רחם כדי שירחמו

אנחנו בשיאו של חודש הרחמים והסליחות. נראה בפוסט שרחמים וסליחה אינם פשוטים ויש בהם גם הדדיות מעניינת.

בבא קמא פרק  ח משנה א

החובל בחבירו חייב עליו משום חמישה דברים: בנזק, בצער, בריפוי, בשבת ובושת...

 

פירוש.
מי שפוגע בחברו חייב:
    לשלם לו את הנזק שגרם לו
    לשלם לו על הצער שגרם לו
    לממן לו את דמי הריפוי
    לפצות אותו על אובדן ימי העבודה כשהחלים
    וגם על הבושה שגרם לו או שנגרמת לו

נשמע כמו מאמץ גדול. אבל האם זה מספיק?

בבא קמא פרק ח משנה 

אף על פי שהוא נותן לו, אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו. שנאמר: ״ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא״ (בראשית כ ז)
ומניין שלא יהא המוחל אכזרי?
שנאמר: ״ויתפלל אברהם אל האלהים״ וגו' (שם יז).

במשנה זו אנו מוצאים שתי הלכות חזקות:

• האחת פונה אל הפוגע
• השנייה פונה אל הנפגע

ונסביר:

הפוגע, גם אם שילם את הנזק, הצער, הריפוי, השבת והבושת - כל אלו אינם פוטרים אותו מבקשת סליחה -  כדי שיימחל לו עליו לבקש סליחה מן הנפגע ואפילו להתאמץ על כך שימחל לו. כלומר, אין תיקון הנזק לבדו מספיק. המשנה מדגישה זו כי קשה לפוגע להשפיל את עצמו ולבקש סליחה. 

השניה פונה אל הנפגע. המשנה מבקשת מהנפגע שלא יהיה אכזרי ויגלה רחמים - כשהפוגע מבקש ממנו סליחה, שימחל לו. הענות לבקשה זו אינה מובנת מאליה ולכן הלשון הקשה של המשנה.

בספר בראשית הקב״ה פונה אל אבימלך ומסביר שעליו להשיב את שרה אל אברהם אבל יש צורך שאברהם יתפלל בשבילו ״ועתה השב את אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך״.

אבימלך, אחרי שמנסה את שיטת ״הקוזק הנגזל״ ולא מצליח, מפייס את אברהם ב״צאן ובקר עבדים ושפחות״ 

ואז אברהם אכן מתפלל אל ה׳ בשבילו.

אנו רואים דבר חזק - סליחה ורחמים קשורים זו בזה. צריך כח רחמים כדי לסלוח וצריך כח ענווה כדי לבקש סליחה.

נראה שעיכוב הסליחה מעכב את הקשר עם הקב"ה.

הגמרא בירושלמי מסכת בבא קמא פרק ח מצטטת את התוספתא בבא קמא פרק ט הלכה כט - ל ומרחיבה מעט:

״וכן אתה מוצא ברעיו של איוב ״ועתה קחו לכם שבעה פרים ושבעה אלים ולכו אל עבדי איוב״ וגו׳ (איוב מב ח)
״וילכו אליפז התמני ובלדד השוחי צופר הנעמתי ויעשו״ וגו׳ (שם ט)
ובסוף הענין מהו אומר?
״וה׳ שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו ויסף ה׳ את כל אשר לאיוב למשנה״ (שם י)
תני ר׳ יודה אומר, משום רבן גמליאל, הרי הוא אומר: ״״ונתן לך רחמים״ (דברים יג יח)
סימן זה יהא בידך כל זמן שאת רחמן המקום מרחם עליך
אינך מרחם אין המקום מרחם עליך״

שלושת רעיו של איוב מתבקשים לרצות אותו על הצער שגרמו לו ״לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב״ (שם ז) .
ואיוב מתרצה מיד, למרות שצערו אותו ופגעו בו עמוקות, ומתפלל עליהם.
ר׳ יהודה כורך את רחמי שמים על האדם כפי מידת הרחמים שהוא מגלה.
כמו שמצאנו: ״ במידה שאדם מודד בה מודדים לו״ (מכילתא דר׳ ישמעאל בשלח, ספרי במדבר בהעלותך, במדבר רבה נשא ועוד).

עכשיו נראה שהרחמים למטה פותחת פתח לרחמי שמיים מלמעלה.  

ילקוט שמעוני תהלים רמז תתפח

״ורחמיו על כל מעשיו״ (תהילים קמה ט). א"ר שמואל בר נחמני: ״על כל שהוא מידותיו מרחם״.
ר' יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי: ״טוב ה' לכל ומרחמיו הוא נותן לכל הבריות״.
ר' תנחומא אמר ר׳ אבא ור' אבוי בשם ר׳ אחא: ״למחר שנת בצורת באה והבריות מרחמין אלו על אלו, והקב"ה מתמלא עליהם רחמים״.
ביומוי דר' תנחום הוו צריכין ישראל למטרא,
אתון לגביה, א"ל: ״רבי גזור תעניתא״, וגזר תעניתא.
יומא קדמאי, יום תניין, יום תליתאי ולא אתא מטרא,
עאל ודרש להון, אמר להם: ״בני, התמלאו רחמים אלו על אלו, והקב"ה מרחם עליכם״.
וכשהם מחלקים צדקה לעניים, ראו איש נותן מעות לגרושתו.
אתון לגביה, א"ל: ״רבי את יתיב הכא והכא עבידתא״.
א"ל: ״מהו כן?״
א"ל: ״ראינו איש נותן מעות לגרושתו״.
שלח בתריה ואייתיה לגו ציבורא.
א"ל: ״מה היא לך זו?״.
א"ל: ״גרושתי היא״.
אמר לו: ״מפני מה נתת לה מעות?״
אמר לו: ״ראיתי אותה בצרה גדולה ונתמלאתי עליה רחמים״.
הגביה ר' תנחומא פני למעלה
ואמר: ״רבון העולמים, ומה אם זה שאין לזו עליו מזונות,
    ראה אותה בצרה ונתמלא עליה רחמים,
    אתה שכתוב בך רחום וחנון, ואנו בניך בני בחוניך,
    בני אברהם יצחק ויעקב על אחת כמה וכמה שתמלא עלינו רחמים."
מיד ירדו גשמים ונתרווח העולם.

 

בימיו של ר׳ תנחום היתה בצורת. הוא קבע שלושה ימי תענית (בקשת סליחה מהשמים!) ולמרות זאת הם לא נענו ולא ירד גשם.
ר׳ תנחום מבקש דרך אחרת להורדת הגשמים: ״בני, התמלאו רחמים אלו על אלו, והקב"ה מרחם עליכם״.
תרחמו האחד על השני והקב״ה ירחם עליכם.
יצאו לתת צדקה ומצאו תוך כדי כך ראו את מי שנותן מעות לגרושתו למרות שאינו חייב לתמוך בה. הוא ראה אותה בצרה, התמלא עליה רחמים, ותמך בה.

זהו ״השובר שוויון״ לו ציפה ר׳ תנחום ופנה לשמים בתפילה שכעת נענתה.

גדולה כוחה של הרחמים שאינה צריכה כוונה להדדיות.

מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ג

מעשה בבנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה ובאתה אשה אחת לפניו אמרה לו: ״רבי פרנסני״.

אמר לה: ״העבודה שאין בקופה של צדקה כלום״.

אמרה לו: "רבי: אם אין אתה מפרנסני נמצאת הורג אלמנה ושבעה בנים״.

עמד ופרנסה משלו.

לימים חלה בנימין הצדיק והיה מצטער על המטה.

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ״רבונו של עולם אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא. בנימין הצדיק שקיים אלמנה ושבעה בנים’ על אחת כמה וכמה. והוא מצטער בצער חולי זה על המטה”.

מיד בקשו עליו רחמים,
וקרעו לו גזר דינו,
והוסיפו לו כ"ב שנה על שנותיו.

בימים אלו בהם אנו זקוקים לרחמים, ימי הרחמים והסליחות, כדאי שנתחזק מהמדרשים הללו ונגלה רחמים כלפי מי שמגיע לו וגם כלפי מי שלא מגיע לו ואפילו אם איננן מתבקשים להראות רחמים.
״אני לדודי ודודי לי״ יכול בכך גם להתמלא גם בתוכן מעשי.
וממילא נזכה בעזרת ה׳ לרחמים גם אנו.

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר 

ורבי למה?

בפוסט הקודם הבאנו את סיפור בית אבטינס וגם את פסיקת ר' עקיבא "מעתה אין אנו צריכין להזכירן לגנאי".
מתבקשת השאלה: מדוע רבי, שחי אחרי ר׳ עקיבא, בחר בכל זאת לכתוב את המשנה כמות שהיא גם עם גנאי וגם ללא רמז לביטול/הפסקת הגנאי דורות קודם וגם ללא הזכרת השבח?

נתחיל בסיפור אישי שנסגור אתו את המאמר. היום הראשון שלי בגן היה בגן שבו אימי היתה גננת. זה היה גם היום האחרון בגן של אימי. אימי יצאה לרגע מהחדר הגדול לחדר צדדי וכשחזרה מצאה את כל הילדים עומדים על הכיסאות. כשבקשה מהילדים לרדת, אמרתי לילדים: ״היא אמא טובה היא לא תעשה לכם כלום״...
אכן אימי היא אמא טובה וגם גננת טובה.
ההתנהלות שלה כגננת בחלק מהמקרים שונה מהתנהלותה כאימא.
למחרת כבר הייתי בגן השכן. 😀

זהו המשך הסיפור על ר׳ יהושע ורבן גמליאל (על חלקו הראשון כבר כתבנו)

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כח עמוד א

תנא; אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס.
שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו - לא יכנס לבית המדרש.
ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי.
אמר רבי יוחנן: פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן,
חד אמר: אתוספו ארבע מאה ספסלי;
וחד אמר: שבע מאה ספסלי.
הוה קא חלשא דעתיה דרבן גמליאל, אמר: דלמא חס ושלום מנעתי תורה מישראל.
אחזו ליה בחלמיה חצבי חיורי דמליין קטמא. ולא היא, ההיא ליתובי דעתיה הוא דאחזו ליה.
אמר רבן גמליאל: הואיל והכי הוה, איזיל ואפייסיה לרבי יהושע.
כי מטא לביתיה, חזינהו לאשיתא דביתיה דמשחרן.
אמר לו: מכותלי ביתך אתה ניכר שפחמי אתה.
אמר לו: אוי לו לדור שאתה פרנסו, שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים ובמה הם נזונים.
אמר לו: נעניתי לך, מחול לי!

ב״אותו היום״ הוא היום בו החליף רבי אלעזר בן עזריה בנשיאות את רבן גמליאל. עד אותו היום ״היה סלקטור״ בכניסה לבית המדרש שנתן רק תלמיד ״שתוכו כברו״ להיכנס.

משנפתחו שערי בית מדרש נכנסו עוד הרבה תלמידים ונשנתה מסכת עדויות כולה. שיאה של המסכת הוא שחכמים קיבלו עדות משני גרדיים בשער האשפות ופסקו הלכה כמותם. ר׳ עובדיה מברטנורא מסביר שהזכירו אומתם ומקומם ״שאין לך מלאכה פחותה מן הגרדי ..ואין שער בירושלים פחותה משער האשפות״ (עדויות א ג).

מחלוקת כמה ספסלים נוספו 400 או 700.
חלשה דעתו של רבן גמליאל ואמר "חוס ושלום שמנעתי תורה מעם ישראל".
רק כדי לחזק אותו הראו לו בחלום סימן שלא פגע בלומדי התורה למרות שהמציאות היתה שכן.
מכיוון שכך החליט רבן גמליאל לפייס את ר׳ יהושע והלך אליו לביתו.
משנכנס לביתו ראה מקירות הבית שהוא פחמי ואמר לו שהוא מבין שהוא פחמי.
ר׳ יהושע עונה לו: ״ אוי לו לדור שאתה פרנסו״, אינך מכיר את תלמידך ואינך יודע כמה קשה פרנסתם.
ביקש ממנו רבן גמליאל: ״מחול לי״ (כאן דילגנו על קטע בסיפור).

סיפור בעל מוטיב דומה גם אצל הנכד (ר׳ יהודה הנשיא נכדו של רבן גמליאל)

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ח עמוד א

רבי פתח אוצרות בשני בצורת.
אמר: ״יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הלכה, בעלי הגדה, אבל עמי הארץ אל יכנסו״.
דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס.
אמר לו: ״רבי, פרנסני!״
אמר לו: ״בני, קרית?״
אמר לו: ״לאו״
״שנית?״
א"ל: ״לאו.״
״אם כן, במה אפרנסך?״
[א"ל:] ״פרנסני ככלב וכעורב״
פרנסיה.
בתר דנפק, יתיב רבי וקא מצטער (אחרי שיצא הצטער שלכאורה פרנס עם הארץ)
ואמר: ״אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ!״
אמר לפניו ר' שמעון בר רבי: ״שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו?״
בדקו ואשכח, (בדק ומצא שאכן זה רבי יונתן בן עמרם)
אמר רבי: ״יכנסו הכל״.

המוטיבים הדומים השני הסיפורים:

·        

הסיפורים הללו יכולים לעזור להבין את ההתנהלות של שניהם כנשיאים כאשר עתיד עם ישראל מול עיניהם והם צריכים בזמן הקצר להכין את עם ישראל לגלות הארוכה שמצפה לו. היה לפחות רמז להתנהגות לא נכונה של בית אבטינס ושל תלמידים שאין תוכם כברם. רמז זה הועצם על ידי תגובת הנשיאים.

לשיטת רבי גם אם צדקו בית אבטינס, שמירת הידע בעת ההיא היא מזיקה ויש לפזר את הידע על מנת שיישמר ויעבר לדורות הבאים. אסור לקחת את הסיכון שיאבד, אסור להסתכן בתלמידים לא ראויים ואסור להסתכן במיעוט תלמידי חכמים.

ההתנהלות כנשיא שאחראי על הדור הנוכחי ועל הדורות הבאים שונה מההתנהלות של אותו חכם כאדם. האם זה ראוי? ובכל זאת מובאים הסיפורים כדי שנדע כי להקב"ה פתרונות (בראשית יח כא): 

"ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה"

וכבר אמר ר׳ אליעזר (אבות ב י):

״והוה מתחמם כנגד אורן של חכמים

והוה זהיר בגחלתן שלא תכוה
שנשיכתן נשיכת שועל
ועקיצתן עקיצת עקרב
ולחישתן לחישת שרף
וכל דבריהם כגחלי אש״ 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר

ערכו: מאיר ומרים פנסטר 

לספר או לא לספר?

במקורות התנאיים מסתתרים סיפורים שמתגלגלים על פני דורות. בפוסט הנוכחי ובפוסט הבא נראה סיפור כזה. הסיפור מורכב וניתן להבין אותו במספר אופנים.

המשנה במסכת שקלים מתארת את התפקידים וההתמחויות שהיו בבית המקדש. אנו נתמקד בבית אבטינס. 

מסכת שקלים פרק המשנה א

אלו הן הממונין שהיו במקדש:
יוחנן בן פינחס על החותמות
אחיה על הנסכים
מתתיה בן שמואל על הפייסות
פתחיה על הקינין פתחיה זה מרדכי למה נקרא שמו פתחיה שהיה פותח בדברים ודורשן ויודע שבעים לשון
בן אחיה על חולי מעיים
נחוניא חופר שיחין
גביני כרוז בן גבר על נעילת שערים
בן בבי על הפקיע
בן ארזה על הצלצל
הוגרס בן לוי על השיר
בית גרמו על מעשה לחם הפנים
בית אבטינס על מעשה הקטורת
אלעזר על הפרוכת
ופנחס על המלבוש:

יומא פרק ג משנה י

בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור, שלא היו אלא שנים

ואף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה
מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים של יום הכפורים של זהב
הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל
ואף היא עשתה טבלה של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה
נקנור נעשו ניסים לדלתותיו והיו מזכירים אותו לשבח

יומא פרק ג משנה יא

ואלו לגנאי:
של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים
של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת
הוגרס בן לוי היה יודע פרק שיר ולא רצה ללמד
בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב
על הראשונים נאמר: ״זכר צדיק לברכה״ (משלי י ז)
ועל אלו נאמר: ״ושם רשעים ירקב״ (שם).

אחרי פירוט רשימת אחראים בבית המקדש, המשנה מזכירה מספר "שחקנים" בצורה פרטנית:

•       בן קטין שידרג את הכיור בכך שהוסיף לו עוד ברזים ובנה לו מערכת שמאפשרת ביום - להחזיק אותו מעל האדמה, ובלילה - להוריד אותו לאדמה. המים בכיור בתוך האדמה אינם נפסלים בלינה. מים שנשאבו והונחו בכלי למשך הלילה נפסלים לשימוש במקדש גם כשהכלי סגור.
•      מונבז שידרג את ידיות שהכהן הגדול השתמש בהם ביום הכיפורים לידיות של זהב.
•      הילני, שהיתה אמו, בנתה נברשת של זהב וזכוכית כך שקרני השמש נצנצו דרכה.

משנה יא מציינת בצורה מאד חריפה את המשפחות שידעו אומנות של בית המקדש וסירבו לגלות את ה״סוד המקצועי״:

• בית גרמו - ידעו לאפות את לחם הפנים בצורה המיוחדת שלו בלי שיתעפש במשך כל הימים שעמד על השולחן.
• בית אבטינס – ידעו לעשות קטורת כך שכששמים אותה על הגחלים עשנה מיתמר כמו מקל למעלה ורק אח״כ יורד וממלא את כל ההיכל. לצורך כך השתמשו בצמח שנקרא: ״מעלה עשן״ שהיה מוכר רק להם.
  
• הוגרס ידע כיצד לשדרג את השירה שלו ע״י שימוש באצבעו עם פיו כמו כלי נגינה.
• בן קמצר ידע כיצד לכתוב את שם השם ביד אחת ובבת אחת עם ארבעה קולמוסים בין אצבעותיו. 

מסדר המשנה מקפיד עליהם ומתבטא בחריפות על כך ששמרו את הידע אצלם ולא חלקו אותו.

הגמרא בירושלמי מצטטת את התוספתא יומא פרק ב הלכה ו ומוסיפה עליה.

ירושלמי מסכת יומא פרק שלישי הלכה ט (בבלי יומא לח עמ א, דומה מאד)

אמרו להן: ״מפני מה אין אתם רוצין ללמד?״
אמרו להן: ״מסורת היא בידינו מאבותינו שהבית הזה עתיד ליחרב.
שלא ילמדו אחרים ויהיו עושין כן לפני ע"ז שלהן.
בדברים הללו מזכירין אותן לשבח:
שלא יצאת אשה משל א' מהן מבושמת מעולם
ולא עוד אלא כשהיה א' מהן נושא אשה ממקום אחר היה פוסק עמה ע"מ שלא תתבשם
שלא יהו אומרים ממעשה פיטום הקטורת הן מתבשמות
לקיים מה שנאמר [במדבר לב כב] והייתם נקיים מה' ומישראל״.

(כאן נדלג על מספר סיפורים רלוונתיים שאולי נחזור אליהם בפוסט עתידי) 

1. אמר רבי יוסי: ״פעם אחת הייתי עומד בירושלים ומצאתי תינוק אחד משל בית אבטינס
אמרתי לו: ״בני מאיזו משפחה את?״
אמר לי: ״ממשפחת פלוני״
אמרתי לו: ״בני, אבותיך לפי שנתכוונו לרבות כבודן ולמעט כבוד שמים, לפיכך כבודם נתמעט וכבוד שמים נתרבה״.

2.      אמר רבי עקיבא: ״שח לי שמעון בן לוגא: ״מלקט הייתי עשבים אני ותינוק אחד משל בית אבטינס
וראיתי אותו שבכה וראיתי אותו ששחק
אמרתי לו: בני למה בכיתה?״
אמר לי: ״על כבוד של בית אבא שנתמעט״
״ולמה שחקת?״
אמר לי: ״על הכבוד המתוקן לצדיקים לעתיד לבא״
״ומה ראית?״
״מעלה עשן לנגדי״
נומיתי לו : ״בני הראהו לי״.
אמר לי: ״ר' מסורת בידי מאבותי שלא להראותו לבירייה.״

3.     א"ר יוחנן בן נורי: ״מלקט הייתי עשבים אני וזקן אחד.
פגע בי זקן אחד משל בית אבטינס ומגילת סמנים בידו
אמר לי: ״ר' לשעבר, היו בית אבא צנועין והיו מוסרין את המגילה הזאת אלו לאלו
ועכשיו שאינן בית אבא נאמנים, הילך את המגילה והזהר בה״.
וכשבאתי והרציתי הדברים לפני ר"ע זלגו עיניו דמעות (״זלגו עיניו דמעות״ לא מופיע בבלי שם)
ואמר: ״מעתה אין אנו צריכין (רשאין) להזכירן לגנאי״

הדרמה הולכת ונבנית לאורך שלושת הסיפורים שבתלמוד.

הסיפור הראשון מתכתב עם המשנה לעיל, יומא ג יג. הילד ממשפחת בית אבטינס מקבל על הראש מר׳ יוסי ושותק.
נצייר את הסיפור בצבעים טבעיים של היום: 
הרב הראשי פוגש ילד ושואל אותו מאיזה משפחה אתה?
הילד עונה ממשפחה פלונית (מתוך המשך דברי הגמרא ניתן להבין שמדובר במשפחת בית אבטינס)
הרב הראשי נותן לו על הראש על מה שעשו אבותיו שנמנעו מלגלות את סודם המקצועי.
הילד שותק ולא עונה.

הסיפור השני מתכתב עם התוספתא יומא ב ו,ז ומסביר מדוע בית אבטינס לא הסכימו לחלק את הידע שלהם. מסורת אבותם שבית המקדש יחרב וכאשר זה יקרה הידע הזה יעבור לשימוש עבודה זרה ולכן הם שומרים בקנאות על הידע.

בשיר השירים רבה פרשה ג ישנה תוספת שהילד הראה לו את הצמח ואחרי שהראה לו סיפר על המסורת במשפחה ״ואמרו לא באו ימים קלים בעולם עד שמת אותו תינוק״.  תוספת זו מחזקת את הסיפור השלישי.
בני אבטינס בטוחים במסורת שלהם ומשלמים את המחיר הילד גם בוכה על המחיר שמשלמים כעת ושוחק על השכר לעתיד לבוא.  ( זה מזכיר את סיפור בני הרכבים ירמיהו לט).

בסיפור השלישי אנו רואים את הזקן מבית אבטינס שמבין שאם ישמור את הידע הוא יאבד (בגלל ירידת המשפחה) והוא מוצא על מי לסמוך ומעביר הידע הלאה. במעשה הזה הוא מוכיח שאם חייבים אז מעבירים. ואולי גם שהכוונה היתה רק לשם שמיים.
ר׳ עקיבא אומר שאין להשמיץ אותם עוד.
ור׳ עקיבא גם בוכה על העוול שנגרם.

ובבלי:

״אמרו לו מה ראית שלא ללמד?
כולם מצאו תשובה לדבריהם, בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו.

על הראשונים נאמר: ״זכר צדיק לברכה״
ועל בן קמצר וחבריו (ובמשנה - "על אלו") נאמר: ״ושם רשעים ירקב״״ - בן קמצר ושכמותו ששומרים את הידע לעצמם.

נחלקו הראשונים והאחרונים בהסבר הגמרא.

הרמב״ם, ר׳ עובדיה מברטנורא ועוד סבורים שחכמים לא קיבלו את ההסבר והדברים במשנה נשארים כמות שהם (לגנאי). חלק מדעה זו נובעת מהסיפורים שלא הבאנו כאן.

מבקש אני להצטרף לקבוצה השניה שסבורה שחז״ל השתכנעו שאכן כיוונו לשם שמים והגמרא מפרשת את המשנה כך שנשארו רק בן קמצר ושכמותו שראויים לגינוי. ההסבר של בן קמצר לא התקבל כי היכולת לכתוב את שם ה' בצורה מיוחדת איננה רלוונטית למי שירצה להעביר את הידע לעבודה זרה.
ובכל מקרה רשעים גמורים אין כאן - הידע לא נדרש לשם עבודת המקדש אלא רק פיאר אותה (בית יוסף טוש"ע קלג א) ובכל זאת המשיכו להשתמש באנשי "גנאי" בבית המקדש. מכאן יש לפחות רמז שהמעשים אינם שחור/לבן ואולי מחלוקת חכמים בעניין היא עתיקה, כפי שרואים מהזכרת השבח גם כן.

• רבינו חננאל על הגמרא במסכת יומא ״אמר ר׳ עקיבא כיוון שכוונתם לשם שמים היתה אסורה לספר בגנותן״.
  
• ר׳ יונתן מלוניל על הרי״ף מסכת יומא כותב ועל הראשון דהיינו בית גרמו ובית אבטינס ואגריס בן לוי נאמר זכר צדיק לברכה לפי שלשם שמים היו מונעין מללמד הענין״
• ר׳ ישעיה די טראני בחיבורו תוספות רי״ד כותב שהגמרא ביומא מספרת ״שבתחילה סברו שמפני גאווה הם עושים והיו מזכירין אותם לגנאי, וששמעו תשובתן חזרו להזכיר לשבח. ושם רשעים ירקב נאמר על בן קמצר וחבריו״

בן זומא מסכם שם בגמרא (הסבר בפנים):

״משלך יתנו לך – פרנסתך אינה תלויה באחרים ואתה מקבל משמים משמי שמגיע לך
ובשמך קוראין אותך – אם אדם אחר לקח את פרנסתך אל תדאג כי אם ראוי לך משמים יקראו בשמך ותחזור לפרנסתך
ובשבתך מושיבין אותך
ואין שכחה לפני המקום אין אדם נוגע במוכן לך – ה׳ לא שכח את בית גרמו ובית אבטינס וקרא להם לחזור למקומם ״ולא עוד אלא שכנגד הצער שהיה להם כשהרחיקו אותם קיבלו מעתה שכר כפול (חסדי דוד על התוספתא)״ (שוטנשטיין על הירושלמי יומא) (והסבר אחר - לא היה עליהם לחשוש לפרנסתם מלגלות)

אם כך, מדוע בכל זאת רבי בחר לכתוב את המשנה בדרך זו? את זאת ננסה להסביר במאמר הבא.

לסיכום, בית אבטינס עשו את מלאכתם נאמנה במשך שנים. הגיע הזמן וחכמים חשבו שעליהם לחלק את הידע ולאפשר לאחרים גם כן להכין את הקטורת לבית המקדש. 
בית אבטינס שמרו בקנאות על הידע וגם הסבירו מדוע אין הם מחלקים אותו.
לחלק מהשומעים הטיעון שלהם נשמע כתירוץ ויצא עליהם קצף גדול

יום אחד חלק מחכמינו ובראשם ר׳ עקיבא השתכנעו בצדקת דרכם של בית אבטינס (ושמא השתכנע שסרו מדרכם הרעה).

ר׳ עקיבא פוסק שאין להשמיץ אותם יותר.
אבל מה נעשה עם מה שהיה (בין אם זה ההשמצה ובין אם זה סירובם לגלות)?

על כך נשאר לר׳ עקיבא רק לבכות.

בימים אלו בהם נוצר הולך ומתהווה ה״שיימינג״. הסיפורים הללו ודבריו של ניתאי הארבלי באבות א ו: ״..והוי דן את כל האדם לכף זכות״ מקבלים משנה תוקף.

אכן ״חתיכת עבודה״ נדרשת מאתנו...

 

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר

ערכו: מאיר ומרים פנסטר

מה זה יום טוב?

אומרת המשנה: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפור. על מה ולמה?

מסכת יומא פרק ז משנה ד

קדש ידיו ורגליו ופשט
וירד וטבל ועלה ונסתפג הביאו לו בגדי לבן ולבש
 וקדש ידיו ורגליו נכנס להוציא את הכף ואת המחתה
קדש ידיו ורגליו ופשט וירד וטבל עלה ונסתפג הביאו לו בגדי זהב
ולבש וקדש ידיו ורגליו ונכנס להקטיר קטורת של בין הערבים ולהטיב את הנרות
וקדש ידיו ורגליו ופשט הביאו לו בגדי עצמו ולבש
ומלוין אותו עד ביתו ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקדש:

המשנה מתארת את העבודות האחרונות של הכהן הגדול ביום הכיפורים.
כשיצא בשלום עשה יום טוב לאוהביו. השעה היתה שעת אחר הצהריים, כנראה, לפני הסתיים הצום. קטורת של בין הערביים והטבת הנירות היו אחר הצהריים בוודאי שלפני שקיעת החמה.

ההצלחה לסיים בשלום, בשלמות, את כל העבודות בבית המקדש הביאה את הכהן הגדול לעשות יום טוב. נראה שאפילו בלא אוכל, גם חג החנוכה נקבע ע״י חז״ל כיום טוב ללא כל אכילה (שבת כא א).

מסכת תענית פרק ד משנה ח

אמר רבן שמעון בן גמליאל: ״לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו.
כל הכלים טעונין טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים.
ומה היו אומרות?
״בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך
אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל
ואומר תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה (משלי ל"א)  וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו (שיר השירים ג')
״ביום חתונתו״ זו מתן תורה
״וביום שמחת לבו״ זה בנין בית המקדש
שיבנה במהרה בימינו אמן״: נשלמה מסכת תענית

 

המשנה משווה בין ט״ו באב ליום הכיפורים ומגדירה את שניהם כימים טובים. יתר על כן הם הימים ״הכי טובים״.
המשנה מתארת מה קרה בימים אלו. שבהם בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולים.
מסיבה מאד אנושית: כדי לא לבייש את מי שאין לה. היה כנראה ״גמ״ח בגדים לבנים״ שממנו כל אחת שאלה את הבגדים ליום הזה.
הכהן הגדול כשנכנס לקודש הקדשים גם הוא לבש בגדי לבן, כמו גם משה בשבעת ימי המילואים.
בנות ישראל היו מחזרות אחרי הבחורים שבאו למצוא שידוך.

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קכא עמוד א

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו.
בשלמא יום הכפורים - יום סליחה ומחילה, יום שנתנו בו לוחות אחרונות.
אלא חמשה עשר באב מאי היא?
אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבא זה בזה.
רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שהותר שבט בנימן לבא בקהל,
רב דימי בר יוסף אמר רב נחמן: יום שכלו בו מתי מדבר, דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר - מדבר לא היה דיבור עם משה, שנאמר: ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם, וסמיך ליה: וידבר ה' אלי לאמר - אלי היה הדיבור.
עולא אמר: יום שביטל בו הושע בן אלה פרדסאות שהושיב ירבעם על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל.
רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, דאמר רב מתנה: אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה - תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שנתנו לקבורה.
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה תניא רבי אליעזר הגדול אומר כיון שהגיע חמשה עשר באב תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה אמר רב מנשה וקרו ליה יום תבר מגל מכאן ואילך דמוסיף יוסיף שאינו מוסיף יסיף מאי יסיףתני רב יוסף תקבריה אמיה.

רבן גמליאל מבין מה מייחד את יום הכיפורים.

• יום סליחה ומחילה
• יום שנתנה בו התורה

אבל מה מייחד את טוב באב ?

חמישה דברים שכל אחד מהם מציג אמורא אחר. ואחד שמיצגים שנים.

• אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבא זה בזה. תקופה מסויימת (עד כלות דור הכניסה לארץ) השבטים נשאו רק במסגרת השבט על מנת שלא לאבד את הנחלה לבקשת בני מנשה לאחר שבנות צלפחד זכו בנחלת אביהן.
• אמר רב יהודה אמר שמואל: השבטים כולם נשבעו שלא לשאת נשים משבט בנימין, בגלל הגיבוי שנתנו לפושעים מפרשת פילגש בגבעה.
  מאחר שראו ששבט בנימין עתיד להתכלות מצאו את הפיתרון שכאשר בנות ישראל יוצאות לחול בכרמים יבחרו משם את הנשים.
• רב דימי בר יוסף אמר רב נחמן: יום שכלו בו מתי מדבר. בכל שנה לאחר חטא המרגלים בט׳ באב חפרו להם ״מתי המדבר״ קברים והלכו לישון בהם בהנחה שלא יקומו ביו שלמחרת. בשנה האחרונה למסעם במדבר הם קמו בבוקר, ובבוקר שלמחרת ומצאו שהם בחיים. חיכו עד שהירח מלא כדי לוודא שלא טעו בתאריך ואז הבינו ״שוויתרו״ להם.
• עולא אמר: יום שביטל בו הושע בן אלה פרדסאות שהושיב ירבעם על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל. ירבעם בן נבט העמיד מחסומים בין שטח יהודה לשטח ישראל על מנת למנוע עלייה לרגל של ישראל בירושלים. ההגיון מאחורי המהלך הזה היה לייצור נתק בין ישראל לירושלים על מנת שיוכל למלוך עליהם.
  הושע בן אלה סילק את המחסומים ואפשר למי שרוצה להגיע לירושלים.
• רב מתנה אמר: ״יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה״.
  דאמר רב מתנה: ״אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה - תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שנתנו לקבורה.
  קיסר רומא (אדריאנוס) לאחר שהרג את אנשי ביתר עשה מגופותיהם גדר לכרם שלו, כדי לבזות את הגופות. תקופה ארוכה מאד הגופות נשמרו בשלמותן עד שניתן היה להביאן לקבורה.
  בברכת המזון הוסיפו ברכה רביעית ״ברכת הטוב והמיטיב״
• רבה ורב יוסף מעלים את הפסקת כריתת עצים למערכה במקדש. וכן יש רמז שמכיוון שהלילה מתארך יש להוסיף בלימוד.

לחמשת הדברים הראשונים שקרו בטו באב ניתן למצוא מכנה משותף: יום שהוסרו המחיצות המפריעות לאחדות: השבטים הותרו זה בזה, שבט בנימין ביר השבטים, נסתיים התשלום על חטא המרגלים, הותרו להגיע לירושלים והרוגי ביתר הובאו לקבורה נסתיים הקלון שבחורבן ביתר.
ובדבר השישי, השנתי, נסתיים הפרק של כריתת עצים.

מצאנו את אביי קובע יום טוב לחכמים. בשעה שראה ״צורבא מרבנן״ מסיים מסכת עשה יום טוב לכל החכמים כאילו גם הם למדו בשלמות. אביי עם עין טובה שמח ומשמח. הוא מותח את השמחה הפרטית והופך אותה לשמחה כללית. (מהרש״א שבת קיח עמ ב)

בברכת הטוב והמטיב אנו מוצאים שתי תודות ותפילה הקשורות לטוב:
הוא הטיב לנו
הוא מיטיב לנו
והוא ייטיב לנו בקרוב.

ונסיים במדרש (לא מצאתי המקור) - מניין שכעת מתחיל זמן תשובה? כתוב בפרשת ניצבים פרק כט פסוקים ט-י: "אתם נצבים היום כלכם לפני יקוק אלקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל . טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך."
חוטב עציך - טו האב. שאב מימיך - ניסוך המים בהושענה רבה.

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר

ערכו: מאיר ומרים פנסטר

והאמת והשלום אהבו

 לאור ערב תשעה באב נבקש הפעם להסתכל על המחלוקת ועל השלום מזווית נוספת למרות שכבר כתבנו על מחלוקת שהיא לשם שמים.

הרב קוק בעולת הראיה, בדבריו על ברכת ״חכם הרזים״ מדבר בשבח העמידה של האדם על דעתו. בצירוף האנשים השונים, דווקא בגלל השוני ביניהם, ״יצא בנין הרמוני מתאים מאד״.
אילו האדם היה מבין לגמרי את חבירו, לעולם היה מוותר לו ״והיתה הפרטיות מתבטלת, ומתוך ביטול הפרטיות לא היה חומר לבנות את הכלל״.

מחלוקת בבית המדרש מבורכת, עד שנפסקה ההלכה. לולא המחלוקת והבירור היתה ההלכה חסרה.

מסכת פסחים פרק ד משנה א

מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות, עושין.
מקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין.
ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין,
נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם.
ואל ישנה אדם מפני המחלוקת:

המשנה מדריכה כיצד על אדם לנהוג בערב פסח בהקשר של עשיית מלאכה.
במקום שנהגו לעשות מלאכה, מותר; במקום שנהגו שלא, אז לא.
אדם שעובר ממקום למקום, עליו לשמור על מנהג המקום ממנו יצא וגם על המקום שאליו הגיע.

הדרכה כוללת של המשנה: אין לאדם לשנות בגלל המחלוקת. 

תוספתא מסכת חגיגה פרק ב הלכה ט

אמר ר' יוסי: ״כתחלה לא היתה מחלוקת בישראל.
אלא, בית דין של שבעים ואחד היה בלשכת הגזית ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה היו בעיירות שבארץ ישראל שני בתי דינין של שלשה, שלשה היו בירושלם אחד בהר הבית ואחד בחיל.
נצרך אחד מהן, הולך אצל בית דין שבעירו.
אין בית דין בעירו, הולך אצל בית דין הסמוך לעירו. אם שמעו, אמרו להן;
ואם לאו, הוא ומופלא שבהן, באין לבית דין שבהר הבית.
אם שמעו, אמרו להן. ואם לאו, הוא ומופלא שבהן, באין לבית דין שבחייל.
אם שמעו, אמרו להן;
ואם לאו, אלו ואלו באין לבית דין שבלשכת הגזית ....
היו יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים.
ובשבתות ובימים טובים באין לבית המדרש שבהר הבית.
נשאלה הלכה, אם שמעו, אמרו להם.
ואם לאו, עומדין במנין. אם רבו המטמאין [טימאו], (או) רבו המטהרין טיהרו.
משם הלכה יוצא ורווחת בישראל....

 

ר׳ יוסי מתאר כיצד הוכרעו המחלוקות בעבר בישראל. אנו רואים שנעשה מאמץ, לפעמים גדול, כדי להכריע בהלכה ולמנוע את המחלוקת.
היו מקרים שאדם נזקק להגיע למספר בתי דין, כשכולם לא ידעו להכריע.
כשלא היה בית דין בעירו, הלך לעיר סמוכה.
כששם לא ידעו הלך לבית הדין שבכניסה להר הבית.
כששם לא ידעו הלך לבית הדין שבחיל.
כששם לא ידעו הגיע ללשכת הגזית.
כששם לא ידעו התכנסו לפסוק הלכה ברוב.
שעות הקבלה שלהם היו כל יום מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים. מוקדם בבוקר עד אחה״צ והפגישה היתה ישירות אתם.

מסכתות קטנות מסכת דרך ארץ פרק ז הלכה לז

..וכן היה ר' אלעזר הקפר אומר: ״אהבו את השלום, ושנאו את המחלוקת,
גדול השלום, שאפילו בשעה שישראל עובדין עבודה זרה ויש שלום ביניהם,
אומר הקדוש ברוך הוא: ״אין רצוני ליגע בהן״ שנאמר: ״חבור עצבים אפרים הנח לו״ (הושע ד יז)
אבל בדבר מחלוקת מהו אומר? ״חלק לבם עתה יאשמו״״ (הושע י ב)

ר׳ אלעזר הקפר מדבר בשבח השלום ובגנות המחלוקת. כדי לחזק את דבריו הוא מביא את הפסוק מהושע כדי להוכיח עד כמה גדול השלום.
הפסוק מדבר על דורו של אחאב שנצחו במלחמות למרות שהעבודה זרה היתה מצויה בגלל השלום שהיה מצוי ביניהם.
וכך הוא קורא את הפסוק בגלל שיש חבור באפרים הנח לו - מן העונש והדין למרות העצבים - העבודה זרה.
(דברי דוד בראשית יא ו; עקידת יצחק במדבר נשא; אלשיך שם; נתיבות עולם נתיב השלום; דובר צדק פז ד״ה )

מסכתות קטנות מסכת דרך ארץ פרק שלום הלכה ה

חזקיה אמר: ״גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב: ״ויסעו ויחנו״, נוסעין במחלוקת וחונין במחלוקת.
ובזמן שבאו לסיני: חנו חנייה אחת, ״ויחן שם ישראל״.
אמר הקדוש ברוך הוא: ״הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חנייה אחת, עכשיו אתן להם את תורתי״.
...ואמר רבי: ״כל השקרים אסורין, ומותר לשקר בשביל להטיל שלום בין אדם לחברו״.

חזקיה מדבר בגודל השלום. המקום שנבחר ליתן בו את התורה היה מקום שחנו בו באחדות ושלום.
רבי אוסר לשקר – כל השקרים אסורים, כולל ״שקרים לבנים״. ואולם, רבי מתיר לשקר כדי להטיל שלום בין אדם לחבירו. הטלת שלום גוברת על האיסור לשקר.

השלום והאחדות מגינים אפילו במקום שיש בו ע״ז.
מותר לשקר בשביל להטיל שלום.
בסוטה, שם ה׳ נמחה על המים כדי להטיל שלום ולפי שאהובה מידת השלום תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה חתימת תפילת שמונה עשרה במדת השלום״ (רבינו בחיי פרשת צו ז לז)

אבל... בסיפור על קמצא ובר קמצא כנראה שהכל נשכח.
חז״לֹ לא פירטו: מי האנשים? מה מקום ההתרחשות? מי החכמים שישבו שם?
אולי יש בכך לומר לנו שסיפור הנו בעל משמעות כללית וכנראה שהוא נכון בכל דור גם לנו.

מי אלה קמצא ובר קמצא?
קמצא מלשון קומץ. כשהכהן קומץ את המנחה הוא מפריד את הקומץ מכל שאר הבלילה.
קמצא הוא זה שבא ״מהחבורה״, בר קמצא הוא ״מחוץ לחבורה״. כי יש מקומות שהביטוי בר = מחוץ. (הרב דוד טורנר דברו על לב ירושלים פרק א)

ישנה גישה טבעית אפילו העדפה לשמוח ולהתחבר רק ל״חבורה״. מי שמחוץ לה ״שיחפש את החברים שלו״.
בימים אלו בפרט, ובכל השנה בכלל, העבודה שלנו היא לזכור כי גדול השלום.

וכמו שאומר לנו הנביא זכריה: "כה אמר ה׳ צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ומעדים טובים
והאמת והשלום אהבו״ (זכריה ח יט)

האמת והשלום ביחד מביאים את הגאולה. 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר

ערכו: מאיר ומרים פנסטר

באר מים חיים

בארה של מרים היא מעשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות.
וכך מתארת התורה באר ניסית, לפי המדרש באר מרים.
במדבר כא יז-יט:

״אז ישיר ישראל את השירה הזאת, עלי באר ענו לה:
באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם, במחוקק במשענותם, וממדבר מתנה:
וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות״:

המדרש מספר ששרו לבאר והיא ענתה בשירה.

תוספתא סוכה פרק ג הלכה ג:

וכך היתה הבאר שהיתה עם ישראל במדבר דומה לסלע מלא כברה מפכפכת ועולה כמפי הפך הזה עולה עמהן להרים ויורדת עמהן לגאיות.
מקום שישראל שורין היא שורה כנגדן. מקום גבוה כנגד פתחו של אהל מועד.
נשיאי ישראל באין וסובבין אותה במקלותיהן ואומרים עליה את השירה: ״עלי באר ענו לה״ ״עלי באר ענו לה״ והן מבעבעין ועולין כעמוד למעלה.
וכל אחד ואחד מושך במקלו איש לשבטו ואיש למשפחתו שנאמר: באר חפרוה שרים וגו'

זהו תיאור מאד ציורי של הבאר שליוותה את עם ישראל במדבר. כדאי לשים לב שלמרות שהבאר ״הלכה״ איתם ולמרות שספיקתה היתה גבוהה עד שהספיק לכל עם ישראל. לפי המשך התוספתא אף הרבה מעבר לכך. עדיין, היה צריך לעשות מאמץ כדי להנות מהמים - נשיאי ישראל היו אומרים שירה ומשרטטים על האדמה את נתיב המים.
רק אז המים היו זורמים לכל ישראל.

נראה על באר בהלכה. 

מסכת פרה פרק ח משנה יא

באר אחאב ומערת פמייס כשרה. ושנויין מחמת עצמן כשרין.
אמת המים הבאה מרחוק כשרה ובלבד שישמרנה שלא יפסיקנה אדם ר' יהודה אומר הרי היא בחזקת מותרת.
באר שנפל לתוכה חרסית או אדמה:
״ימתין לה עד שתצל״ דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר: ״אינו צריך להמתין״

הסבר.
המים המשמשים לאפר פרה נקראים מי חטאת. מים אלו צריכים להגיע ממקור מים טבעי מעיין או באר. 
הבאר שחפירתה מיוחסת לאחאב ומקור מים נוסף מערת פמייס (הבניאס מפכה מתוך מערה) שניהם כשרים למי חטאת שדינם כמעיין.
אם נשתנה מראה המים באופן טבעי ללא התערבות אדם המים עדיין כשרים.
באר שנפל לתוכה עפר ושינה את מראה, העכיר את המים.
ר׳ ישמעל: ימתין עד שהמים יצטללו מחדש.
ר׳ עקיבא: יכול להשתמש מייד.

שמו של רבי עקיבא נקשר בסיפור מפורסם אחר על באר. 

מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק יב

ד"א: ״והוי מתאבק בעפר רגליהם״ זה רבי עקיבא.
שבקש ללמוד תורה.
הלך וישב לו על באר אחת בלוד וראה חוליית הבור חקוקה.
אמר: ״מי חקק את החוליא הזו?״
אמרו לו: ״החבל״.
אמר להם: ״ויכול הוא?״
אמרו לו: ״הן, מפני שהוא תדיר [עליה].
ואמרו לו: ״ולכך את תמה מים שחקו אבנים שנאמר אבנים שחקו מים (איוב י"ד י"ט).
אמר (כי) [וכי] לבי קשה (כאבן) [מהאבן] אלך ואלמוד פרשה [אחת] מן התורה.

סיפור המשנה מוכר בדרך שעשה עקיבא עד שהפך להיות רבי עקיבא. המשנה מתארת שר׳ עקיבא כבר רצה ללמוד אבל התלבט האם יצליח במצבו ללמוד. 
המראה של החבל ששחק את פי הבאר שלמרות שהחבל רך והאבן קשה בגלל המאמץ המתמשך החבל חרץ את האבן.
כמו שגם אמרו לו שהמים שוחקים את האבן בגלל שהם פועלים על האבן לאורך הרבה זמן. כך שגם אם נדמה שהדבר איננו אפשרי ההתמדה מאפשרת לתופעה לקרות.

למה באר ולא בור מים או מעיין? למה נמשלה התורה דווקא לבאר מים חיים? 

מסכת ברכות דף נו עמוד ב

אמר רבי חנינא: הרואה באר בחלום – רואה שלום, שנאמר: "ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים". רבי נתן אומר: מצא תורה, שנאמר: "כי מוצאִי מצא חיים" (משלי ח לה) וכתיב הכא: "באר מים חיים". רבא אמר: חיים ממש.

נזכיר מההפטרה של השבת, התיחסות לבורות לא ראויים.
ירמיהו פרק ב, פסוק יג:

כי שתים רעות עשה עמי אתי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בארות בארת נשברים אשר לא יכלו המים. (בארות הוא כתיב חלופי למילה בורות) 

נבחין בין שלושה מקורות מים: בור, באר ומעיין.

• מעיין – מקור מים שנובע באופן טבעי. המים מגיעים ממי תהום הזורמים על שכבה שאיננה מחלחלת מים ומפכים מתוך האדמה וזורמים על פניה. האדם הנהנה מהמים איננו משפיע על הנעשה ״בבטן האדמה״.
• בור -  נחפר בסלע ומכיל בתוכו את מי הגשמים שהתנקזו אליו. כמות המים מוגבלת לגודל הבור שנחפר. כדי להנות מהמים יש לשאוב אותם. השאיבה מפחיתה מכמות המים עד לניצולם המלא. המים יכולים להתעפש.
• באר – בור שנחפר עד למי התהום. כמות המים לשאיבה הנה כמות מי התהום המצויים בתוך מאגר מי התהום. שאיבה של המים מזרימה ״מים חדשים״ לתוך הבאר. ככול ששואבים - המים מתחדשים!

הבלוג ״נשמה במשנה״ חוגג יום הולדת שנה. התחלנו את כתיבת הבלוג לפני כשנה מתוך תקווה שעם הידע שיש לנו נצליח לכתוב עשרה פוסטים לכל היותר.

זכינו והתורה שאנו לומדים היא כמו באר ודלייה של מים מבאר מזרימה מים חדשים לשואב. זכינו ברוך ה׳ מתוך ההתמדה והמאמץ לשאוב מים חדשים ולגלות עולמות חדשים המצויים במי התהום וממתינים לשואב. אנו מתפללים לה' יתברך לקבל כוחות ולהמשיך לשאוב.

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר

ערכו: מאיר ומרים פנסטר