והאמת והשלום אהבו

 לאור ערב תשעה באב נבקש הפעם להסתכל על המחלוקת ועל השלום מזווית נוספת למרות שכבר כתבנו על מחלוקת שהיא לשם שמים.

הרב קוק בעולת הראיה, בדבריו על ברכת ״חכם הרזים״ מדבר בשבח העמידה של האדם על דעתו. בצירוף האנשים השונים, דווקא בגלל השוני ביניהם, ״יצא בנין הרמוני מתאים מאד״.
אילו האדם היה מבין לגמרי את חבירו, לעולם היה מוותר לו ״והיתה הפרטיות מתבטלת, ומתוך ביטול הפרטיות לא היה חומר לבנות את הכלל״.

מחלוקת בבית המדרש מבורכת, עד שנפסקה ההלכה. לולא המחלוקת והבירור היתה ההלכה חסרה.

מסכת פסחים פרק ד משנה א

מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות, עושין.
מקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין.
ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין,
נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם.
ואל ישנה אדם מפני המחלוקת:

המשנה מדריכה כיצד על אדם לנהוג בערב פסח בהקשר של עשיית מלאכה.
במקום שנהגו לעשות מלאכה, מותר; במקום שנהגו שלא, אז לא.
אדם שעובר ממקום למקום, עליו לשמור על מנהג המקום ממנו יצא וגם על המקום שאליו הגיע.

הדרכה כוללת של המשנה: אין לאדם לשנות בגלל המחלוקת. 

תוספתא מסכת חגיגה פרק ב הלכה ט

אמר ר' יוסי: ״כתחלה לא היתה מחלוקת בישראל.
אלא, בית דין של שבעים ואחד היה בלשכת הגזית ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה היו בעיירות שבארץ ישראל שני בתי דינין של שלשה, שלשה היו בירושלם אחד בהר הבית ואחד בחיל.
נצרך אחד מהן, הולך אצל בית דין שבעירו.
אין בית דין בעירו, הולך אצל בית דין הסמוך לעירו. אם שמעו, אמרו להן;
ואם לאו, הוא ומופלא שבהן, באין לבית דין שבהר הבית.
אם שמעו, אמרו להן. ואם לאו, הוא ומופלא שבהן, באין לבית דין שבחייל.
אם שמעו, אמרו להן;
ואם לאו, אלו ואלו באין לבית דין שבלשכת הגזית ....
היו יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים.
ובשבתות ובימים טובים באין לבית המדרש שבהר הבית.
נשאלה הלכה, אם שמעו, אמרו להם.
ואם לאו, עומדין במנין. אם רבו המטמאין [טימאו], (או) רבו המטהרין טיהרו.
משם הלכה יוצא ורווחת בישראל....

 

ר׳ יוסי מתאר כיצד הוכרעו המחלוקות בעבר בישראל. אנו רואים שנעשה מאמץ, לפעמים גדול, כדי להכריע בהלכה ולמנוע את המחלוקת.
היו מקרים שאדם נזקק להגיע למספר בתי דין, כשכולם לא ידעו להכריע.
כשלא היה בית דין בעירו, הלך לעיר סמוכה.
כששם לא ידעו הלך לבית הדין שבכניסה להר הבית.
כששם לא ידעו הלך לבית הדין שבחיל.
כששם לא ידעו הגיע ללשכת הגזית.
כששם לא ידעו התכנסו לפסוק הלכה ברוב.
שעות הקבלה שלהם היו כל יום מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים. מוקדם בבוקר עד אחה״צ והפגישה היתה ישירות אתם.

מסכתות קטנות מסכת דרך ארץ פרק ז הלכה לז

..וכן היה ר' אלעזר הקפר אומר: ״אהבו את השלום, ושנאו את המחלוקת,
גדול השלום, שאפילו בשעה שישראל עובדין עבודה זרה ויש שלום ביניהם,
אומר הקדוש ברוך הוא: ״אין רצוני ליגע בהן״ שנאמר: ״חבור עצבים אפרים הנח לו״ (הושע ד יז)
אבל בדבר מחלוקת מהו אומר? ״חלק לבם עתה יאשמו״״ (הושע י ב)

ר׳ אלעזר הקפר מדבר בשבח השלום ובגנות המחלוקת. כדי לחזק את דבריו הוא מביא את הפסוק מהושע כדי להוכיח עד כמה גדול השלום.
הפסוק מדבר על דורו של אחאב שנצחו במלחמות למרות שהעבודה זרה היתה מצויה בגלל השלום שהיה מצוי ביניהם.
וכך הוא קורא את הפסוק בגלל שיש חבור באפרים הנח לו - מן העונש והדין למרות העצבים - העבודה זרה.
(דברי דוד בראשית יא ו; עקידת יצחק במדבר נשא; אלשיך שם; נתיבות עולם נתיב השלום; דובר צדק פז ד״ה )

מסכתות קטנות מסכת דרך ארץ פרק שלום הלכה ה

חזקיה אמר: ״גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב: ״ויסעו ויחנו״, נוסעין במחלוקת וחונין במחלוקת.
ובזמן שבאו לסיני: חנו חנייה אחת, ״ויחן שם ישראל״.
אמר הקדוש ברוך הוא: ״הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חנייה אחת, עכשיו אתן להם את תורתי״.
...ואמר רבי: ״כל השקרים אסורין, ומותר לשקר בשביל להטיל שלום בין אדם לחברו״.

חזקיה מדבר בגודל השלום. המקום שנבחר ליתן בו את התורה היה מקום שחנו בו באחדות ושלום.
רבי אוסר לשקר – כל השקרים אסורים, כולל ״שקרים לבנים״. ואולם, רבי מתיר לשקר כדי להטיל שלום בין אדם לחבירו. הטלת שלום גוברת על האיסור לשקר.

השלום והאחדות מגינים אפילו במקום שיש בו ע״ז.
מותר לשקר בשביל להטיל שלום.
בסוטה, שם ה׳ נמחה על המים כדי להטיל שלום ולפי שאהובה מידת השלום תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה חתימת תפילת שמונה עשרה במדת השלום״ (רבינו בחיי פרשת צו ז לז)

אבל... בסיפור על קמצא ובר קמצא כנראה שהכל נשכח.
חז״לֹ לא פירטו: מי האנשים? מה מקום ההתרחשות? מי החכמים שישבו שם?
אולי יש בכך לומר לנו שסיפור הנו בעל משמעות כללית וכנראה שהוא נכון בכל דור גם לנו.

מי אלה קמצא ובר קמצא?
קמצא מלשון קומץ. כשהכהן קומץ את המנחה הוא מפריד את הקומץ מכל שאר הבלילה.
קמצא הוא זה שבא ״מהחבורה״, בר קמצא הוא ״מחוץ לחבורה״. כי יש מקומות שהביטוי בר = מחוץ. (הרב דוד טורנר דברו על לב ירושלים פרק א)

ישנה גישה טבעית אפילו העדפה לשמוח ולהתחבר רק ל״חבורה״. מי שמחוץ לה ״שיחפש את החברים שלו״.
בימים אלו בפרט, ובכל השנה בכלל, העבודה שלנו היא לזכור כי גדול השלום.

וכמו שאומר לנו הנביא זכריה: "כה אמר ה׳ צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ומעדים טובים
והאמת והשלום אהבו״ (זכריה ח יט)

האמת והשלום ביחד מביאים את הגאולה. 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר

ערכו: מאיר ומרים פנסטר