מעט, מטמאין אותו הרבה...
אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה״ (שם)

מצאנו שהאכילה של דברים טמאים מטמאת ומטמטמת. אדם מקדש עצמו באוכל, מקדשים אותו.

גם בפרשת השבוע, בהעלותך, אנו מוצאים התעסקות גדולה עם אוכל. ר׳ יצחק אייזיק שר מתייחס בדרך שונה ממה שאנו רגילים לתלונות של עם ישראל.

את המילים: ״והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה״ (במדבר יא ד) מסביר, ר׳ יצחק אייזיק שר כך: ש״האספסוף״ היו הסנהדרין (מדרש רבה במדבר טו כד). גדולי הדור שאכלו את האוכל הרוחני פיסי – המן, שהיה בו בעיקר את הממד הרוחני. מבקשים אתגרים הם מבקשים תאווה שיוכלו להתגבר עליה. ״התאוו תאווה״ – התאוו לתאווה.

הם אכן נענים ומקבלים בשר לחודש ומובטח להם שהם ימאסו במה שבקשו. משלא הצליחו לאוכלו כפי שתכננו הוא איננו מגיע עוד (לקט שיחות מוסר בהעלותך להבנת פשוטו של מקרא).

ההבנה כי באוכל יש את שני הממדים מעניקה לסעודות שבת, סעודות החג ולסעודות המצווה למיניהן תוכן נוסף ומכוונת אותנו להתייחס אליהן ככאלו.

ולסיכום: "מות וחיים ביד הלשון" (משלי יח כא) - יש להיזהר במה שיוצא מהפה וגם במה שנכנס לפה. 

  

כתב, אפה וצילם: שמואל בן מובחר

ערכו: מאיר ומרים פנסטר