אם קשה לך לחשוב, חושבים בשבילך ולטובתך

בפוסט הזה נראה מספר דוגמאות בהם ההלכה מבצעת פעולת חשיבה במקום האדם, ולטובתו.

מסכת עירובין פרק ד:

משנה ד: מי שישב בדרך, ועמד וראה והרי הוא סמוך לעיר

הואיל ולא היתה כונתו לכך לא יכנס; דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: יכנס.

אמר רבי יהודה, מעשה היה ונכנס רבי טרפון בלא מתכון.

אדם שהלך בדרך ובערב שבת נכנס לתחום 2,000 אמה של העיר, מותר לו להמשיך ללכת בשבת ולהיכנס לתוך העיר. בתוך העיר, הרי הוא כבני העיר ומותר לו להלך בכולה.

במשנה מדובר על מי שנכנס לתוך ה 2,000 אמה של העיר אבל לא ידע שהוא בתוך התחום של העיר, בגלל החושך שירד עליו.

ר׳ מאיר מתיר לו ללכת רק 2,000 אמה בלבד ממקומו. המשמעות המעשית – אם נגמרו אלפיים האמה בתוך העיר איננו יכול להמשיך וללכת בתוך העיר מעבר ל 2000 אמה.

הסיבה: מכיוון שלא ידע שהעיר בתחום והתכוון לשבות במקומו, ״זה מה שיש לו״.

ר׳ יהודה מתיר לו ללכת לתוך העיר. המשמעות המעשית – אם נגמרו אלפיים האמה בתוך העיר הוא יכול להמשיך וללכת בכל העיר.

הסיבה: שביתו במקומו בטעות, אילו היה יודע שהוא בתחום העיר בוודאי שהיה מתכוון לקנות שביתה בעיר.

הרחבה של הסיפור של ר׳ טרפון מופיעה בברייתא (עירובין דף מה עמוד א):

א"ר יהודה מעשה ברבי טרפון שהיה מהלך בדרך וחשכה לו ולן חוץ לעיר. לשחרית מצאוהו רועי בקר. אמרו לו: רבי הרי העיר לפניך הכנס. נכנס וישב בבית המדרש ודרש כל היום כולו.

אמנם הגמרא ממשיכה: (אמרו לו) משם ראייה? שמא בלבו היתה או בית המדרש מובלע בתוך תחומו היה.

והלכה נפסקה כר׳ יהודה, שגם אומר: ומודה ר' יהודה שאם בירר לו שאינו יכול לחזור בו. כלומר, אם לא חשב, נחשוב בשבילו.

 

פסחים פרק ז:

משנה א: נטמא שלם או רובו – שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה.
נטמא מיעוטו והנותר – שורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן מעצי עצמן.
הציקנין – שורפים אותו לפני הבירה, בשביל להנות מעצי המערה.

 

המשנה עוסקת בקורבן פסח שנטמא רובו או חלקו. 
אם נטמא כולו או רובו שורפים אותו בעצי המערכה בחצר המקדש.
אם נטמא מיעוטו החבורה שנמנתה על הקורבן שורפת אותו ברשותה מהעצים שלה.
והציקנין - (הקמצנים?) אלו שחבל להם על העצים שלהם, להם תיקנו שהם יכולים להשתמש בעצי המערכה לפני המקדש.

למה?

וגם, איך תיקנו להשתמש בעצי המערכה, שהם רכוש הציבור, לקמצנים?
תיקנו כדי שלא יבואו לידי עבירה ויכשלו באיסור של קרבן שנשאר ממנו לאחר זמנו.
הדרך לתקן: ״תנאי בית דין״. בית התנו על עצי המערכה שיהיה מותר להשתמש בהם גם לצורך הזה. כלומר תנאי קבוע גם אם לא נעשה ממש כל שנה.

זבחים פרק ד:

משנה ו: לשם שישה דברים הזבח נזבח:
    לשם זבח
    לשם זובח
    לשם השם
    לשם אישים
    לשם ניחוח
והחטאת והאשם – לשם חטא.

אמר רבי יוסי: אף מי שלא היה בליבו לשם אחד מכל אלו – כשר.
שהוא תנאי בית דין, שאין המחשבה הולכת אחר העובד.

הסבר:

לשם זבח – לאיזה זבח התכוון מביא הקרבן
לשם זובח – עבור מי הזבח
לשם שם השם – הזבח מוקרב לעבודת ה׳
לשם אישים – לשם קרבן ולא ״על האש״.
לשם ריח – להקריבו על המזבח בלא שריפה מוקדמת על מנת שריח הניחוח יעלה מו המזבח.
והחטאת והאשם – לשם החטא שבגללו מביאים את הקרבן.

ר׳ יוסי מלמד אותנו שגם מי שלא הצליח לכוון באחד מכל אלו ואפילו לא הצליח לכוון באף אחד מכל אלו קרבנו כשר. 

יותר על כן:

אנו רואים כי יש מציאות שאיננו יודעים לחשוב, כמו ר׳ טרפון
שקשה לנו לעשות, כמו הקמצנים
ואפילו איננו יודעים לחשוב ולכוון;

באו בית הדין וכשלוח עם ישראל מכוונים בשבילנו.

הזכות הזאת באה לתת לנו כח מול מציאות שנראית לנו חזקה מאתנו, לא חלילה לרפות את ידינו ולהסתפק במה שיש. כלומר:

רואים את העיר רק ביום? אפשר ללכת אליה.
קשה לשלם על המצווה? בית הדין הלכו לקראתנו.
קשה לכוון בקרבן  (ובתפילה היום)? גם כאן בית הדין לימיננו.  

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר

מחשבה יוצרת מציאות

 

בשבוע שעבר ראינו שמציאות הלכתית יכולה להיווצר ע"י מחשבתו של האדם. בפרט, מציאות הכלאיים היא פועל יוצא של מחשבתו של בעל השדה המקורי או מחשבת התושבים במידה ובעל הקרקע אינו שם.

גם במשניות הבאות נתעכב על מחשבה שיוצרת מציאות.

מסכת תרומות פרק ג משנה ח:

״המתכון לומר: ״תרומה״ ואמר: ״מעשר״
                        ״מעשר״ ואמר: ״תרומה״
                        ״עולה״ ואמר: ״שלמים״
                        ״שלמים״ ואמר: ״עולה״ 
                        ״שאיני נכנס לבית זה״ ואמר: ״לזה״
                        ״שאיני נהנה לזה״ ואמר: ״לזה״
לא אמר כלום. עד שיהיו פיו וליבו שווים״.

בתרומה, בהקדש ובנדרים צריך שמה שהוא אומר יתאים למה שהוא חושב. יתר על כן, בתרומה ובהקדש מספיקה מחשבה בלבד ואיננו צריך להוציא בשפתיו. כלומר, דיבור לא נכון הוא פגם במחשבה, שהיא זו שקובעת.

לומדים זאת מהפסוקים:
בתרומה - ״ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב״ (במדבר יח כז)
בקדשים - ״ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו..״ (שמות לה לב)

בתרומה זו לשון  הרמב"ם הלכות תרומות פרק ד הלכה טז:

המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר.
מעשר ואמר תרומה.
לא אמר כלום, עד שיהיה פיו ולבו שוין,
הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום הרי זו תרומה.
שנאמר: ״ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן״ (במדבר יח כז)
במחשבה בלבד תהיה תרומה״

בהקדש זו לשון הרמב״ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יד הלכה יב:

....בנדרים ובנדבות אינו צריך להוציא בשפתיו כלום.
אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב.
כיצד?
גמר בלבו שזו עולה, או שיביא עולה, הרי זה חייב להביא.
שנאמר: ״כל נדיב לב יביאה בנדיבות לב יתחייב להביא.
וכן כל כיוצא בזה מנדרי קדשים ונדבותן.

 יש לשים לב כי בנדרי חולין הנשבע או הנודר חייב להוציא בשפתיו ועל כך בפוסט נפרד.

גם מעשים הולכים אחרי המחשבה.

 חגיגה פרק ב: 

משנה ו: הטובל לחולין והוחזק לחולין - אסור למעשר.
טבל למעשר והוחזק למעשר - אסור לתרומה.
טבל לתרומה והוחזק לתרומה - אסור לקדש.
טבל לקודש והוחזק לקודש - אסור לחטאת.
טבל לחמור - מותר לקל.
טבל - ולא הוחזק, כאילו לא טבל.

ישנן דרגות בטהרה, והמשנה מונה אותן מהנמוכה לגבוהה: חולין, מעשר שני, תרומה, קרבנות ופרה אדומה.
הטובל כדי לאכול חולין בטהרה והתכוון להיות בחזקת טהור לחולין, אסור לו לאכול מעשר שני בירושלים עד שיטבול למעשר.
טבל כדי לאכול מעשר שני בירושלים אינו יכול לאכול תרומה.
טבל כדי לאכול תרומה איננו יכול לאכול מהקרבנות - קודש.
טבל לצורך אכיל קרבנות איננו יכול להתעסק בהכנת פרה אדומה – חטאת.
טבל לצורך פרה אדומה יכול הכל.

אדם טובל לצורך טהרה, ודרגת הטהרה שלו נקבעת על ידי כוונתו בטבילה. לא התכווין לשום דבר מיוחד האדם הוא טהור לחולין בלבד. כלומר: טבל לחולין, יכול חולין בלבד.

וזו לשון הרמב"ם בהלכות מקוואות פרק א הלכה ח:

כל הטובל צריך להתכוין לטבילה ואם לא נתכוין עלתה לו טבילה לחולין.
אפילו נדה שטבלה בלא כוונה כגון: שנפלה לתוך המים או ירדה להקר הרי זו מותרת לבעלה. אבל לתרומה ולקדשים אינה טהורה עד שתטבול בכוונה.

דבר דומה יש במסכת ערלה פרק א:

משנה א: הנוטע לסיג ולקורות, פטור מן הערלה.
רבי יוסי אומר: אפילו אמר הפנימי למאכל והחיצון לסיג – הפנימי חיב, והחיצון פטור.

אדם הנוטע אילן לסיג (על מנת  שישמש כגדר), פירותיו אינם נאסרים באיסור ערלה ומותר לאכלם בלא להמתין לשנה הרביעית.
רבי יוסי מפרש את המשנה ומוסיף שניתן לחלק את העץ במחשבה!
לדוגמא: אפילו אמר או רק התכוון שחלקו הפנימי של העץ יהיה למאכל וחלקו החיצוני של העץ יהיה לצורך הגדר חלקו החיצוני של העץ פטור מן הערלה.

וכך גם פוסק הרמב״ם בהלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק י הלכה ג:

נטע אילן וחשב שיהיה הצד הפנימי שלו למאכל והצד החיצון לסיג, או שיהיה הצד התחתון למאכל והעליון לסיג,
זה שחשב עליו למאכל , חיב בערלה; וזה שחשב עליו לסייג או לעצים פטור
שהדבר תלוי בדעתו של נוטע.
והצלף חייב בערלה האביונות בלבד אבל הקפריסין מותרות.

אדם נוטע עץ מאכל שבדרך כלל חיב בערלה ואסור ליהנות מפירותיו כלל במשך שלש שנים. ואולם, שמחשבתו קובעת האם העץ יהיה חיב בערלה או שיפטר ממנה. אם נטע לצורך קורות, גדר או ״שובר רוח״, פירות העץ פטורים מן הערלה.

יתרה מכך, האדם יכול לחלק את העץ חיצוני ופנימי או עליון ותחתון שחלק אחד פטור מן הערלה והשני חייב, באותו העץ.

למרות שאנו רגילים כי התורה היא תורה מעשית ולא מספיקה המחשבה בלב אלא יש צורך במעשה. אנו רואים במשנה, שבמקרים מסוימים, מספיקה מחשבה בלבד כדי לקבוע את המציאות. אדם יכול לעשות מעשה זהה אך תוצאותיו תהינה תלויות במחשבתו. מחשבתו היא זו שקובעת את המציאות.

 

  

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר

אין אדם אוסר דבר שאינו שלו

הזכרנו בפוסט הקודם את המושג: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. נתייחס הפעם למושג בהיבט של כלאי הכרם ובית הפרס ונראה שמצוות שבין אדם למקום הן אכן בין אדם למקום ולא בין אדם לאדם.

 

כלאים פרק ז:

משנה ד': המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חברו, הרי זה קדש וחייב באחריותו.
רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: אין אדם מקדש דבר שאינו שלו.

משנה ה': אמר רבי יוסי: מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר' עקיבא,
ואמר: אין אדם מקדש דבר שאינו שלו:

 

אסור לזרוע חיטה בקרבת הכרם או לחילופין לטעת גפן בקרבת החיטה. אם אדם זרע חיטה או שתל גפן והם גדלו יותר מ 1/200 מעת השתילה/ זריעה הרי שכעת המציאות היא כלאיים ויש לשרוף את הכרם והתבואה. הביטוי ההלכתי הוא ״קידש״. שריפה לאו דווקא, אלא שאסור ליהנות בכלל מהכלאיים אפילו לבשל או לאפות באש שלהם אסור. ואם למשל אפה לחם, נאסר הלחם.

התורה הקלה על האדם בכך שאם משגילה את הקרבה בין הצמחים הוא מתחיל לבער אותם, אינם נאסרים. אם הוא מתעלם הם יאסרו. בפעם שעברה הזכרנו זאת בהקשר של חול המועד, עלויות וגזל.

משנה ד מגלה לנו שאדם יכול ״לקדש״ רק את שלו ואינו יכול ״לקדש״ את של חבירו.

ציור המציאות הוא כזה: אדם מסכך את גפנו על התבואה של חבירו לדעת כותב המשנה הרי אלו כלאיים והוא חייב לשלם את הנזק לחברו.

לדעת רבי יוסי ורבי שמעון: אין אדם מקדש דבר שאינו שלו ולכן שדה חבירו בוודאי שאיננו כלאיים. מחלוקת האם שדה של המסכך נהיה כלאיים או שמכיוון ששל חבירו אינו כלאים גם שלו איננו. 

במשנה ה׳ רבי יוסי מביא ראיה מפסיקה של ר׳ עקיבא בשנת השביעית שהלכה כמותו וכמו ר׳ שמעון. בשביעית מכיוון שהפירות הם הפקר ואינם של בעלי הכרם או השדה ולכן אפילו אם האדם עצמו זרע את שדהו ליד כרמו, שניהם אינם כלאיים בגלל שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

וכך גם פוסק  הרמב"ם הלכות כלאים פרק ה הלכה ח:

אחד הנוטע ואחד המקיים כיוון שראה כלאים צמחו בכרמו והניחם הרי זה קידש.
ואין אדם מקדש דבר שאינו שלו.
לפיכך: המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו, קדש גפנו ולא נתקדשה התבואה.
סכך גפן חבירו על תבואתו, קדש תבואה ולא קדש גפן חבירו.
סכך גפן חבירו על תבואת חבירו, לא קדש אחד מהן.
ומפני זה הזורע כרמו בשביעית לא קדש.

 

מעניין לראות את הכלל הזה בא לידי ביטוי בצורה מאד דומה ב ״בית הפרס״, שזו מציאות אחרת.

״בית הפרס״ הוא שדה שהיה בו קבר והוא נחרש על ידי בעליו. השדה מטמא כדין קבר מחשש שהמחרשה גררה חלקים מן הקבור. לכן, בית הפרס מוגדר עד 100 אמה ממקום הקבר, כי חלקי אדם יכולים להגרר עד מאה אמה ולא יותר. בתוספתא אנו מוצאים מציאות דומה בכללים שלה.

מי שחורש את בית הפרס והיא שלו השדה נאסרת בכניסה לכהנים. אבל, מי שהשדה אינה שלו אינו הופך את השדה לבית הפרס.

תוספתא מסכת אהלות פרק יז הלכה ד:

השותפין והאריסין והאפיטרופין אין עושין בית הפרס
החורש בתוך שלו או בתוך של חברו
שלו עושה בית הפרס ושל חברו אין עושה בית הפרסץ

 

אנו רואים את מימוש הכלל: אין אדם אוסר/מקדש דבר שאינו שלו אפילו שהפעולה אותה פעולה.

 

 

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר

כמה אבוד דבר האבד? ומה עם מראית עין?

 

בחול המועד אסרו מלאכה. אבל התירו מלאכות מסוג "דבר האבד". מצד שני יש בעיה של מראית עין. ולעיתים יש גם שיקול כלכלי. ולעיתים גם שיקולים נוספים. נראה כיצד חז"ל איזנו בין השיקולים.

מועד קטן פרק ב':

משנה א': מי שהפך את זיתיו וארעו אבל או אונס, או שהטעוהו פועלים,
טוען קורה ראשונה ומניחה לאחר המועד, דברי רבי יהודה.
רבי יוסי אומר: זולף וגומר וגף כדרכו.

הקדמה.

הדיון במשנה נסוב על ״דבר האבד״ בחול המועד.

מלאכה שעונה על ההגדרה של דבר האבד הותרה בעקרון בחול המועד. מלאכה שאם לא תתבצע יגרם נזק, דברים יאבדו. לדוגמא, השקיה של צמחים בחול המועד. אם לא נשקה את הצמחים הם יקמלו ויינזקו. מלאכה כזו הותרה.

אחת מצורות כבישת הזיתים היתה שאספו את הזיתים, במקום שנקרא: "מעטן", כדי לרכך אותם. אח"כ, הפכו אותם ואז כבשו אותם כדי לאצור את השמן.

במקרה המסופר במשנה, האדם הספיק להפוך את הזיתים ובגלל סיבות שלא תלויות בו לא הספיק להשלים את התהליך.
מחלוקת ר׳ יהודה ור׳ יוסי.

ר׳ יהודה מתיר להכניסם לכבישה להפעיל עליהם לחץ ולהמתין עד סוף החג.
ר׳ יוסי מתיר לסיים את כל התהליך כולל הכנסה למכלים וסגירתם.

מסכת כלאים פרק ז':

משנה ו׳: האנס שזרע את הכרם ויצא מלפניו, קוצרו אפילו במועד. 
עד כמה נותן לפועלים? עד שליש.
יתר מכאן, קוצר כדרכו והולך, אפילו לאחר המועד.
מאימתי הוא נקרא אנס? משישקע.

מדובר בשדה שנגזלה מבעליה. הגזלן, (האנס כפי שהוא נקרא במשנה) זורע כלאיים בכרם. כעקרון הכרם נאסר. אם בעל השדה מצליח לחזור, הוא מחוייב לקצור את התבואה בהקדם.

במקרה המסופר במשנה, בעל השדה מצליח לחזור לכרם בחול המועד והתירו לו לקצור את התבואה בחול המועד על מנת להציל הכרם מכלאיים.

למרות הלחץ ההלכתי, חייבו אותו לקחת פועלים רק עד שליש יותר משכרם על מנת להציל על השדה. במידה ושכרם גבוהה הוא עדיין נדרש לקצור, אבל בקצב שלו.

מאמתי הגזלן נקרא אנס? משישתכח שם הבעלים. השורה הזו טומנת בחובה סוגיה נוספת (אין אדם אוסר דבר שאינו שלו) שנדון בה בעז״ה בפעם אחרת.

אנו רואים כי התירו לו לקצור את השדה בחול המועד למרות החשש שיראה כאילו איננו מקיים את חולו של המועד. מראית העין של קיום הכלאיים גוברת. ואולי גובר עיקרון גאולת האדמה.

מעניין לראות שגם כאן, למרות שכלאים הוא איסור תורה, חייבו אותו לשכור פועלים רק עד שליש יותר מהשכר המקובל.

לסיכום, ראינו כי שחז״ל מתחשבים בנסיבות והתירו לבצע פעולות נחוצות מחד ולא חייבו ל״השתגע״ ולבצעם מאידך.

 

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר