מוצא פי ה׳ אשר בלחם

אנו רגילים לכך שכל שמחה וחג מלווה בסעודה חגיגית. כעת נראה שהמקור כבר במשנה (או קודם) ויש לאוכל גם מימד רוחני חשוב.

נתחיל ונראה מימד פיזי שבו האוכל מכבד מאמץ פיזי שנועד למטרה רוחנית (ובל נשכח את חשיבות מצוות הכנסת אורחים) 

ראש השנה פרק ב משנה ה

חצר גדולה היתה בירושלים ובית יעזק היתה נקראת
ולשם כל העדים מתכנסים
ובית דין בודקין אותם שם
וסעודות גדולות עושין להם בשביל שיהו רגילים לבוא
בראשונה לא היו זזין משם כל היום
התקין רבן גמליאל הזקן:
שיהו מהלכים אלפים אמה לכל רוח
ולא אלו בלבד אלא אף החכמה הבאה לילד
והבא להציל מן הדלקה ומן הגיס ומן המפולת
הרי אלו כאנשי העיר ויש להם אלפיים אמה לכל רוח

המשנה עוסקת בעדים שבאו להעיד בשבת על ראית הלבנה, לצורך קידוש החודש. 

אנו מוצאים תיאור כיצד כבדו את העדים ואלו הקלות יצרו בשבילם על מנת שישתדלו לבוא.
בחצר הגדולה שהיתה מוקפת גדר ונקראה: ״בית יעזק״, היו מכנסים את העדים ושם היו בית הדין בודקים אותם.

לאחר מכן היו עושים להם סעודות גדולות כדי שיבואו גם בפעם הבאה.
בהתחלה עכבו אותם שם למהלך השבת בגלל שליוצא מחוץ לתחום בשבת יש ארבע אמות בלבד  - ראה פוסט קודם.
רבן גמליאל הזקן, האף שידע לעבר את החודש גם ללא עדים, תיקן מספר הקלות בנושא תחום שבת, ובפרט - התיר לצאת מחוץ לעיר אלפיים אמה לכל צד שיבחרו -  לעדים, למיילדת ולכוחות הצלה.

כעת נראה שאוכל הוא מכובד כמו מכובדי האומה. לאוכל כזה גם כח רוחני.

שבועות פרק ב משנה ב

אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת העזרה.
שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות
אלא: במלך, ונביא, ואורים ותומים, ובסנהדרין של שבעים ואחד, ובשתי תודות ובשיר
ובית הדין מהלכין
ושתי תודות אחריהם
הפנימית נאכלת והחיצונית נשרפת
וכל שלא נעשה בכל אלו הנכנס לשם אין חייבין עליה.

המשנה ממשיכה את משנה א׳ ומתייחסת למי שנכנס למקום הקודש – העזרה או תוספת העזרה.

תוך כדי כך אנו זוכים לתיאור כיצד מגדילים את השטח המקודש של ירושלים או העזרה תוך שמוסיפים שטח על השטח הקיים. המשמעות המעשית של ההוספה היא היכולת לאכול מעשר שני ושלמים בשטח ״החדש״ של ירושלים כמו גם לאכול קודשים ״בשטח החדש״ של העזרה.

לצורך כך יש צורך בכל הגורמים יחד: מלך, נביא, אורים ותומים, סנהדרין של 71, שירה ונגינה של הלוויים.

וגם שני לחמי תודה.

כולם יוצאים בתהלוכה מסביב לשטח החדש שמוסיפים על שטחה של ירושלים או העזרה. בראש התהלוכה שני לחמי חמץ לתודה. אחריהן בית הדין ולאחריהן כל ישראל. החלה הפנימית נאכלת בסוף התהלוכה והחיצונית נשרפת. בתוספת העזרה הולכים עם שיירי המנחה.

(חלה נאכלת וחלה נשרפת מזכיר דוגמאות נוספות שבהם אוכל משמש בו זמנית למאכל ולטהרה: ציפורי מצורע, קן ציפורים ושני השעירים - שבו הנאכל נאכל ע"י האש בלבד).

נראה שוב מי ומי בהולכים: אורים ותומים, נביא, סנהדרין של 71, מלך לוויים ששרים ומנגנים וכל העוצמה הזו זקוקה גם לאוכל שילך איתם. יותר מכך, לוא יצויר שהיו אומרים האנשים: "מדובר בטקס רוחני - הבה נוותר על האוכל", השטח לא היה מתקדש.

העובדה שהאוכל הוא חלק מתהליך קידוש העזרה וירושלים וגם העובדה שהאוכל בראש התהלוכה מוביל אותנו לרצות להבין: מה יש באוכל ״שזכה להוביל״ את התהלוכה? וכשנבין אולי גם נבין למה מקדשים את השבת על אוכל.

אנו מוצאים : ״כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על מוצא פי ה׳ יחיה האדם״ (דברים ח ג). ההבנה הפשוטה של הפסוק רק מחדדת את השאלה: מה כבר יש באוכל? הרי ״מוצא פי ה׳״ הוא אשר מחייה את האדם.

לאוכל יש משמעות רוחנית ולא רק פיסית כמו שמצאנו למשל, אצל אליהו שהולך בכח האכילה ארבעים יום וארבעים לילה. האם הוא זקוק לאותה ״עגת רצפים״? הרי ממילא לא אכל ארבעים ויום וארבעים לילה במסע להר חורב (מלכים א יט ה,ח). 

בכתבי החסידות מצאנו שיש בלחם, באוכל, שני ממדים: ממד פיסי וממד רוחני.
הממד הפיסי זהו הממד שכולנו מכירים במילה אוכל.
הממד הרוחני הוא ״מוצא פי ה׳ שמעוטף בהלחם״ (שם משמואל הגדה של פסח ספירת העומר ד״ה ונראה) 

מוצא פי ה׳ אשר נמצא באוכל.

ר׳ צדוק מסביר בישראל קדושים ה:

שבכל מאכל גשמי יש גם רוחניות שממנה ניזונה הנשמה. הרוחניות הזו היא דבר ה׳ שנמצא בכל הבריאה והוא מתמשך מבריאת העולם ועד עתה. 

וממול, שם משמואל בראשית ויחי תרעז; ספר הליקוטים עקב סימן ח:

״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״ (שחרית יוצר).
הרי מצאנו שאדם אדם חייב לאכול כדי לחיות – הנשמה המחייה את הגוף זקוקה גם היא לאוכל.

בשתי המשניות מצאנו את שני הממדים של האוכל.

• במשנה הראשונה: ״סעודות גדולות״ הממד הפיסי של האוכל.
• במשנה השניה: הממד הפיסי והרוחני. החלות הולכות בראש יש להן תפקיד כמו שאר מרכיבי התהלוכה. אחת נאכלת ומסיימת את התהליך כמו גם זו שנשרפת.

נראה מקורות מקראים עם פירוש תנאי. ולא נשכח, שבפסח, באוכל נגאלו ובאוכל מספרים. ולהבדיל, פרי עץ הדעת טוב ורע הוא גם אוכל, ממש תאווה לעינים. 

ב״סיכום״ פרשת שמיני אנו מוצאים:

״אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ על הארץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם: כי אני ה׳ אלוקיכם והתקדשתם והייתם קדושים ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרמש על הארץ: (ויקרא יא מג, מד)

תנא דבי רבי ישמעאל (יומא לט א):

״ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אל תקרי ונטמתם אלא ונטמטם״ .

העובדה שהמילה ונטמתם כתובה ללא ״א״ [ במקום ונטמאתם, ונטמתם] מובילה את ר׳ ישמעאל לדרוש שזה גם טומאה אבל גם טמטום. האכילה של שקצים ורמשים מטמטמת.
הגמרא ממשיכה: ״״ולא תטמאו בהם ונטמתם בם״
אדם מטמא עצמו מעט, מטמאין אותו הרבה...
אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה״ (שם)

מצאנו שהאכילה של דברים טמאים מטמאת ומטמטמת. אדם מקדש עצמו באוכל, מקדשים אותו.

גם בפרשת השבוע, בהעלותך, אנו מוצאים התעסקות גדולה עם אוכל. ר׳ יצחק אייזיק שר מתייחס בדרך שונה ממה שאנו רגילים לתלונות של עם ישראל.

את המילים: ״והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה״ (במדבר יא ד) מסביר, ר׳ יצחק אייזיק שר כך: ש״האספסוף״ היו הסנהדרין (מדרש רבה במדבר טו כד). גדולי הדור שאכלו את האוכל הרוחני פיסי – המן, שהיה בו בעיקר את הממד הרוחני. מבקשים אתגרים הם מבקשים תאווה שיוכלו להתגבר עליה. ״התאוו תאווה״ – התאוו לתאווה.

הם אכן נענים ומקבלים בשר לחודש ומובטח להם שהם ימאסו במה שבקשו. משלא הצליחו לאוכלו כפי שתכננו הוא איננו מגיע עוד (לקט שיחות מוסר בהעלותך להבנת פשוטו של מקרא).

ההבנה כי באוכל יש את שני הממדים מעניקה לסעודות שבת, סעודות החג ולסעודות המצווה למיניהן תוכן נוסף ומכוונת אותנו להתייחס אליהן ככאלו.

ולסיכום: "מות וחיים ביד הלשון" (משלי יח כא) - יש להיזהר במה שיוצא מהפה וגם במה שנכנס לפה. 

  

כתב, אפה וצילם: שמואל בן מובחר

ערכו: מאיר ומרים פנסטר

כח ראיית הטוב והרע

כשאנחנו רואים משהו יש לזה משמעות. נתחיל מהבסיס - ראיה מחייבת ברכה ונתקדם להשפעת הראיה על נפש האדם.

בשתי המשניות הבאות נראה את ״ברכות הראיה״ - אדם מברך על מה שרואה.

ברכות  פרק ט משנה א, ב

הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל אומר: ״ברוך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה״.
מקום שנעקרה ממנו עבודת כוכבים: ״ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו״.
...רבי יהודה אומר: ״הרואה את הים הגדול אומר: ״ברוך שעשה את הים הגדול״, בזמן שרואה אותו לפרקים.

דברים נוספים שאדם מברך על ראייתם: קשת, ברקים, שישים ריבוא יהודים בארץ ישראל, אילנות מלבלבים בימי ניסן, לבנה בראשית החודש ועוד.

בכלאיים, כוונה היא זו שקובעת (וראה גם פוסט קודם) . אולם, מה שמפעיל את שעון החול זו הראיה.

כלאים פרק ה משנה ו

הרואה ירק בכרם ואמר: ״כשאגיע לו אלקטנו״ - מותר

                                 ״כשאחזור אלקטנו״ – אסור

איסור כלאים הוא כאשר הצמחים גדלו מאליהם. כרם גפנים שהרוח הפיצה זרעים והם צמחו בכרם, בעל הכרם מצווה לעקור אותם. אם יניחם יהפכו את הגפנים הסמוכות לכלאיים ויהיו אסורות בהנאה.

החיוב חל רק כאשר בעל הכרם רואה את הצמיחה בכרמו.
אם הוא עובד בכרם ומתכנן תוך כדי העבודה לעקור את הצמיחה, גם גדלו בינתיים הגפנים או הצמחים הכרם איננו נאסר.
אם הוא מתעלם ודוחה את העבודה הכרם יאסר ברגע שהגפן או הצמח יוסיפו בגידולם אחד חלקי מאתיים על הקיים.

ראיה יכולה גם להיות עונש.

תוספתא שבועות פרק ג הלכה ד

...וכן היה רבי אלעזר בן מתיא אומר:  ״הרואה עוברי עבירה נתחייב לראות
                                                         הרואה עושה מצוה זכה לראות״

הרב יחזקאל אברמסקי בפירושו לתוספתא מסביר:

ר׳ אלעזר בן מתיא מלמד אותנו שהראיה שלנו היא מכוונת מלמעלה ואיננה אקראית. אם אדם ראה עוברי עבירה בגלל ש״נתחייב על ידי איזה חטא שיראה עוברי עבירה״. ״וכל הרואה עושי מצווה זכה על ידי מעשים טובים שיראה עושי מצווה וילמוד ממעשיהם״ (חזון יחזקאל שם).

לאור דבריו של הרב אברמסקי קל יותר לבין את דברי ר׳ דוד פארדו שמשייך את המשנה באבות לכאן ״שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה״ (אבות ד ב).[הרחבה במכתב מאליהו קונטרס הבחירה ח״ב].

לפעמים הראיה הינה סימן/הנחיה לאדם.

ברייתא, ברכות דף סג עמוד א
תניא, רבי אומר: ״למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה?
                         לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין״

ר׳ צדוק הכהן מלובלין שואל: מדוע מי שרואה סוטה יזיר עצמו מן היין? הרי מי שקלקלה זו היא ולא הוא.

ומשיב: ״שכיוון שהזמין ה׳ יתברך לנגד עיניו הסוטה בקלקולה, אין זה אלא כדי שילמד את עצמו להזיר עצמו מן היין. וכך הוא מפרש את הפסוק: ״גדולים מעשי ה׳ דרושים לכל חפציהם״ (תהילים קיא ב). ״כל מה שברא הקב״ה בעולמו הוא כדי שיקח ממנו לקח״ לעבודת ה׳ (פרי צדיק במדבר נשא יב; ויקרא לחג הפסח ל).

ר׳ צדוק מעיר את תשומת ליבנו שסדר המסכתות הוא הפוך - קודם מסכת נזיר ואח״כ מסכת סוטה. על בסיס המשנה באבות: ״איזהו חכם? הרואה את הנולד״ (אבות ב ט) אדם רואה בחכמתו את המכשולים שלפניו ״ומקדים תרופה למכה״. לפני שיראה סוטה בקלקולה הוא מזיר עצמו מן היין. וכל זה משל, האדם רואה את המכשולים ולפני שיתקל בהם הוא בונה ומתקן את דרכו ביראת שמים. 

לפני שנים רבות, בשבת, ברחוב יפו שבירושלים הלכתי ליד יהודי זקן. נסע שם רכב בודד. למראה הרכב אותו יהודי עצר, הסתובב והפנה פניו אל הקיר הסמוך ודיבר אל עצמו והצטער על העובדה שראה רכב נוסע בשבת. כלומר, היהודי הרגיש כאב על חילול השבת אך כנראה גם כאב על כך שהוא "זכה" לראותה.

חז״ל מלמדים אותנו ״שהמציאות מדברת אלינו״ וניתן לומר ״שכשאיננו שומעים היא מרימה את קולה״. יתפלל האדם שיהיה מעושי המצווה ושהקב״ה יאיר את עיניו ואת דרכו.

כתב וצייר: שמואל בן מובחר

ערכו: מאיר ומרים פנסטר

יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה

למגילת רות מימד הלכתי. אך יש למגילת רות גם מימד בשיטות פסיקה והנהגה.
שמואל (הנביא) חידש את ההלכה "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית". כפי שנראה, יש כאן מימד התנהגותי.

מסכת יבמות פרק ח משנה ג

עמוני ומואבי אסורים איסור עולם,
אבל נקבותיהם מותרות מיד.
מצרי ואדומי אינם אסורים אלא עד שלשה דורות, אחד הזכרים ואחד הנקבות.
רבי שמעון מתיר את הנקבות מיד.
אמר רבי שמעון קל וחומר הדברים: ״ומה אם במקום שאסר את הזכרים איסור עולם, התיר את הנקבות מיד;
במקום שלא אסר את הזכרים אלא עד שלשה דורות, אינו דין שנתיר את הנקבות מיד?״
אמרו לו: ״אם הלכה, נקבל; ואם לדין, יש תשובה״.
אמר להם: ״לא, כי הלכה אני אומר!"
ממזרין ונתינין  אסורין ואיסורם איסור עולם.

ההלכה היא שרק הזכרים מעמון ומואב אסורים איסור עולם לבוא בקהל ישראל. נקבותיהן מותרות לבוא בקהל ישראל מיד, כמובן לאחר שנתגיירו.
מצרי ואדומי אסורים שלושה דורות לבוא בקהל ישראל גם זכרים וגם נקבות.
ר׳ שמעון: מתיר את הנקבות מיד. הוא לומד קל וחומר מעמוני ומואבי.
עמוני ומואבי שאסורים איסור עולם, נקבותיהן מותרות מיד.
מצרי ואדומי אסורים רק לשלוש דורות הרי שנקבותיהן בוודאי מותרות מיד.
אמרו לו: על הקל וחומר יש לנו מה לענות: עמון ומואב לא קדמו את עם ישראל בלחם ומים ולכן נאסרו איסור עולם. הנשים אין דרכן לקדם פני זרים בלחם ומים לכן הן מחוץ לאיסור.
על המצרי והאדומי לא נאמר מה ההסבר, לכן לא ניתן ללמוד מהחד על השני.
ר׳ שמעון: זו ההלכה שמסורה בידי. ואולם, הלכה כחכמים.

ועדיין, למרות האיסור מחפשים פנים להיתר. 

מסכת ידים פרק ד משנה ד

בו ביום, בא גר עמוני ועמד לפניהן בבית המדרש, אמר להם: ״מה אני לבוא בקהל?״
אמר לו רבן גמליאל: ״אסור אתה״.
אמר לו רבי יהושע: ״מותר אתה״.
אמר לו רבן גמליאל: ״הכתוב אומר: ״לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה׳ גם דור עשירי וגו׳״ (דברים כג ד).
אמר לו רבי יהושע: ״וכי עמונים ומואבים במקומן?
הן כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות שנאמר: ״ואסיר גבולות עמים ועתידותיהם שוסתי ואוריד כבר יושבים (ישעיהו י יג)״.
אמר לו רבן גמליאל: ״הכתוב אומר: ״ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון״ (ירמיהו מט ו) וכבר חזרו״.
אמר לו רבי יהושע: ״הכתוב אומר: ״ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה״ (עמוס ט יד) ועדיין לא שבו״.

בו ביום – ביום שמינו את ר׳ אלעזר בן עזריה כנשיא במקום רבן גמליאל. רבן גמליאל התייצב בבית המדרש כרגיל והשתתף בלימוד מעמדת ה״תלמיד״ (ברכות כח א). וראינו פסיקות אחרות שקרו בו ביום בפוסט קודם.

הגיע גר עמוני ושאל האם הוא מותר לבוא בקהל ישראל?
רבן גמליאל: אוסר כי הוא נשען על האמור במשנה ביבמות (ח ג) ״עמוני ומואבי אסורים איסור עולם״.
רבי יהושע: מתיר מייד.
רבן גמליאל: ״מצטט את הפסוק: ״לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה׳ גם דור עשירי וגו׳״ (דברים כג ד).
רבי יהושע: כל האומות כבר נתבלבלו מכך שמלך אשור הגלה והחליף את העמים. לא ניתן לזהות את העמים השונים כי הם מעורבבים בעולם. וממילא אותו אחד שבא איננו יודעים מאין באמת הוא הגיע. ממילא הוא בטל לרוב וניתן להתיר אותו.
רבן גמליאל: מצטט את ירמיהו על שיבה מהגלות של בני עמון.
רבי יהושע: דוחה את דברי רבן גמליאל ומצטט עמוס על שיבת ישראל לארצו, כמו שעם ישראל טרם שב גם הם טרם שבו.

חשוב לציין שרבן גמליאל הודח מנשיאותו בגלל התנהגות לא ראויה של רבן גמליאל לר' יהושע. כעת, בתור תלמיד שווה בין שווים, משתנה הפסיקה! במקום "אין דרך" יש הושטת יד.

מה ראו שמואל ור' שמעון ור' יהושע לחפש פתח מול הלכה ברורה מהתורה? נראה ששמו דגש על התנהגות. נחפור מעט במגילת רות.

בועז מקבל ברכה בעת חתונתו מאת ״כל העם אשר בשער והזקנים עדים״:

יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל, ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם״ (רות ד יא).

מתבקשות השאלות:

• מדוע רק רחל ולאה?
• מה קשורה הברכה למעמד בו בועז נושא את רות לאשה?
• אפשר אולי להבין למה לא הזכירו את שרה ורבקה -שמהן שיצאו גם ישמעאל ועשו. בלהה וזילפה שילדו את: דן, נפתלי, גד ואשר. מה איתן? 

נענה על בסיס ר׳ יהודה רוזניס ה״משנה למלך״ על הרמב״ם, שעונה בדרכו על שאלות אלו בספרו "פרשת דרכים", דרוש ראשון.
יעקב נשא שתי אחיות – רחל ולאה. יש ליישב כיצד יעקב הרשה לעצמו לשאת שתי אחיות.
התירוץ שנשאן על פי הדיבור הוא נעלם וידוע היה רק ליעקב; מאחר שאין לו סימוכין בתורה. גם ההנחה שהן התגיירו היא בעייתית כי לפני מתן תורה לא ברור האם יצאו מכלל בני נח שאצלם אין מושג של גירות.

ואולם, דרך אחרת לדעת שעשה כהוגן היא במבט לאחור על תוצאות הנישואין הללו.

נסביר.
הגמרא בקידושין מתייחסת לאדם הנושא אשה שאינה הוגנת לו יהיו לו בנים לא הגונים (בגרסה שלפנינו) וגם השכינה לא תשרה עליו (שם ע א,ב). ליעקב, כמו שאנו יודעים היו בנים הגונים, שנים עשר השבטים והשכינה שרתה עליו. הנביא ישעיהו מעיד עליו:

״לכן כה אמר ה׳ אל בית יעקב אשר פדה את אברהם
לא עתה יבוש יעקב
ולא עתה פניו יחוורו
כי בראותו ילדיו מעשה ידיו בקרבו יקדישו שמי
והקדישו את קדוש יעקב ואת א לוהי ישראל יעריצו״ (שם כט כב,כג).

צאצאיו של יעקב מעוררים גאווה באביהם יעקב.
כך שעל פי מבחן התוצאה, בנים הגונים, נהג יעקב כהלכה.

הדיון על כשרותה של רות המואביה התנהל בבית לחם כש״הגואל״ מסרב לשאת אותה מטעם זה. [הדיון המשיך גם בין דואג האדומי לאבנר (יבמות עו ב)]. ונשים לב לדמיון למשניות שהבאנו.

הברכה לבועז היא: שבמבחן התוצאה יהיה כמו יעקב. גם אצל יעקב היה מי שהטיל ספק בכשרות הנישואין של יעקב עם שתי האחיות ומבחן התוצאה דחה את הספקות.

כלומר, הברכה היא: "אנו מאחלים לך שגם במקרה שלך מבחן התוצאה יוכיח שנהגת כהלכה". ואמנם גם אומרים לנעמי לגבי רות "אשר היא טובה לך משבעה בנים". ואכן רחל ולאה ילדו שמונה בנים זכרים ליעקב. 

הבנו כעת מדוע דווקא רחל ולאה ואת ההקשר למעמד הנישואין של בועז.

הסבר זה יכול להתאים גם לפסוק העוקב: ״ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה אשר יתן ה׳ לך מן הנערה הזאת״ גם על תמר היו מי שרננו על כשרות מעשיה. מבחן התוצאה מוכיח גם עליה. 
״הגואל״ דואג לייחוס שלו ומסרב לשאת את רות (רש״י רות ד ו) בועז סומך על ההלכה שנפסקה ע״י הזקנים והיתר היסטוריה. האם בועז נשא את רות בגלל התנהגותה או שחיכה שכולם את איכותה יראו ואז נשאה?

ומשהו אישי, את הספר ״פרשת דרכים״ הכיר לי הר״ם שלי מכיתה י׳ - ר׳ חיים נפתלין ע״ה - כשהוא לימד ממנו בכיתה. שאלתי אותו עוד שאלות על השיעור הוא ענה לי ונתן לי את הספר במתנה תוך שהציע לי להעמיק בו. אכן דרוש מאמץ רב וריכוז גבוה על מנת להצליח לעקוב אחר החוט שטווה הספר. ההשפעה העצומה שיש למחנך באה כאן לידי ביטוי שאילולא ההיכרות הזו ספק אם הייתי מגיע לחיבור הזה.  

כתב וצייר: שמואל בן מובחר

ערכו: מאיר ומרים פנסטר

השבת מייצרת נאמנות

ישנה תופעה מוזרה בהלכה. יש אנשים שאינם נאמנים, אבל השבת גורמת להם להיות נאמנים. הקדושה של השבת או שמא הנשמה היתירה של השבת משפיעות ומעלות גם את החוטא שבישראל לדרגה שאפשר לסמוך עליו באיסורי דאורייתא.

 

מסכת דמאי פרק א משנה ד

הלוקח ממי שאינו נאמן על המעשרות, ושכח לעשרן, ושואלו בשבת, יאכל על פיו.
חשכה מוצאי שבת, לא יאכל עד שיעשר.
לא מצאו, אמר לו אחד שאינו נאמן על המעשרות: ״מעושרין הן, אוכל על פיו״
חשכה מוצאי שבת, לא יאכל עד שיעשר.
תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה, רבי שמעון שזורי אומר: ״אף בחול שואלו ואוכל על פיו״.

 

דמאי הוא פרי או ירק שמוטל ספק האם הם מעושרים.
בימי השבוע אם אדם "פוגש" דמאי הוא חייב לעשר ממנו לפני שיאכל. אם אומר לו אדם שאינו נאמן על המעשרות שהפירות מעושרים, איננו יכול לסמוך עליו וחייב לעשר לפני שיאכל.
המשנה מתארת מציאות של אדם שפוגש דמאי בשבת.
בשבת - הוא יכול לסמוך על דברי אדם שאינו נאמן בימי חול על המעשרות.
בצאת שבת - את אותם פירות שאכל בשבת איננו יכול לאכול. לכן, עליו להפריש תרומות ומעשרות כדי שיוכל להנות מהם. כך כמובן גם בימות השבוע.

את דברי ר׳ שמעון שזורי נסביר בפוסט אחר.

לא מדובר רק ב"עם הארץ" פשוט.

מסכת חגיגה פרק ג משנה ו

הגבאין שנכנסו לתוך הבית, וכן הגנבים שהחזירו את הכלים, נאמנין לומר: ״לא נגענו״
ובירושלים נאמנין על הקודש
ובשעת הרגל אף על התרומה.

גובי המסים נאמנים אם הם אומרים שלא נגעו בכלים אחרים מהכלים שלקחו משכון. הגנבים נאמנים לומר שלא נגעו בתוכם של כלי החרס וממילא לא טימאו אותם.
בירושלים עמי הארץ נאמנים על כל כלי החרס (שם משנה ה).
ובזמן הרגל עמי הארץ נאמנים גם על התרומה.

מדהים! גנבים וגובי מיסים נאמנים שלא פגעו בטהרה. למה שיזהרו? למה שנאמין לחוטאים דאורייתא? 

נראה עוד לגבי השפעת הרגל.

מסכת חגיגה פרק ג משנה ז

...משעבר הרגל, היו מעבירין על טהרת העזרה.
עבר הרגל ביום שישי, לא היו מעבירין.
רבי יהודה אומר: ״אף לא ביום חמישי שאין הכהנים פנויין״.

המשנה מתארת את התנהלות ״חצר המקדש״ לאחר הרגל.
בזמן החגים שעלו בהם לרגל, עם הארץ, שאינו מקפיד על טהרות, שעלה לרגל ונכנס להקריב קרבן בעזרה גם אם נגע בכלי המקדש, כלי המקדש לא נטמאים – הכלים נשארים בטהרתם.
אם במהלך השנה יגע בכלי המקדש, הוא כן יטמא אותם ולשם כך הכינו כלים רזרביים (משנה ח - "כל הכלים שהיו במקדש יש להם שניים ושלישים. שאם נטמאו הראשונים, יביאו שניים תחתיהם").

המפתיע הוא: שלמרות שבמהלך החג הכלים טהורים, עם צאת החג מטהרים את כל הכלים, שמא נגע בהם מי שאינו טהור. ועוד יותר, שאם הרגל יוצא ביום שישי ובגלל שהכוהנים עסוקים בהכנות לשבת ממתינים ליום ראשון – גם בשבת הכלים נחשבים טהורים.

חלק מהתשובה היא בירושלמי: אמר רבי יהושע בן לוי: ״״ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו״ (תהילים קכב ג) עיר שעושה את כולם חברים״. חברים - אנשים נאמנים על מעשרות וטהרה.

 אנו רואים במשניות תופעה שהמאפיינים שלה דומים:
דמאי  -             בימות השבוע לא ניתן לסמוך על אדם שאינו נאמן על המעשרות
                       בשבת אפשר לאכול מן הפירות על סמך עדות של אדם שאיננו נאמן על המעשרות
כלי חרס -         בימות השנה הכלים נטמאים אם נגע בהם אדם שאינו נאמן על הטהרות
                       בימי החג ובירושלים אינם נטמאים במגע כזה וניתן להשתמש בהם
כלי המקדש -    בימות השנה הכלים נטמאים אם נגע בהם אדם שאינו נאמן על הטהרות
                      בימי החג אינם נטמאים במגע כזה וניתן להשתמש בהם

בירושלמי אנו מוצאים הסבר מדוע עם הארץ נאמן על המעשרות בשבת: ״ר׳ ביבי בשם ר׳ חנינה: ״אימת שבת עליו והוא אומר אמת״״ (דמאי פרק רביעי הלכה א)

ישנה דעה נוספת בגמרא והסברים אחרים ״לאימת שבת״ אך אנו נצעד עם הרמב״ם שפוסק כר׳ ביבי ומסביר: ״מפני שאימת שבת על עמי הארץ ואינו עובר בה עבירה״ (רמב״ם זרעים, הלכות מעשר יב א). 

ואולי נחליף - הקדושה ולא האימה מעלים את דרגתו של עם הארץ.

נאמר שוב: בשבת עם הארץ אינו עובר עבירה.

כמו שירושלים עושה את כולם חברים כך גם השבת מביאה אותו למקום שניתן לסמוך עליו.

בימות השבוע, מכיוון שיש מיעוט שאינם מעשרים וניתן לתקן את הפירות על ידי הפרשה, תקנו שלא לסמוך על עמי הארץ. המציאות של חג ועליה לרגל מפקיעה את המושג "עם הארץ". בזמן הזה גם אם נגע עם הארץ אין למגעו השפעה על הקודש והמקדש.
לאחר צאת החג המצב שב לקדמותו.

לא רק ביום הכיפורים אנו מכילים את אלו ״שאינם נאמנים״ אלא גם בשבתות וחגים. בפוסט אחר נראה שעמי הארץ נאמנים גם בזמנים אחרים – בזמן הגתות והם נאמנים גם על הקודש, החלה, התרומה והכלים בירושלים.

אולי קצת צניעות תעזור לנו: אנו רגילים שרק ביום הכיפורים ניתן להתפלל עם ״העבריינים״. הרב אלישע היה אומר שמותר לציבור להתפלל אתנו.

  

כתב וצייר: שמואל בן מובחר

ערכו: מאיר ומרים פנסטר

הסתכל באדם והשתדל להיות איש

בהמשך לפוסט משבוע שעבר נראה עוד משניות שמתעסקות בשאיפה למשנת חסידים. שאיפה, לאו דווקא הצלחה.

אבות פרק ב משנה טז:

[ר׳ טרפון] הוא היה אומר: ״לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה...״

ר׳ טרפון מכוון אותנו לצאת לדרך, לבצע משימה גם אם נראה לנו שלא ניתן לסיים אותה. למרות שלא עליך המלאכה לגמור אין אתה בן חורין ליבטל ממנה.

אבות פרק ב משנה ב:
[הלל] הוא היה אומר: ״אין בור ירא חטא
                                ולא עם הארץ חסיד
                                ולא הביישן למד
                                ולא הקפדן מלמד
                                ולא כל המרבה בסחורה מחכים
                                ובמקום שאין איש השתדל להיות איש״

 

את המשנה הזו פגשנו כבר. נתמקד כעת בפסקה האחרונה.
במקום שאין איש השתדל להיות איש, גם אם נראה לך שלא תצליח.

 

המשניות הללו מתחרזות עם המשך הגמרא בירושלמי מהפוסט הקודם.

ירושלמי מסכת תרומות פרק ח הלכה ד גמרא

״ר׳ אמי אתצד בסיפסיפה.
אמר ר׳ יונתן: ״יכרך המת בסדינו״
אמר ר׳ שמעון בן לקיש: ״עד דאנא קטיל ואנא מתקטיל, אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא״.
אזל ופייסון, ויהבוניה ליה״ 

ר׳ אמי נשבה במקום של סכנה.
ר׳ יונתן פוסק שאין להסתכן כדי להציל אותו.
הביטוי ״יכרך המת בסדינו״ יכול להתפרש

• כייאוש - אין מה לעשות  וכל מה שנשאר זה, להכין לו תכריכים (פני משה שם)
• כל אחד דואג לעצמו – כל אחד נכרך בתכריך שלו (ר״ש סירלאו שם)
• וגם - לנסות להציל מסוכן עד מוות.

ריש לקיש לעומתו עושה מעשה ואומר או שאהרוג אותם או שאיהרג, אלך להצילו בכל כוחי.
ריש לקיש מצליח לפייסם בדברים ולהציל אותו. מעניין שכך גם פסק רב אמי במקרה דומה בהמשך הגמרא.

ראינו מחלוקת אמוראים מה לעשות כשיהודי נתון בסכנה. הראשון, ר׳ יונתן, פוסק כהלכה - שב ועל תעשה מתוך ״ונשמרתם״ והשני, ר׳ שמעון בן לקיש, מוכן להסתכן ולהציל אפילו במחיר כישלון.

מתוך סיפור הגמרא ניתן להבין שדרכו של ר׳ שמעון בן לקיש עדיפה – מול ההצמדות לדרישות היבשות של ההלכה לגביה החיוב להתנהג ולהסתכן של ר׳ יונתן ריש לקיש שלקח סיכון כדי לנסות לעשות מה שנכון, מצליח בדרך פשוטה של פיוס בדברים להציל אותו. למרות שלא היה שימוש בכוחו של ריש לקיש, ייתכן והיתה סכנה בעצם היציאה לקראת השובים.

ר׳ שמעון בן לקיש מוכן לצאת לדרך בתקווה שיצליח אך גם בידיעה שייכשל. ״במקום שאין איש״ הוא משתדל ״להיות איש״. ההלכה אינה דורשת להסתכן. הגבול הוא "לא תעמוד על דם רעיך" (ויקרא יט טז) אבל "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" (דברים ד טו).

דוגמא נוספת: משה - "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" (שמות ב יב). לא היה מישהו שמוכן להסתכן מעבר למה שדורשת ההלכה. אז משה, כריש לקיש, הסתכן (לפי בני, אלון, מ.פ.)

מעניין להזכיר ממירא אחרת של ר' יונתן בגמרא במסכת שבת נו א: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". כלומר דוד נצמד לדרישות ההלכה. אבל מה עם משנת חסידים? וראה גם כאן.

וברוח הימים הללו של הסתלקות ר׳ שמעון בר יוחאי בל״ג בעומר.

שיר השירים רבה פרשה א

״נגילה ונשמחה בך״ (שיר השירים ) תמן תנינן: נשא אדם אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל (יבמות ו ו).
אמר רבי אידי: ״מעשה באשה אחת בצידן ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה.
אתון גבי ר' שמעון בן יוחאי, בעיין למשתבקא דין מדין [בקשו להיפרד זה מזה]
אמר להון: ״חייכון כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה, כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה״ [תעשו סעודת גירושין כמו סעודת נישואין]
הלכו בדרכיו ועשו לעצמן יום טוב, ועשו סעודה גדולה ושכרתו יותר מדאי.
כיון שנתיישבה דעתו עליו, אמר לה: ״בתי ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך״.
מה עשתה היא?
לאחר שישן,
רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם: ״שאוהו במטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא״.
בחצי הלילה ננער משנתיה, כיון דפג חמריה [בחצי הלילה התעורר וכיוון שפגה ההשפעה של היין]
אמר לה: ״בתי היכן אני נתון?״ אמרה ליה: ״בבית אבא״
אמר לה: ״מה לי לבית אביך?״
אמרה ליה: ״ולא כך אמרת לי בערב? ״כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך״.
אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך״.
הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי,
ועמד והתפלל עליהם,
ונפקדו.

ר׳ שמעון כשרואה את הזוג איננו פוסק להם את ההלכה הפשוטה – יוציא וייתן כתובה וגם איננו מתפלל לנס בעבורם. ייתכן כי חשבו שיבואו אל הצדיק והוא יתפלל בעבורם או יעשה מעשה אחר שיביא פרי בטן.
רשב״י רואה בחכמתו שיתכן ויש פתרון לזוג חוץ מגירושין אך עליהם קודם לעשות מעשה.

רשב״י איננו הולך לפי הספר אלא עושה שתי השתדלויות:

• מעשה שיעשו בני הזוג – בני הזוג ייצרו את הכלי לנס
• מתפלל עליהם והם מתברכים בפרי בטן.

האתגר הוא להשתמש באופק הרחב של ההלכה ולא לצמצמה. ההלכה אינה משמשת כסיבה להפסיק ובודאי שלא כשמסתכלים על נושא ההלכה ורואים אותו כ "איש". ואכן, ר׳ שמעון בר יוחאי ור׳ שמעון בן לקיש חורגים מההלכה כפשוטה, מסתכלים האיש ועושים מעשה שמביא לפתרון בעיה שנראית בלתי פתירה. הם מבינים שאינם בני חורין ליבטל ממנה ובו זמנית משתדלים ״להיות איש״.

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר

ערכו: מאיר ומרים פנסטר