רבי מאיר, שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו

ר' מאיר הוא אדם מורכב. השבוע נראה פן אחד באישיותו שהשפיעה על פסיקתו.

תלמוד בבלי עירובין יג עמוד ב:

אמר ר׳ אחא בר חנינא: ״גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של ר׳ מאיר כמותו.
ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו?
שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו.
שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים
על טהור טמא ומראה לו פנים.

חבריו של ר׳ מאיר, תנאים היו, ולא הצליחו לעמוד על סוף דעתו.
למה לא הצליחו לעמוד על סוף דעתו? איפה הייתה דעתו שלא הצליחו לעמוד עליה?

נתחקה על משנתו.

סוטה פרק ב משנה ה:

על מה היא אומרת ״אמן אמן״?
על האלה אמן, על השבועה אמן,
אמן מאיש זה, אמן מאיש אחר,
אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה ושומרת יבם וכנוסה. אמן שלא נטמאתי ואם נטמאתי יבואו בי.
רבי מאיר אומר: ״אמן שלא נטמיתי, אמן שלא אטמא״

הסבר.

הליך בדיקת הסוטה בבית המקדש כולל, בין היתר, השבעה של הסוטה. ״יתן ה׳ אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך..״ (במדבר ה כא). הסוטה עונה: ״אמן אמן״. המשנה מסבירה על מה הסוטה בעצם נשבעת.
הסוטה נשבעת על האלה אמן ועל השבועה אמן.
שלא נטמאה מהאיש שבעלה חושד בו ולא מאיש אחר.
שלא נטמאה גם בעודה ארוסה וגם כאשר נשאה. גם אם היתה רק שומרת יבם וגם אם כבר כנסה.
ר׳ מאיר אומר: שנשבעת גם על העבר וגם על העתיד. זו אמירה יוצאת דופן להישבע על העתיד.
נשוב בהמשך לאמירה הזו.

סוטה פרק ב משנה ד:

אינו כותב: לא על הלוח ולא על הניר ולא על הדפתרא.
אלא על המגילה, שנאמר״ ״בספר״ (במדבר ה כג).
ואינו כותב: לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שרושם.
אלא בדיו, שנאמר: ״ומחה״ - כתב שיכול להימחק.

הסבר.

הליך בדיקת הסוטה בבית המקדש כולל, בין היתר, כתיבת מגילה על קלף וטבילתה במים בכלי חרס. המים מוחקים את הכתוב במגילה והאישה שותה מן המים. המשנה מבארת את מעשה המגילה.
מגילת סוטה לא נכתבת על לוח עץ, לא נכתבת על ניר מעשבים ולא על עור שאיננו מעובד כל צרכו.
המגילה נכתבת על עור מעובד כל צרכו – קלף.
המגילה איננה נכתבת בחומרים רושמים שאין יכולת למחוק אותם. אלא, בגלל שנאמר: ״ומחה״. מקפידים על כתב שיכול להימחק.

נעבור למגילת אסתר. כללים מיוחדים לכתיבה ושימוש במגילה יש לא רק במגילת סוטה, שלא נוהגת בזמנינו, אלא לגבי מגילת אסתר יש כללים איך לכתוב במה לכתוב ועל מה לכתוב.

מגילה פרק ב משנה ב:

קראה סרוגין ומתנמנם - יצא.
היה כותבה, דורשה ומגיהה,
אם כון לבו יצא
ואם לאו לא יצא.
היתה כתובה בסם ובסקרא ובקומוס ובקנקנתום על הניר ועל הדפתרא לא יצא
עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו.

 

הסבר.

אדם שקרא מגילה בהפסקות או שנמנם תוך כדי קריאתו יצא ידי חובת קריאת מגילה.
כתב מגילה, למד או לימד ממנה, הגיהה ,אם כיוון תוך כדי כך גם לצאת ידי חובת קריאת מגילה יצא. אם לא, לא יצא.
לשאלה מדוע אין להשתמש בקומוס וקנקנתום לכתיבת מגילה? ניתן למצוא תשובה במשנה במסכת סוטה, בה מוסבר כי חומרים אלו לא ניתנים למחיקה.
אם כתב את המגילה בחומר שאינו נמחק או על ניר או על עור לא מעובד לא יצא.
המגילה צריכה להיות כתובה בכתב אשורי על קלף שגוללים אותו ובדיו שיכולה להימחק.

בגמרא אנו מוצאים ברייתא המעידה על דו שיח מעניין בין ר׳ מאיר ורבותיו ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא בעניין זה.
תלמוד בבלי סוטה דף כ עמוד א:

....והא תניא,
אמר רבי מאיר: "כשהייתי למד תורה אצל ר' ישמעאל, הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו, ולא אמר לי דבר,
כשבאתי אצל ר"ע אסרה עלי.״

כעת, מתבקשות השאלות:

• מדוע אין לכתוב בכתב ״קבוע״?
• מדוע כותבים אבל מאפשרים למחוק?
• מדוע צריך לכתוב בכתב שיכול להימחות?
• מדוע ר׳ מאיר, שהיה סופר סתם, מטיל קנקנתום?
• מדוע ר׳ עקיבא אסר עליו את השימוש בקנקנתום?

הרב קוק באגרת ששלח לבנו (איגרת תתח) משתף אותו בדרשה שנשא בשבת זכור. בדרשה הוא מסביר מדוע יש לכתוב את מגילת אסתר בדיו שיכולה להימחק ומסביר את ההגיון מאחורי ההתנהגות של ר׳ מאיר.

בעולם בו אנו חיים יש מציאות לעמלק בתחפושותיו. בעולם הזה יש צורך למחות את זכר עמלק כמו שקראנו: ״תמחה את זכר עמלק מתחת השמים״ (דברים כה יט) מציאות עמלק היא "מתחת השמים" מעל השמים אינו נמצא. לעתיד לבוא ימחה הקב"ה את שמו כליל (פסיקתא זוטרתא נצבים; איכה רבה ג). אם כן, הסיבה בגללה יש לכתוב גם את התורה הנצחית בדיו מחיקה היא כי יש צורך, אפילו אם תיאורטי, לאפשר מחיקה של עמלק.
ר׳ מאיר, שלא יכלו חבריו לעמוד על דעתו, חי לגמרי בעולם שעתיד לבוא. וגם מנסה לפסוק לפי עתיד זה. חביריו לא שם. לכן הוא מקפיד להוסיף קנקנתום כדי לכתוב בכתב שאיננו יכול להימחק.
ר׳ עקיבא מונע ממנו להמשיך להשתמש בכתב שאינו מחיק. ר׳ עקיבא חי את המציאות ומבין שיש לאפשר מחיקה. מצאנו (בפוסט קודם) את ר׳ עקיבא צוחק מול החורבן (מכות  כד:) שם הוא רואה את העתיד אבל בו זמנית הוא עדיין חי את המציאות ובגדיו קרועים. לצחוק בגלל ראיית העתיד – אפשר; לשנות את ההלכה  - עדיין לא. 
אבל ר' מאיר, תלמידו של רבי עקיבא כבר חי בזמן עתיד ומורה הלכה לפי מה שראוי להיות.

תשועתם היתה לנצח ותקוותם לדור ודור" התשועה שהייתה לנצח נותנת תקווה לכל דוד ודור. (על פי ר׳ צבי, קובץ שיחות לפורים)

  

    

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר

 

רגש והלכה

השבוע נראה שהרגש של האדם משפיע גם על ההלכה ולא רק על ההתנהגות הצפויה מהאדם.

ברכות פרק ב משנה ה:

חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה.
מעשה ברבן גמליאל שקרא בלילה הראשון שנשא.
אמרו לו תלמידיו: ״לא למדתנו רבינו, שחתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון?״
אמר להם: ״איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת״

המשנה באה ללמדנו שמי שטרוד בטרדה של מצווה פטור מקריאת שמע. הרמב״ם כותב: ״מי שהיה ליבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצוות ומקריאת שמע״ (רמב״ם אהבה, הלכות ק״ש פרק ד הלכה א).
חתן שנשא בתולה ולא בא אליה פטור מקריאת שמע עד מוצאי שבת. מוצאי שבת דווקא, כי נהוג היה לשאת בתולה ביום רביעי (כתובות פרק א משנה א) ולכן המשנה נוקטת בזמן של מוצאי שבת. ממוצאי שבת ואילך הוא חייב בכל מקרה.

מעניין הדו-שיח בין תלמידיו של רבן גמליאל לרבם - הם שואלים והוא עונה.
רבן גמליאל איננו מעוניין בפטור. הוא נוהג חומרה על עצמו ולכן איננו מבטל מעצמו קריאת שמע למרות טרדתו.

אבל, בעוד שלש משניות מופיע בנו:

ברכות פרק ב משנה ח:

חתן אם רצה לקרות קריאת שמע בלילה הראשון קורא.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: ״לא כל הרוצה ליטול את השם יטל״

כאן אנו מוצאים את ההלכה למעשה. מסדר המשנה מביא כעת את ההלכה כפשוטה ועל כך מוסיף את דבריו של ר׳ שמעון בנו של רבן גמליאל: לא כל אחד עושה דין לעצמו. הסיבה שפטרו את החתן נובעת מהמציאות שבה קשה לחתן לכוון. צריך להיות ״בעל מדריגה״ כדי להצליח בכך.

אומר ר׳ שמעון: למי אתה מנסה להראות שאתה מצליח? אתה מנסה להראות שאתה ״בעל מדריגה״?
אז למי כן מותר לקרוא שמע? למי שיש רגש חזק לליבו - כגון רבן גמליאל. רבן גמליאל אינו "בעל מדריגה" של החמרה. אלא, רבן גמליאל מרגיש רגש חזק לא להתבטל ממלכות שמים. אז מותר לו. זו אינה שחצנות.

יש לשים לב שהדיון במשנה זו הוא רק על הלילה הראשון. בלילות שאחרי הלילה הראשון יאמר הרואה: כנראה שכבר בא אצל אשתו.

נביא משנה נוספת שבה הרגש ובפרט כשהוא מתובל ביראה משפיע על ההלכה.

סוטה פרק ח משנה ה:

״ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו״ (דברים כ ח)
רבי עקיבא אומר: ״הירא ורך הלבב כמשמעו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה״
רבי יוסי הגלילי אומר: ״״ הירא ורך הלבב״ (שם) זה המתיירא מן העברות שבידו.
                                לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו שיחזור בגללן״...

במשנה זו אנו רואים שלפני היציאה למלחמת הרשות ניתנת אפשרות למי שמפחד לחזור הביתה. נסביר משנה זאת גם בעזרת משנה ממסכת אבות. 

אבות פרק ג משנה ט:

רבי חנינא בן דוסא אומר: "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת.
וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת".
הוא היה אומר: "כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת.

וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת". 

כלומר, כפי שפירש רבי יוסי הגלילי - אם לאדם יש רגש יראה חזק וגם הוא באופיו רך לבב (פחדן?) ההלכה היא שיחזור. במסכת אבות גם כן היראה קודמת והיא קובעת את החוכמה (והמעשים וההלכה). יש לשם לב שכל זאת מדובר לפני המלחמה שאז יכול לעשות דין לעצמו. אבל כשמתחילה המלחמה האדם התחייב ואינו יכול לחזור. במשנה הבאה (שם ו) אנו מוצאים שאחרי שאדם החליט שהוא משתתף במלחמה הוא איננו יכול להתחרט ולחזור באמצע הביתה. וכן, במלחמת המצווה כולם משתתפים גם מי שמפחד, מצווה להשתתף.

סיכום

בשלושת המשניות אנו רואים כהמשך לפוסט הקודם איך ההלכה קשורה ברגשותיו של האדם. אדם שטרוד במצווה פטור מקריאת שמע. אדם שמפחד רשאי להביע את פחדיו ומתחשבים בו בסיטואציה הזו. אם האדם מנסה להסתיר את רגשותיו המבחן הוא: האם האדם מתנשא או מתירא. אם מתירא, יכול להחמיר.
מעניין לשים לב כי ההלכה איננה ״כמו גומי״ שנמתח ומתכווץ בהתאם לכוח שמפעילים עליו.

פרשת השבוע

אנו מוצאים גם בפרשת השבוע, תרומה, את המקום שההלכה שומרת לרגש (לב). התרומה נלקחת ״מאת כל איש אשר ידבנו לבו״ (שמות יח ב)  גם בהמשך, ויקהל, ״כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה״ (שמות לה ה) ״ויבאו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נשאה רוחו אותו הביאו את תרומת ה׳..״ (שם כא) ״וכל חכם לב..״ (שם י) ״וכל אשה חכמת לב בידיה טוו..(שם כה)

משה הראה את מעשה המשכן והתכניות לבניה היו מפורטות ומדויקות.
למרות זאת כדי לממש את הבניה היה צורך בלב של התורמים ובלב של הבונים והבונות. כפי שמפורש לגבי הכיור (שמות לח:ח): "ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראת הצבאת אשר צבאו פתח אהל מועד".

משה מבין שמשכן יכולים לבנות פועלים. אבל כדי לקבל "ושכנתי בתוכם" צריכים שיתוף של הרגש, של הלב. כנאמר בשמואל א פרק טז פסוק ז: "...כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב"

    

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר

 

כל האיברים תלויים בלב...

הפוסט הנוכחי שם דגש על החמלה.

מסכת אבות פרק ד משנה יח:

רבי שמעון בן אלעזר אומר:
״אל תרצה את חברך בשעת כעסו
ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו
ואל תשאל לו בשעת נדרו
ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו״

כשחברך כועס ״עזוב אותו במנוחה״. הסיכון הוא שלא רק שלא יקבל את דבריך אלא אף יגביר את כעסו.
אל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו כי בזמן כזה איננו מסוגל לקבל ניחומים.
כשהוא נודר אל תנסה למצוא לו אפשרויות לסגת מהנדר (פתחים לנדר) שכן הוא צפוי לדחות אותם. ואז, אם יחליט להתיר את נדרו הדבר יימנע ממנו.
אל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו כי הוא מתבייש במעשיו. ״לא תחשוב שתשקיט רוחו כשיראה אוהביו״ (מלאכת שלמה שם)
יתר על כך לראות קלקלה הוא דבר פסול - ״לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מהיין״  (ברכות סג. ; נזיר ב.; סוטה ב.).

המשנה מזהירה אותנו לא לבצע פעולות שהן "הגיוניות" אבל מתברר שיגרמו נזק בגלל שחסר בהם חמלה והבנה למצבו של האחר. ידידתינו כרמלה נסחה זאת כך: "תוציא את עצמך מהמשווה. הסיפור הוא הצרכים שלהם, לא שלך". כלומר - אולי אתה מרגיש צורך לרצות/לנחם את השני מייד עכשיו כשאתה רואה את הבעיה. ואולם, אם תראה תמיכה, תבין שזה לא הזמן.

אל לנו לשפוט את הרגשות של השני. להיפך, עלינו לתת תמיכה ו"לעזור" רק כשהשני פתוח לכך.

מסכת אבות פרק א משנה ו:

יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם.
יהושע בן פרחיה אומר: ״עשה לך רב

                                  וקנה לך חבר
                                  והוי דן כל אדם לכף זכות״

נתמקד רק בשורה האחרונה: אם ראית מעשה של אדם ואתה יכול להכריעו לכף חובה או זכות תכריע לכף זכות (״מכריעו לכף זכות״ אבות ו ו) ואל תחשדהו בעבירה.
כדי לעזור לאדם במשימה הקשה חז״ל מוסיפים: ״הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות״(שבת קכז:).

שוב, המשנה שמה דגש על פתיחות לצורך ולמצב של האחר - אמפטיה.
נראה סיפור תומך מהגמרא בירושלמי תרומות פרק ח משנה ד:

ר׳ יוחנן אמר איקפח בעלי קניה.
סליק לבית וועדא והוה ר"ש בן לקיש שאיל ליה, והוא לא מגיב.
שאיל ליה והוא לא מגיב.
א"ל: ״מהו הכין?״
א"ל: ״כל האיברים תלוין בלב והלב תלוי בכיס״.
א"ל: ״ומהו כן?״
א"ל: ״ומהו את כן?״
א"ל: ״איקפחת בעלי קנייה״
א"ל: ״חמי לי זויתה״
נפיק, מחוי ליה.
חמיתון מן רחוק, ושרי מצלצל.
אמרין אין ר׳ יוחנן הוא, יסב פלגא.
אמר לון: ״חייכון כולה אנא נסיב, ונסיב כולא״

ממונו של ר׳ יוחנן נגזל על ידי כנופיית ליסטים שנקראה ״בית קניה״.
עלה ל ר׳ יוחנן בית המדרש ושם שאלו ר׳ שמעון בן לקיש דבר הלכה.
ר׳ יוחנן לא הגיב.
שאל אותו ר׳ שמעון בן לקיש פעם נוספת ולא הגיב.
ר׳ שמעון בן לקיש שואל: מה מכאיב לך כל כך שאתה לא מסוגל לענות לי?
ר׳ יוחנן עונה: ״כל האיברים תלוין בלב והלב תלוי בכיס״.
ר׳ שמעון בן לקיש: מה קרה לממונך?
ר׳ יוחנן עונה: נשדדתי על ידי ״בעלי קניה״.
ר׳ שמעון בן לקיש: הראה לי את מקום מחבואם.
ר׳ יוחנן מראה לו.
ר׳ שמעון בן לקיש רואה אותם מרחוק וצועק עליהם.
עונים לו השודדים: אם באת בגלל ר׳ יוחנן שייקח חצי ״ויגיד תודה״.
ר׳ שמעון בן לקיש צועק עליהם אקח מכם הכל. לקח ר׳ שמעון בן לקיש הכל והשיב לר׳ יוחנן. (תרגום עפ״י ירושלמי ״שוטנשטין״ פה.)

אחד מהנושאים המשותפים לכל שלושת המקורות הוא העובדה שיש מקום לרגשות, אפשר אפילו לבטא אותם. מאתנו מתבקש גם להבין ואפילו לדון לכף זכות.
הסיטואציה של ר׳ שמעון בן לקיש מאד לא נעימה – הוא שואל פעמיים ולא זוכה לתגובה.
ברגישותו (EQ), הוא מבין שהמציאות איננה קשורה אליו.
משהו קשה עובר על ר׳ יוחנן ויש לעזור לו.
אנו רואים שעל השאלה "מה מכאיב לך"? הוא עונה מיד.
והוא עונה: ״כל האיברים תלויים בלב והלב תלוי בכיס״. רב כזה גדול אומר שהכאב שלו תלוי בכיס?
התהיה המתבקשת: ״איפוא האמונה? איפוא קבלת הרע בהכנעה?״

הירושלמי מלמד אותנו שכאב הוא לגיטימי. הוא גם מבקש מאתנו לגלות חמלה לכאב של מי שלידינו.
ריש לקיש מגלה תמיכה לגיסו ולא דורש ממנו תשובה. ההבדל בין תמיכה לדרישה היא שתמיכה מראה לשני שאתה מוכן להקשיב לשני. דרישה מחייבת תשובה כדי שאתה תוכל לעזור. ולא זה מקומך בעת הזאת.

גם בפרשת השבוע, פרשת משפטים, התורה מבקשת מאתנו לגלות חמלה:

• למי שזקוק להלוואה – ״לא תהיה לו כנושה״ (שמות כב כד)
• לאדם שלווה ואין לו להחזיר מחזירים לו את הבגד הממושכן ללילה (שם כו)
• אנו נדרשים להשיב אבדה אפילו למי שהוא אויב (שם ד)
• מצווים לעזור אפילו לשונא לפרוק את המשא מחמור (שם ה)

   

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר

 

למה לחפור?

ראינו כבר כמה משניות ארוכות. אם כל מטרת המשנה לספר לנו מה ההלכה ואולי גם מה הדעות העיקריות, למה מאריכים כל כך? נראה עוד שתי דוגמאות.

מסכת פאה פרק ו משנה ו:

העמר שיש בו סאתיים ושחכו, אינו שכחה.
שני עומרים ובהם סאתיים:
רבן גמליאל אומר: ״לבעל הבית״
וחכמים אומרים: ״לעניים״
אמר רבן גמליאל: ״וכי מרב העמרים יופי כח של בעל הבית או הורע כחו?״
אמרו לו: ״יופי כחו״
אמר להם: ״ומה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתיים ושכחו, אינו שכחה,
שני עמרים והם סאתיים אינו דין שלא יהיה שכחה?״
אמרו לו: ״לא! אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש, תאמר בשני עמרים שהן ככריכות!?״          

הסבר.
שלש מתנות עניים בשדה: שכחה, פאה ולקט.
קיום ״מצוות שכחה״ בקציר יכול לקרות כאשר בעל הבית שכח עומר או שניים סמוכים אחד לשני בשדה.
העומר שנשכח היה בדרכו לגורן.
עומר שהיה צורך לבצע עליו מלאכה נוספת בשדה (ולכן לא נלקח) איננו שכחה.
ההיגיון שעומד מאחורי המשנה הוא שעומר גדול בין עומרים קטנים איננו שכחה. עומר של סאתיים נחשב עומר גדול. שני עומרים נחשב שכחה.
נשאר מצב ביניים של שני עומרים שכל אחד קטן אבל ביחד יש להם כמות של סאתיים. האם שכחה או לא?
למה יותר נכון להתייחס? לגודל או לכמות?

רבן גמליאל מתייחס לגודל ולכן גודל של סאתיים פוטר משכחה.

חכמים מתיחסים לכמות ולכן שני עומרים נחשבים שכחה (אבל שלש לא).
רבן גמליאל מנסה ״קל וחומר״ – עומר בודד של סאתיים אינו שכחה כולם מסכימים (כי לא ניתן להרימו). וככל שמגדילים את המספר (כגון שלש) אין הוא שכחה אז שניים בוודאי שלא יהיו שכחה.
חכמים בתשובתם מתייחסים למקור ההלכה - כמות שמספיקה לגדיש. אם העומר מספיק לגדיש אינו שיכחה. ובמקרה שלנו כל עומר בפני עצמו אינו מספיק לגדיש (והמספר אינו מספיק גדול למנוע שם שכחה).

ההלכה כחכמים, ולדעת הרמב"ם אפילו אם ביחד הם יותר מסאתיים. למה הוצגו הסברות של רבן גמליאל?

עירובין פרק א משנה ב:

הכשר מבוי:

בית שמאי אומרים: ״לחי וקורה״
בית הלל אומרים: ״לחי או קורה״
רבי אליעזר אומר: ״לחיין״
משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא: ״לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שהוא פחות מארבע אמות, שהוא בלחי או בקורה.
על מה נחלקו? על רחב מארבע אמות ועד עשר:
בית שמאי אומרים: ״לחי וקורה״
בית הלל אומרים: ״לחי או קורה״״

אמר רבי עקיבא: ״על זה ועל זה נחלקו״

הסבר.
מבוי הנו רחוב המוקף משלושת צדיו במחיצות של חצרות או בתים והוא פתוח לרשות הרבים.
לחי - לוח המונח מצדי הפתח הראשי למבוי.
קורה - קורה המונחת מעל הפתח הראשי למבוי.
המשנה דנה אפשרויות להכשיר את המבוי לטלטול בשבת.

בית שמאי: דורשים לשים גם לוח וגם קורה
בית הלל: מספיק לוח או קורה
ר׳ אליעזר: צריך שתי לוחות משני צדי הפתח.
בשם ר׳ ישמעל תלמיד אחד: התלמיד הוא ר׳ מאיר. ר׳ מאיר בצעירותו למד אצל ר׳ ישמעאל והמשיך ללמוד אצל ר׳ עקיבא (מלאכת שלמה שם, עירובין יג.). לכן הוא מביא בפני ר׳ עקיבא את מה שלמד אצל ר׳ ישמעאל.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל הנה רק במבוי שרוחבו בין ארבע אמות לעשר.
בית שמאי דורשים לוח וקורה.
ובית הלל: מספיק לוח או קורה.
אבל במבוי שפתחו קטן מארבע אמות שניהם מסכימים לחי או קורה.

ר׳ עקיבא: הם נחלקו בשתי המקרים וגם (לפי הגמרא) האם פתח הקטן מארבע טפחים איננו צריך כלום או צריך לחי או קורה.

והלכה כבית הלל.
מה שמעניין במשנה היא המחלוקת על מה נחלקו התנאים הראשונים שכבר לא היו בזמן כתיבת המשנה. 

עדויות פרק א משנה ו:

אמר רבי יהודה: ״אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה?
שאם יאמר האדם: ״כך אני מקובל״
יאמר לו: ״כדברי איש פלוני שמעת״״

ר׳ יהודה מסביר מדוע טורחים לכתוב את כל דברי התנאים למרות שאין הלכה כמותם.
בעתיד, אם יבוא אדם ויביא מסורת שיש לו שהיא שונה מפסיקת ההלכה הקיימת
או יעלה ״סברה מדהימה״ וחדשה ״שטרם נשמעה״ יוכלו לומר לו כבר למדנו את המסורת הזו ולא קיבלנו אותה. את ״הסברה המדהימה״ שמענו ופסקנו אחרת.

במשנה מעירובין ראינו את דעת בית שמאי, בית הלל, ר׳ אליעזר, תלמיד בשם ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא. חמש דעות שונות כשההלכה רק כאחד מהם וכולל ויכוח על מה הדיון. המשנה בעדויות מסבירה לנו את הצורך בהבאת כל הדעות, גם המיותרות לכאורה.

מעניין שלא מפריע למשנה לא לפסוק. להפך, גם שנים אחרי האירוע, ממשיכים לחקור מה באמת התכוונו, גם כשהלכה לא כמותם. דגש זה של העדפת דעות על פני פסיקה מתקיים במשנה למרות סיגנונה המקצר.

בפרשת שירה אנו גם מוצאים דוגמא של ריבוי עודף של דעות, לכאורה. אנו מוצאים את שירת הים של משה עם כל ישראל בפירוט רב. לאחריה, אנו מוצאים שירה קצרה של מרים (בעצם רק הפזמון). למרות העוצמה של הקהל הגדול ששר כבר עם משה התורה רואה חשיבות בשירה של מרים ומספרת לנו גם עליה. למה? יש לשים לב שמרים ממקדת את השירה על נושא אחד בלבד - ישועת ה' את בני ישראל. רמז לכך ניתן לראות לפני שירת הים:"ויצעקו בני ישראל אל ה'." ומשה אומר להם: "התייצבו וראו את ישועת ה". לדורות נקבעה שירת הים של משה להיות חלק מהתפילה. חוץ ממקום אחד - בהגדה של פסח אנו שרים "דיינו".

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר