ואם נראה שהוא טועה?

בשבוע שעבר ראינו שצריך להיזהר בדיבור. מה אם אדם דיבר ונראה שהוא שוגה? נראה מספר שיטות התמודדות של התנאים.

מסכת פרה פרק ד משנה א

פרת חטאת ששחטה שלא לשמה, קבל והזה שלא לשמה, או לשמה ושלא לשמה, או שלא לשמה ולשמה, פסולה.
...
ובכלי לבן היתה נעשית.

תוספתא למשנה (הלכה ד)

שאלו תלמידיו של  רבן יוחנן בן זכאי: ״פרה [אדומה]  במה נעשית?״
אמר להם: ״בבגדי זהב״.
אמרו לו: ״לימדתנו רבינו, בבגדי לבן״
אמר להם: ״יפה אמרתם. מעשה שעשו ידי וראו עיני שכחתי, ששמעו אזני על אחת כמה וכמה !״
ולא שלא היה יודע אלא שהיה מבקש לזרז התלמידים.
ויש אומרים: ״הלל הזקן שאלו״, ולא שלא היה יודע אלא שהיה מבקש לזרז התלמידים.

הסיפור בתוספתא מביא מהווי בית המדרש התנא רוצה לזרז את תלמידיו עונה תשובה שגויה לשאלתם והם קופצים ואומרים לו: לימדת אותנו אחרת. והוא מברך אותם על כך.

שימו לב לביטוי היפה: "מעשה שעשו ידי וראו עיני שכחתי, ששמעו אזני על אחת כמה וכמה!״ שהסביר למה חשוב לשנן את מה ששומעים בהרצאה.

המשנה הבאה מתייחסת למלאכות שדוחות או שאינן דוחות את השבת בקרבן פסח ותוך כך מתארת את המחלוקת בין רבי אליעזר שמתיר מעשים אלו לחכמים שאוסרים. 

רבי יהושע מתחיל בניסיון להוכיח לו שההלכה כדברי חכמים ורבי עקיבא ממשיך.

מסכת פסחים פרק ו משנה ב

... אמר לו רבי אליעזר: ״עליה אני דן. ומה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת, הזאה שהיא משום שבות אינו דין שדוחה את השבת?״
אמר לו רבי עקיבא: ״או חילוף. מה אם הזאה שהיא משום שבות אינה דוחה את השבת, שחיטה שהיא משום מלאכה אינו דין שלא תדחה את השבת ?״
אמר לו רבי אליעזר: ״עקרת מה שכתוב בתורה: ״בין הערבים...במועדו״ (במדבר ט ג). בין בחול בין בשבת״
כלל אמר רבי עקיבא: ״כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת – אינה דוחה את השבת.
שחיטה , שאי אפשר לעשותה מערב שבת – דוחה את השבת״.

ר׳ אליעזר לומד קל וחומר משחיטה - אם השחיטה שהיא כמו מלאכה ואסורה בשבת והיא מותרת בפסח שחל בשבת, אז בוודאי איסור שהוא מחכמים ולא מן התורה ידחה את השבת.
ר׳ עקיבא, בפיסקה עם הקו תחתיה, ״מנסה״ להוכיח לר׳ אליעזר ששחיטת קרבן הפסח אסורה בשבת למרות שידוע ומוסכם על הכל ששוחטים את קרבן הפסח במועדו – גם בשבת.
ר׳ עקיבא ״לומד קל וחומר״ מהדין בהזאה (על טמא מת, ביום השביעי). אם ההזאה שהיא אסורה בשבת מחכמים ולא מן התורה אינה דוחה את השבת, אז בוודאי שחיטה שהיא מל"ט אבות מלאכה ואסורה בשבת, לא תדחה את השבת.
יוצא מ״ההוכחה״ שאסור להקריב קרבן פסח בשעה שפסח חל בשבת.

מה פשר ה״הוכחה״ הזו?

ר׳ עקיבא איננו אומר לר׳ אליעזר "לימדת אותנו אחרת" בצורה מפורשת, הוא מנסה דרך ה״הוכחה״ להזכיר לר׳ אליעזר שהוא לימד אותם אחרת. 

שימו לב להבדל באישיות בן רבי יוחנן בן זכאי ור' אליעזר (תלמידו). אחד מודה על התיקון ואחד לא.  

לסיכום, אם מישהו טועה, חז״ל מציעים לאמור את האמת. אבל איך?

• גישה ישירה - תוספתא בה מספרים על לימוד המשנה. בסיפור התלמידים שואלים והרב עונה תשובה לא נכונה. התלמידים מזדרזים להעמיד אותו על טעותו. מסתבר בדיעבד שזו הייתה דרכו של הרב לזרז אותם בלימוד.
• גישה עקיפה - במשנה השניה, התלמיד ר׳ עקיבא נמנע מלומר לר׳ אליעזר, שהיה מרבותיו: "אתה טועה, ויותר מכך לימדת אותנו אחרת". הוא מציג לו ״הוכחה״ שמטרתה לעורר את רבו ולהזכירו שלימד אחרת.

כנראה שכל סגנון היה מותאם לנפשות הפועלות, לתקופה ולבית המדרש הספציפי. ואכן רואים את ההתאמה מהתגובות של רבי יוחנן בן זכאי ור' אליעזר לתיקונים. זהו פירוש נוסף למשנה באבות "אל תאמר דבר שאינו נשמע, שסופו להישמע".

לסיכום: כשאנו בוחרים לדבר יש מגוון אפשרויות איך לעשות. כדאי למצוא את הדרך המיטבית גם למדבר ובעיקר לשומע.

גם יוסף, בפרשת השבוע, בחר את התפאורה בהיוודעו אל אחיו. הוא ידע שיהיו דברים לא נעימים, ולכן ביקש מכל הזרים שהיו בחדר לצאת כדי לא להלבינם ברבים וכדי להימנע מלדבר על מכירתו בפני זרים. אחרת, ידע שלא ישמעו ולא יחזרו בתשובה.

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר

 

דברים יוצאים מהקשרם – זו מכה

בשם אבטליון מצאנו: ״חכמים הזהרו בדבריכם״ (אבות א יא). באותו פרק, אנו מוצאים : ״שמעון בנו [של רבן גמליאל] אומר: ״כל ימי גדלתי בין חכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה״״ (אבות א יז).

רבן שמעון בן גמליאל מאוחר לאבטליון בארבעה דורות (אבטליון, הלל, שמעון בן הלל, רבן גמליאל הזקן, רבן שמעון בן גמליאל).

בימי אבטליון הספיק לחכמים להיזהר בדבריהם. ואילו בימי רבן שמעון בן גמליאל כבר הומלץ לשתוק.

בשורה אחת מתוך המשנה הבאה נראה כי יש צורך להיזהר במה שאומרים ויש גם צורך להיזהר בפני מי אומרים. ההסבר למשנה יוצר המשך לפוסט הקודם ובו זמנית מאפשר ללמוד את הנוכחי באופן עצמאי.

 מסכת סוטה פרק שלישי משנה ד:

 ״.... הוא היה אומר [ר׳ יהושע]  חסיד שוטה, רשע ערום, אשה פרושה ומכת פרושים הרי אלו מכלי עולם״.

נצעד הפעם עם התלמוד הירושלמי להבנת שתי הדוגמאות האחרונות במשנה.

ביאור שאר השורה במשנה, בסוף הפוסט.

 

מכות פרושים – הירושלמי (סוטה פרק ג הלכה ד) מביא שני סיפורים המאירים את המושג. נביא את הסיפורים בתרגום חופשי.

סיפור ראשון.

ההלכה היא שאישה שאיננה פורעת כתובתה (מקבלת את סכום כתובתה) ניזונת מנכסי הבעל. פרעה כתובתה, אינה ניזונת (כתובות יא ב, ג).

אלמנתו של רבי שובתי הייתה מתפרנסת מנכסי בעלה יותר מכפי הנצרך לה. באו היתומים לפני ר׳ אלעזר ושאלו ממנו עצה.
אמר להם ר׳ אלעזר: מה לעשות שאתם מתנהגים כמו שוטים? תפרעו את כתובתה ותהיו פטורים מלזון אותה. סתם ולא פירש.
אדם שהיה במקום ושמע את דברי ר׳ אלעזר ואמר להם:
תעמידו פנים כאילו שאתם מוכרים את כל הנכסים. האלמנה תיבהל כי תחשוש מפני הקונה ותפרע את כתובתה.
קיבלו את עצתו וכך עשו.
באותו ערב הגיעה האלמנה לפני ר׳ אלעזר על מנת לתבוע את כתובתה.
הבין ר׳ אלעזר שדבריו עוותו ונוצלו לרעה, ואמר: ״זו ״מכת פרושין״ נגעו בה. יבוא עלי [עונש] אם נתכוונתי לכך״.

ר׳ אלעזר התכוון שיציעו לה לפרוע את כתובתה. אם תסכים, מוטב. אם לא תסכים יישאר המצב כפי שהוא.
אדם ששמע את העצה מהצד הוא זה שהניע את היתומים. על זה אמר שלמה במשלי: ״באזני כסיל אל תדבר ...״ (משלי כג ט).
אולי צורת הביטוי של ר׳ אלעזר: ״מה לעשות שאתם מתנהגים כמו שוטים?״ שלהבה אותם. "חכמים היזהרו בדבריכם".

סיפור שני.

ההלכה היא שמי שיש לו פחות ממאתיים זוז, נחשב עני, ויכול לקבל מעשר עני (פאה ח ז).

לאחד מתלמדיו של רבי היו בדיוק מאתיים זוז חסר דינר, כלומר - עני. רבי היה נותן אחת לשלש שנים את המעשר עני שהפריש לעני שכזה. באותה שנה היו מתלמידיו של רבי בעלי עין רעה והכירו את המנהג. נתנו לעני דינר שהשלים את כספו למאתיים זוז ובכך מנעו ממנו לקבל את המעשר עני.
רצה רבי לתת לעני את המעשר וסיפר לו העני שהשלימו לו את הסכום ואיננו יכול לקבל מעשר עני.
אמר רבי: ״זו מכת פרושין נגעו בו״.
רמז רבי לתלמידיו והכניסו את העני לחנות אוכל. העני קנה מאכל וברגע שהחסיר ממונו אפילו במעט יכול היה לקבל  את המעשר עני.

בעלי "מכת פרושים" משתמשים בהלכה כדי להשיג מטרות בשונה מרוח ההלכה. פירוש מילולי: משתמשים בהלכה כדי להכות ולא כמו הדיוט, ביד (עלי תמר שם).
שומעי עצתו של ר׳ אלעזר מתחו את ההלכה למקום של גניבת דעתה של האלמנה.
תלמידיו של רבי לקחו את ההלכה למקום של פגיעה בעני.
למרבה המזל גם ר׳ אלעזר וגם רבי הספיקו לתקן את העוול לפני שהתממש.
״חכמים הזהרו בדבריכם״ (אבות א יא)  נכון שבעתיים עם ההסבר של הירושלמי למשנה בסוטה.

קריאת הירושלמי על ״מכת פרושים״ מהדהדת על מכירת יוסף. על הפסוק: ״ויתנכלו אותו להמיתו״ (בראשית לז יח) רש״י כותב: ״נתמלאו נכלים וערמומיות״.

בפרשתנו אנו מוצאים שהאחים מבינים שטעו בהיתר שנתנו לעצמם למכור את יוסף. אנו מוצאים ביטוי לכך בדבריהם: ״בני איש אחד נחנו״ (בראשית מב יא) ולא כתוב ״אנחנו״, ה ״א״ חסרה - להראות שהאחד חסר וכנים אנחנו , עם האות ״א״, בא להגיד שכולנו כנים (אור עולם, רמד״ו, מב יא).

 

למי שמתעניין לגבי פירוש חלק אחר מהמשנה.

חסיד שוטה – שלש דוגמאות מביא התלמוד:

• אדם עטור בתפילין ורואה תינוק טובע בנהר. ״החסיד השוטה״ אומר: ״קודם אחלוץ את התפילין כי אין ראוי לקפוץ לנהר עם תפילין וכשאסיים אקפוץ להצילו. בינתיים, טבע התינוק.
• אדם הרואה תאנה שהבכירה בימים שכבר אין בית מקדש ואין ביכורים נוהגים. כדי להראות חסידותו הוא נותן אותה למי שיפגוש כדי להראות שאיננו רוצה ליהנות מפרי המיועד לביכורים.
• אדם רואה נערה המאורסה ואיש רץ אחריה כדי לפגוע בה. ״מרב חסידותו״ שאיננו רוצה לפגוע בתוקף עומד מהצד ואינו מנסה להצילה. ההלכה שהרודף אחר נערה המאורסה על מנת לפגוע בה ניתן להצילה גם אם יש צורך להרוג את הרודף ולמרות זאת הוא ״מתחסד״.

רשע ערום – זה שמקל על עצמו ומחמיר על אחרים והם חושבים שהוא מחמיר גם על עצמו.

אשה פרושה – אומרת על עצמה שהיא יותר צדיקה מלאה שאמרה: ״אלי תבוא״, האישה הפרושה מדמיינת לעצמה שהיא אף פעם לא הייתה אומרת דבר כזה.
לאה נתכוונה לשם שמים, להעמיד יותר שבטים. מתוך הדיוק מהכתוב: ״אלי תבוא כי שכור שכרתיך בדודאי בני, וישכב עמה  בלילה הוא״ (בראשית ל טז) במגילת אסתר כתוב: ״בלילה ההוא״ (אסתר ו א). ורבי אבהו דורש את המילה ״הוא״. הקב״ה מעיד עליה שכל כוונתה לשם שמים.

ניתן לראות לפחות מכנה משותף אחד לכל ״מכלי עולם״. כולם מנצלים את ההלכה כדי לעוות את התנהגותם ״לפי ההלכה״.

החסיד השוטה מתמהמה או פוטר עצמו מהחובה להציל.

רשע ערום ואשה פרושה מנצלים את ההלכה כדי להציג עצמם טוב יותר ממה שהם.

 

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר

 

מילים והנהגות

האם נכון להגיד מה שנכון? לא פשוט. נראה כמה משניות שמאירות את הבעיה. 

מסכת אבות פרק א משנה יא:

אבטליון אומר: ״חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים 
וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו
ונמצא שם שמים מתחלל״

 

אבטליון מתייחס למעשה אנטיגונוס איש סוכו (אבות א ג) שאמר :אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס״. תלמידיו צדוק ובייתוס הפשיטו את דבריו (תתנהג כאילו אין עולם הבא ← ממש אין עולם הבא)  ויצאו לתרבות רעה שמהם יצאו הצדוקים והבייתוסים. תלמידיהם למדו מפיהם את מה שהטעו אותם.

אם כך, הזהרו בדבריכם כי תמיד יש סכנה שלא יבינו עד הסוף או יסלפו והתלמידים הבאים אחריכם ילמדו ממלמדי הטעות וימותו.

ונמצא שם שמים מתחלל.

האם היה עדיף שאנטיגונוס איש סוכו היה שותק? או לחליפין מאריך הרבה יותר?

מסכת חגיגה פרק ב משנה א:

אין דורשין בעריות בשלושה ולא במעשה בראשית בשניים ולא במרכבה ביחיד. אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו.

כלומר - יש נושאים שיש לברור את הפורום שמלמדים בפניו.

במשנה הבאה יש קצת עצה. מעניין לשים לב לרמזים הנוספים על הכתוב.

 

מסכת אבות פרק ב משנה ד:

הוא היה אומר:
״עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו
בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך״.
הלל אומר:
״אל תפרוש מן הציבור,
ואל תאמין בעצמך עד יום מותך
ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו
ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע
ואל תאמר כשאפנה אשנה, שמא לא תפנה״.

הסבר:
הוא היה אומר- רבן גמליאל בנו של ר׳ יהודה הנשיא מדריך אותנו בהתנהלות של עצמנו.
עשה רצונו של הקב״ה כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. תשאף להידמות לקב״ה: מה הוא רחום אף אתה רחום ואז ממילא רצונך יהיה כרצונו של הקב״ה.
בטל את רצונך (בכח!) כשיצרך מנסה להתגבר עליך כדי שיבטל הקב״ה את רצון ״האחרים״ שיהיה כרצונך. הקב״ה יסייע לך במלחמה באחרים.
כפי שנאמר ב קידושין דף ל ב׳: ר״ש בן לוי: ״אלמלא הקב״ה עוזרו אינו יכול לו״. שנאמר: ״ה׳ לא יעזבנו בידו״ (תהילים לז לג).

הלל בא ומסביר איך רעיונות אלו הופכות להנהגות. מעניין שההנהגות הם בעיקר שליליות, מסוג "בטל רצונך", מה לא לעשות למרות שיש יצר לעשות אותם. ולמה יש יצר חזק במיוחד? לדיבורים.

אל תפרוש מהצבור - בשעת צרתו, כשם שאין הקב"ה עוזב.
אל תאמין בעצמך עד יום מותך - ראינו את שמעון ששמש בכהונה הגדולה שמונים שנה ונעשה צדוקי. כלומר אי אפשר להפסיק לעשות רצונו כרצונך אפילו בסוף החיים.
ואל תדין את חברך - גם אם ראית את חברך חוטא אל תדון אותו. רמוז שמדובר במקומו של הקב"ה ולא רק מקומו של החוטא. זה "רחום וחנון".

ושתי הנהגות מכיוון השליטה העצמית (בטל רצונך):
ואל תאמר  - אל תאמר דבר שכעת איננו נשמע גם אם בסופו של דבר יישמע. זאת למרות המשפט הבא שמודה שיתכן ולא תוכל להגיד זאת בעתיד. 
ואל תאמר - אל תאמר לכשאפנה אשנה כי אולי לא תיפנה. אל תדחה דבר מצווה כי יכול להיות שבהמשך כבר לא תהיה לך הזדמנות לעשות.

מסכת כלים פרק יז משנה טז:

קנה המאזניים והמחוק שיש בהן בית קבול מתכות והאסל שיש בו בית קיבול מעות וקנה של עני שיש בו בית קיבול מים ומקל שיש בו בית קבול מזוזה ומרגליות הרי אלו טמאין
וכל כולם אמר רבי יוחנן בן זכאי: ״אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר״.

המשנה מונה כלים שיש בהם בית קיבול לא שגרתי וסמוי מן העין ומשמשים לרמאות.

• קנה המאזניים שהיה חלול - בתוך החלל שמו מתכת שתכביד על הצד האחד כדי לרמות במשקל.
• והמחוק – כלי שמיישרים את פני הכלי שמודדים בו. שגם אותו עשו חלול על מנת להכביד על הכלי ולגרום לשקוע לתוך המידה ולרמות המידה.
• המוט של האסל חלול  - והרמאי היה מחביא את שכרו וטוען שלא קיבל. חיפשו בחפציו ולא מצאו ונתנו לו את שכרו פעם שניה.
• קנה של עני שיש בו מים - והוא טוען שהוא בתענית כדי שיחוסו עליו.
• קנה שיש בו בית קיבול - והיו מחביאים מתחת למזוזה ששמו למעלה מרגליות כדי להבריח את המכס.

כולם טמאים כי יש להם בית קיבול.

ועל כולם התלבט רבן יוחנן בן זכאי אם לדבר עליהם  - כדי ללמד את ההלכה או להימנע - כדי לא ללמד את הרמאים. נזכיר שרבן יוחנן בן זכאי ת מיד היה רגיש לצורכי הקהל, כלומר, איך ההלכה תשפיע על התוצאה הרצויה, על הציבור.

במשנה הראשונה אנו מוצאים את הקריאה ״הזהרו בדבריכם״.
במשנה השניה אנו מוצאים הדרכה להתחשב בקהל.
במשנה השלישית אנו מוצאים קריאה לאיפוק ומחשבה מה להגיד ומתי.
במשנה הרביעית אנו מוצאים את ההתלבטות האם להגיד או לא. ההחלטה להגיד נבעה מהמחשבה שהלימוד חשוב מכך שאולי מישהו ילמד איך לרמות. כלומר, לחשוב על התוצאה הרצויה.

יש נטייה להגיד את מה שיש, להעמיד אנשים על טעותם וגם לתת לאמת להישמע. המשניות שראינו מציעות לברור את מה שהחלטנו להגיד.

הרמח"ל בחיבורו  מסילת ישרים (פרק כ') מעיר שאחריות האדם על מעשיו היא רחבה וכוללת גם את תוצאות המעשה. כך שאם "המעשה בעצמו יראה טוב ולפי שהתולדות [התוצאות] רעות יתחיב להניחו. ואם יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד. הנה מעשה גדליה בן אחיקם (ירמיהו מ) גלוי לעיננו, שמפני רוב חסידותו שלא לדון את ישמעאל לכף חובה, או שלא לקבל לשון הרע, אמר ליוחנן בן קרח: "שקר אתה דובר אל ישמעאל" ירמיהו מ טז). ומה גרם?
גרם שמת הוא ופזרו ישראל וכבה גחלתם הנשארה.

וכבר ייחס הכתוב אליו הריגת האנשים אשר נהרגו כאילו הרגם הוא. וכמאמרם ז"ל על הפסוק "את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליהו..." (ירמיהו מא ט)".

ובמקביל בפרשת השבוע: יוסף החליט לספר את חלומותיו, למרות ששנאו אותו על כך המשיך בשלו - "ויוסיפו עוד שנוא אותו" (בראשית לז ה). מעניין איך היתה נראית ההסטוריה לו יוסף היה נוהג כאביו והיה שומר את הדבר.

ולסיכום: חכמים הזהרו בדבריכם. תהיו מודעים לסכנות האורבות ותפעילו שיקול דעת.

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר

 

מי שלא יכול, צריך ונותן

הקרבה למוות משנה את הכללים.

בבא בתרא פרק ט:

משנה ו: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושיר קרקע כל שהוא, מתנתו מתנה.
לא שיר קרקע כלשהוא, אין מתנתו קימת.

פאה פרק ג:

משנה ז: הכותב נכסיו שכיב מרע, שיר קרקע כלשהוא – מתנתו מתנה.
לא שיר קרקע כלשהוא, אין מתנתו מתנה.

שתי המשניות המציאות דומה. שכיב מרע – אדם הנוטה למות, נותן מתנה את כל נכסיו או חלק מנכסיו לאדם אחר.

אם השכיב מרע נפטר, המתנה - מתנה.
אם השכיב מרע הבריא, תלוי:

• אם נתן חלק מנכסיו והשאיר לעצמו משהו, מתנתו מתנה גם אם החלים.
• אם נתן את כל נכסיו ולא השאיר לעצמו כלום, אין מתנתו מתנה וכל מה שנתן חוזר אליו.

אנו מנחשים ״מה עבר לו בראש״ בזמן שנתן את המתנה.
אם השאיר לעצמו משהו, כנראה שלקח בחשבון שיחלים ולכן השאיר משהו. אם כך, מתנתו מתנה גמורה.
אם נתן הכל, ההנחה היתה שחשב שהוא מת ולקח בחשבון שלא יחלים ולכן נתן הכל ולא השאיר לעצמו כלום.

 

בבא בתרא פרק ט:

משנה ב: ...האומר: ״אם תלד אשתי זכר יטל מנה״ - ילדה זכר, נוטל מנה.
              ״נקבה מאתים״ - ילדה נקבה, נוטל מאתים.
              ״אם זכר מנה, אם נקבה מאתים״ - וילדה זכר ונקבה, הזכר נוטל מנה והנקבה נוטלת מאתים.

 

אין מדובר במשנה באדם רגיל שנותן מתנה לעובר שטרם נולד, כי אדם איננו יכול להקנות דבר שלא בא לעולם.

מדובר במשנה בשכיב מרע. למרות שאין אדם להקנות ״דבר שלא בא לעולם״, במקרה של שכיב מרע נתנו לו את האפשרות להקנות גם לעובר למרות ״שלא בא לעולם״ כדי שלא תיטרף דעתו.

ההלכה רוצה לתת לאדם הנוטה למות את השקט והשלווה שכל מה שביקש אכן ייעשה. ההלכה מתחשבת במציאות העדינה הזו ומאפשרת רק לשכיב מרע דברים שאדם רגיל לא היה זוכה להם.

מפרשתינו.

עשו הבטיח שלא יפגע ביעקב כל עוד יצחק חי. יעקב חוזר אחר הרבה שנים וחותר לפגישה חזיתית עם עשו. יעקב הוא יודע שעשו לא יפגע כל עוד יצחק חי.
עשו, עם כל מה שאומרים עליו, איננו רוצה לצער את יצחק.
עשו יודע שיעקב קיבל גם את ברכת אברהם והוא כבר לא יקבל יותר ברכה כלשהיא מיצחק.
עשו, ממשיך להתאפק, נותן ליצחק הזקן לסיים את חייו בשקט ובשלווה, כדי שלא תיטרף דעתו. 
עשו ממשיך להצדיק את השבחים על כיבוד אב.

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר