השבת מייצרת נאמנות

ישנה תופעה מוזרה בהלכה. יש אנשים שאינם נאמנים, אבל השבת גורמת להם להיות נאמנים. הקדושה של השבת או שמא הנשמה היתירה של השבת משפיעות ומעלות גם את החוטא שבישראל לדרגה שאפשר לסמוך עליו באיסורי דאורייתא.

 

מסכת דמאי פרק א משנה ד

הלוקח ממי שאינו נאמן על המעשרות, ושכח לעשרן, ושואלו בשבת, יאכל על פיו.
חשכה מוצאי שבת, לא יאכל עד שיעשר.
לא מצאו, אמר לו אחד שאינו נאמן על המעשרות: ״מעושרין הן, אוכל על פיו״
חשכה מוצאי שבת, לא יאכל עד שיעשר.
תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה, רבי שמעון שזורי אומר: ״אף בחול שואלו ואוכל על פיו״.

 

דמאי הוא פרי או ירק שמוטל ספק האם הם מעושרים.
בימי השבוע אם אדם "פוגש" דמאי הוא חייב לעשר ממנו לפני שיאכל. אם אומר לו אדם שאינו נאמן על המעשרות שהפירות מעושרים, איננו יכול לסמוך עליו וחייב לעשר לפני שיאכל.
המשנה מתארת מציאות של אדם שפוגש דמאי בשבת.
בשבת - הוא יכול לסמוך על דברי אדם שאינו נאמן בימי חול על המעשרות.
בצאת שבת - את אותם פירות שאכל בשבת איננו יכול לאכול. לכן, עליו להפריש תרומות ומעשרות כדי שיוכל להנות מהם. כך כמובן גם בימות השבוע.

את דברי ר׳ שמעון שזורי נסביר בפוסט אחר.

לא מדובר רק ב"עם הארץ" פשוט.

מסכת חגיגה פרק ג משנה ו

הגבאין שנכנסו לתוך הבית, וכן הגנבים שהחזירו את הכלים, נאמנין לומר: ״לא נגענו״
ובירושלים נאמנין על הקודש
ובשעת הרגל אף על התרומה.

גובי המסים נאמנים אם הם אומרים שלא נגעו בכלים אחרים מהכלים שלקחו משכון. הגנבים נאמנים לומר שלא נגעו בתוכם של כלי החרס וממילא לא טימאו אותם.
בירושלים עמי הארץ נאמנים על כל כלי החרס (שם משנה ה).
ובזמן הרגל עמי הארץ נאמנים גם על התרומה.

מדהים! גנבים וגובי מיסים נאמנים שלא פגעו בטהרה. למה שיזהרו? למה שנאמין לחוטאים דאורייתא? 

נראה עוד לגבי השפעת הרגל.

מסכת חגיגה פרק ג משנה ז

...משעבר הרגל, היו מעבירין על טהרת העזרה.
עבר הרגל ביום שישי, לא היו מעבירין.
רבי יהודה אומר: ״אף לא ביום חמישי שאין הכהנים פנויין״.

המשנה מתארת את התנהלות ״חצר המקדש״ לאחר הרגל.
בזמן החגים שעלו בהם לרגל, עם הארץ, שאינו מקפיד על טהרות, שעלה לרגל ונכנס להקריב קרבן בעזרה גם אם נגע בכלי המקדש, כלי המקדש לא נטמאים – הכלים נשארים בטהרתם.
אם במהלך השנה יגע בכלי המקדש, הוא כן יטמא אותם ולשם כך הכינו כלים רזרביים (משנה ח - "כל הכלים שהיו במקדש יש להם שניים ושלישים. שאם נטמאו הראשונים, יביאו שניים תחתיהם").

המפתיע הוא: שלמרות שבמהלך החג הכלים טהורים, עם צאת החג מטהרים את כל הכלים, שמא נגע בהם מי שאינו טהור. ועוד יותר, שאם הרגל יוצא ביום שישי ובגלל שהכוהנים עסוקים בהכנות לשבת ממתינים ליום ראשון – גם בשבת הכלים נחשבים טהורים.

חלק מהתשובה היא בירושלמי: אמר רבי יהושע בן לוי: ״״ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו״ (תהילים קכב ג) עיר שעושה את כולם חברים״. חברים - אנשים נאמנים על מעשרות וטהרה.

 אנו רואים במשניות תופעה שהמאפיינים שלה דומים:
דמאי  -             בימות השבוע לא ניתן לסמוך על אדם שאינו נאמן על המעשרות
                       בשבת אפשר לאכול מן הפירות על סמך עדות של אדם שאיננו נאמן על המעשרות
כלי חרס -         בימות השנה הכלים נטמאים אם נגע בהם אדם שאינו נאמן על הטהרות
                       בימי החג ובירושלים אינם נטמאים במגע כזה וניתן להשתמש בהם
כלי המקדש -    בימות השנה הכלים נטמאים אם נגע בהם אדם שאינו נאמן על הטהרות
                      בימי החג אינם נטמאים במגע כזה וניתן להשתמש בהם

בירושלמי אנו מוצאים הסבר מדוע עם הארץ נאמן על המעשרות בשבת: ״ר׳ ביבי בשם ר׳ חנינה: ״אימת שבת עליו והוא אומר אמת״״ (דמאי פרק רביעי הלכה א)

ישנה דעה נוספת בגמרא והסברים אחרים ״לאימת שבת״ אך אנו נצעד עם הרמב״ם שפוסק כר׳ ביבי ומסביר: ״מפני שאימת שבת על עמי הארץ ואינו עובר בה עבירה״ (רמב״ם זרעים, הלכות מעשר יב א). 

ואולי נחליף - הקדושה ולא האימה מעלים את דרגתו של עם הארץ.

נאמר שוב: בשבת עם הארץ אינו עובר עבירה.

כמו שירושלים עושה את כולם חברים כך גם השבת מביאה אותו למקום שניתן לסמוך עליו.

בימות השבוע, מכיוון שיש מיעוט שאינם מעשרים וניתן לתקן את הפירות על ידי הפרשה, תקנו שלא לסמוך על עמי הארץ. המציאות של חג ועליה לרגל מפקיעה את המושג "עם הארץ". בזמן הזה גם אם נגע עם הארץ אין למגעו השפעה על הקודש והמקדש.
לאחר צאת החג המצב שב לקדמותו.

לא רק ביום הכיפורים אנו מכילים את אלו ״שאינם נאמנים״ אלא גם בשבתות וחגים. בפוסט אחר נראה שעמי הארץ נאמנים גם בזמנים אחרים – בזמן הגתות והם נאמנים גם על הקודש, החלה, התרומה והכלים בירושלים.

אולי קצת צניעות תעזור לנו: אנו רגילים שרק ביום הכיפורים ניתן להתפלל עם ״העבריינים״. הרב אלישע היה אומר שמותר לציבור להתפלל אתנו.

  

כתב וצייר: שמואל בן מובחר

ערכו: מאיר ומרים פנסטר