ערב שבת בין השמשות

״עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות״. אנו נתמקד בפוסט הנוכחי במושג: ״בין השמשות״ ובפוסט נפרד נחקור מה המיוחד בעשרה אלו שנבראו דווקא בזמן המיוחד הזה.

דברים מיוחדים קורים בין השמשות.  אבל מתי זה?

מסכת אבות פרק ה משנה ו

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן: פי הארץ, פי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב והלוחות.
ויש אומרים: ״אף המזיקין, וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו״.
ויש אומרים: ״אף צבת בצבת עשויה״.

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות:

• פי הארץ – הארץ שבלעה את קורח ועדתו
• פי האתון  - האתון של בלעם שדיברה אליו
  
• פי הבאר – בארה של מרים
• הקשת שנראתה לראשונה לאחר המבול בימי נח
• המן שירד במסע במדבר
• המטה שהשתמש בו משה
• השמיר  - סוג של חיה ששימשה לחקיקת השמות של שנים עשר השבטים על אבני המילואים והחושן
  
• הכתב שנכתבו הלוחות
• האותיות שנחקקו בלוחות ונראו מכל כיוון הסתכלות (ארבעה כיוונים).
• והלוחות הראשונים

ויש דברים חשובים שלא קורים בגלל בין השמשות. 

מסכת שבת פרק יט משנה ה

קטן נימול לשמונה, לתשעה, ולעשרה, ולאחד עשר, ולשנים עשר; לא פחות ולא יותר.
הא כיצד?
כדרכו לשמונה.
לבין השמשות נמול לתשעה.
לבין השמשות של ערב שבת נמול לעשרה.
יום טוב לאחר השבת נמול לאחד עשר.
שני ימים טובים של ראש השנה נמול לשנים עשר.
קטן החולה אין מוהלין אותו עד שיבריא.

 

אנו יודעים כי יש למול את הקטן ביום השמיני וכי המילה דוחה אפילו שבת.
המשנה מתארת מצבים בהם הברית נדחית גם אם הקטן בריא.
מצב רגיל התינוק נימול ביום השמיני.
במצב בו נולד התינוק בערב שבת בין השמשות, אזי המילה נדחית ולא מתבצעת בשבת.
הסיבה, לא ברור ממתי מתחילה הספירה - הזמן של בין השמשות יתכן ושייך ליום ויתכן ושייך ללילה. בגלל הספק לא ניתן לאשר מילה בשבת, וגם חכמים לא הכריעו למרות החשיבות הגדולה של מילה בזמנה.

נפנה להגדרה של בין השמשות.

הגמרא במסכת שבת לד עמוד ב:

תנו רבנן:
״בין השמשות ספק מן היום ומן הלילה. 
ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה מטילין אותו לחומר שני ימים.
ואיזהו בין השמשות?
משתשקע החמה, כל זמן שפני המזרח מאדימים
הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - בין השמשות״.
״הכסיף העליון והשוה לתחתון – זהו הלילה״, דברי רבי יהודה.
רבי נחמיה אומר: ״כדי שיהלך אדם משמשקע החמה חצי מיל״.
רבי יוסי אומר: ״בין השמשות כהרף עין. זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו״. 

הגמרא נותנת סימני צבע לשמים כדי לדעת מתי היום, מתי בין השמשות ומתי כבר הגיע הלילה.
ר׳ יוסי סבור שזהו זמן קצר ביותר והמעבר הוא מיידי מיום ללילה רק שאין אנו יודעים.

הגמרא בירושלמי מסכת ברכות פרק א הלכה א:

רבי אומר: ״הלבנה בתקופתה, התחיל גלגל החמה לשקוע ותחילת גלגל לבנה לעלות זהו בין השמשות...
איזהו בין השמשות? 
אמר רבי תנחומא: ״לטיפה של דם נתונה על גבי חרב חדה של סייף נחלקה הטיפה לכאן ולכאן זהו בין השמשות״ 

הגמרא במסכת שבת דף ל"ה עמוד ב:

"כוכב אחד יום, שניים בין השמשות, שלושה לילה."

הזמן שבין ״שתי השמשות״  - בין שקיעת החמה לעליית הלבנה. (נכון שיש תקופות בהן הלבנה נראית ביום).
נמצאנו למדים שזמן בין השמשות הוא קצר והוא בסוף היום לפנות ערב.

הירושלמי גם נותן זמן כדי ש ״טבול יום״ יצליח לטבול ביום ואז יוכל לאכול תרומה בלילה (אם יטבול בלילה יצטרך לחכות ללילה הבא כדי שיוכל לאכול בתרומה).
הטובל מקבל את הזמן שבו הוא יום ועדיין תהיה לו שהות להספיק לטבול ביום.
כפי שממשיך הירושלמי:

אדם עומד בראש הר הכרמל ורואה את השמש מתחילה לשקוע
אם ירד בדרך הקצרה לים יספיק לטבול
אם ירד בדרך המלך לא יספיק.

מעניין לשים לב שהירושלמי יוצא מנקודת הנחה שכל אחד יודע את מקום הר הכרמל, את הדרך הקצרה לטבול בים ואת דרך המלך. בלשוננו, כאילו התיחסו למרחק בין מרכז עזרילי ודיזינגוף סנטר.
(זה גם מעורר מחשבה על מקום הר הכרמל בסיפורו של אליהו, אולי מערת אליהו משמרת את המסורת הזו?)

״בין השמשות״ שונה מ ״בין הערביים״.
בין הערביים מתחיל מחצות היום ועד שקיעת החמה.

פסחים פרק ה משנה ג

...שחטו קודם חצות פסול משום שנאמר בין הערבים [״..ושחטו אותו כל קהל עדת בני ישראל בין הערבים״ (שמות יב ו)]

אנו רואים מהמשנה כי זמן בין הערבים הוא מחצות היום.
יוצא שזמן בין הערביים הוא בין הערבים מהזמן שהשמש מפסיקה לעלות בשמים ומתחילה לרדת ועד רדת החשיכה.
לעומת זאת, בין השמשות הוא זמן קצר שבו מתחיל להחשיך.
נראה שהסיבה שהמשניות והגמרא מתעכבות על הערב ולא על הבוקר היא בגלל שקל יותר להבחין במעבר מהלילה ליום מאשר מהיום ללילה (ירושלמי ברכות א׳ הלכה א׳ מהר״א פולדא ד״ה כתיב השמש יצא על הארץ).

כתבנו כבר על ערב שבת עם חשיכה ונוסיף את דברי הטור סימן רס סעיף ב:

״וכשיהיה סמוך לחשיכה ישאל לאנשי ביתו בלשון רכה: ״עשרתם? ערבתם? הפרשתם חלה?
ויאמר להם: ״הדליקו את הנר״.
ובמקום שאין מעשרין אין צריך לומר עשרתם״

המשנה ברורה מסביר לנו את ההגיון שבכך. יש דברים שצריך להזכיר סמוך לסוף הזמן ולעורר עליהם כי אם יזכיר להם בצהריים ויש עוד הרבה זמן אזי יגיעו לרגע האחרון וישכחו ויפספסו.
ולכן גם בלשון רכה, כדי שיקבלו ממנו את התזכורת.  אימה יתירה תביא אותם למצב שמתוך הפחד יגידו שעשו גם אם לא עשו ויפספסו גם כן. (משנה ברורה אורח חיים סימן רס א, י)

ערב שבת להזכיר ולמרות הלחץ להזכיר בלשון רכה.

 

כתב וצילם: שמואל בן מובחר

ערכו: מאיר ומרים פנסטר

בשבח הארץ - שבחים פחות מוכרים של ארץ ישראל

העיסוק בארץ ישראל מהדהד את דברי הרמח״ל בהקדמה למסילת ישרים: ״החיבור הזה לא חברתיו ללמד בני אדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול״. הפעם נזכיר בשבחיה הפחות מוכרים של ארץ ישראל המחזקים את המימד הרוחני של קדושת הארץ. 

מקוואות פרק ח משנה א:

ארץ ישראל טהורה ומקוואותיה טהורים
מקוואות העמים שבחוצה לארץ כשרים לבעלי קריין  ופסולים לכל הטמאים
רבי אליעזר אומר: ״הקרובים לעיר ולדרך טמאים מפני הכביסה, והרחוקים טהורים״

בארץ ישראל המוצא מקווה הוא בחזקת טהרה – ניתן לטבול בו.
בחו״ל צריך חזקה על המקווה על מנת שיהיה טהור. הסיבה היא שגזרו חז״ל טומאה על ארץ העמים (שבת טו. ; ע״ז ח: ועוד)

מסכת כלים פרק א משנה ו:

עשר קדושות הן:
ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה?
שמביאים ממנה
העומר
והביכורים
ושתי הלחם
מה שאין מביאים כן מכל הארצות

ישנם שלושה מתנות שניתן להביא אותן רק מיבול שגדל בארץ ישראל: השעורה לקרבן העומר, החיטה לשתי הלחם והביכורים.

בספרי זוטא פרק ה׳ אנו מוצאים מעלה נוספת של ארץ ישראל על אלו שכבר הוזכרו במשנה:

״ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן. שארץ כנען כשרה לבית שכינה. אין עבר הירדן כשר לבית שכינה״.

המדובר בתקופה שעבר הירדן קודש כארץ ישראל, ועדיין, ארץ כנען קדושה יותר.

גם כוחות יש לקדושת הארץ.

מסכתות קטנות מסכת גרים פרק ד הלכה ה:

חביבה ארץ ישראל שהיא מכשרת גרים.
האומר בארץ ישראל גר אני מקבלין אותו מיד.
ובחוצה לארץ אין מקבלין אותו אלא אם כן היו עדיו עמו.
חביבה ארץ ישראל שהיא מכפרת על עוונות ופשעים, שנאמר: ״שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון״ (ישעיהו לג כד)

ר׳ מאיר בספרי מצטט את הפסוק הזה ולומד לימוד זהה אך מוסיף:

״כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקודש הרי הוא הוא בן עולם הבא״

מדרש זוטא מוסיף שארץ ישראל מכפרת גם על המתים ״וכפר אדמתו עמו״ (דברים לב מג).

בארץ ישראל נאמן אדם לומר שהוא התגייר. (וראינו שקדושה גוררת נאמנות גם בירושלים).
בחוצה לארץ איננו נאמן.
ארץ ישראל מכפרת על עוונות ופשעים. האסמכתא לאמירה היא הפסוק: ״שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון״. כלומר, מי היה חולה הופך להיות נשוא עוון. הדגש הוא על ״העם היושב בה״.

מה התוצאה של קדושה זו? 

אנו מוצאים בספרי לספר דברים שני סיפורים דומים אבל שונים מהותית. הסיפור השני מרגש ו״מוכיח״ את משתתפי הסיפור הראשון.

״מעשה ברבי יהודה בן בתירה, ורבי חנניה אחי יהושע ורבי יונתן שהיו יוצאים חוצה לארץ
והגיעו לפלטום [ביוון או איטליה]
וזכרו את ארץ ישראל
זקפו עיניהם
וזלגו עיניהם דמעות
וקרעו את בגדיהם
וקראו את המקרא הזה: ״וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החוקים האלה״ (דברים יט א)
אמרו: ״ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה״.

מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים [בבבל] אצל רבי יהודה בן בתירא
ללמוד ממנו תורה
והגיעו לציידן [בתוך ארץ ישראל]
וזכרו את ארץ ישראל
זקפו עיניהם
וזלגו עיניהם דמעות
וקרעו את בגדיהם
וקראו את המקרא הזה: ״וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החוקים האלה״ (שם)
אמרו: ״ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה״
חזרו ובאו להם לארץ ישראל״.

למרות המטרה הנעלה של לימוד תורה, אשר כשלעצמה מאפשרת יציאה לחו״ל, הקשר העמוק לארץ ישראל גובר והוא ״מחזיר אותם הביתה״.

ומאידך, נעיין בפרשת השבוע, "בשלח" ונראה איך תכונותיה המיוחדות של הארץ קשורים בחטא ובעונש.

כל שנה אנחנו משתוממים מחדש, תוך כדי קריאת התורה, על ״סיפורים שהתורה מספרת לנו״. חטא המרגלים הוא זה שסגר את הכניסה לארץ בפני דור המדבר.
ננסה להבין ״מה היה שם?״, דרך דברי יהושע וכלב.
במדבר יג ל,לא:

״ויהס כלב את העם אל משה ויאמר:״ עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה״. 
והאנשים אשר עלו עמו אמרו: ״לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו: ויוציאו דבת הארץ רעה..״ 

כלב מדבר על הארץ ויתר האנשים שעלו עמו משיבים על יושבי הארץ ואז ממשיכים בדיבת הארץ.

המשנה במסכת ערכין  ג ה' מספרת לנו שעד להוצאת דיבת הארץ, חטא המרגלים אולי היה נסבל, אבל לשון הרע על הארץ הכריע את הכף:

 ״..שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע, שנאמר: ״וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי״ (במדבר יד כב)״ . 

הגמרא מוסיפה לשון הרע שקול כנגד עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים (ערכין טו:)
המדרש מרחיב ומבחין בין דורו של שאול לדורו של אחאב.
דורו של אחאב נצחו במלחמותיהם למרות שהיו עובדי עבודה זרה ודורו של שאול היו מפסידים במלחמותיהם. דורו של אחאב האנשים לא דברו לשון הרע ודורו של שאול אנשים דברו לשון הרע (מדבר רבה יט ב).

המרגלים מדברים לשון הרע וסוגרים את שער הכניסה לארץ ישראל. כלב שדבר טוב והגן על ארץ ישראל זכה להיכנס אליה ולרשת אותה.

למה?

מי שמדבר לשון הרע על הארץ כופר במעלות קדושתה של הארץ וודאי שלא יכול לעמוד במחיצת התנאים מהספרי.

אשרינו שזכינו לרצות ולדור בארץ ישראל ולהתפלל בה שלש פעמים ביום לדבר בעברית ולספר שבחה בכל העולם, כדברי הספרי.

  

כתב וצייר: שמואל בן מובחר

ערכו: מאיר ומרים פנסטר