משנת חסידים

משנה סתם מלמדת את ההלכה. משנת חסידים מלמדת איך להתנהג. והיא כתובה במשנה גם. 

אבות פרק ב משנה ה

הוא [הלל] היה אומר: ״אין בור ירא חטא

           ולא עם הארץ חסיד...״

הסבר.
בור הוא מי שהנו ״ריק מכל דבר ואפילו בטיב משא ומתן איננו יודע״ (ברטנורא שם).
המושג לקוח מהביטוי שדה בור - שדה ריק, ללא כלום.
הרמח״ל במסילת ישרים: ״מציאות החסידות עצמו הוא דבר עמוק להבינו על נכון והוא מיוסד על יסודות חכמה רבה ותיקון המעשה בתכלית אשר ראוי לכל חכם לב לרדוף אחריו כי רק לחכמים להשיגו באמת״ (שם יח).
מכיוון שעם הארץ לא למד מספיק, עם הארץ איננו יכול להיות חסיד. 

סוטה פרק ט משנה טו

...רבי פנחס בן יאיר אומר: ״זריזות מביאה לידי נקיות, ונקיות מביאה לידי טהרה, וטהרה מביאה לידי פרישות, ופרישות מביאה לידי קדושה, וקדושתה מביאה לידי ענוה, וענוה מביאה לידי יראת חטא, ויראת חטא מביאה לידי חסידות, וחסידות מביאה לידי רוח הקודש, ורוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים ותחיית המתים בא על ידי אליהו זכור לטוב אמן״

ר׳ פנחס בן יאיר מתווה מסלול התקדמות בעבודת ה׳ הבנוי משלבים. יש לעבור כל שלב כדי להגיע לשלב הבא.
החסידות מביאה לידי רוח הקודש. אם תיפסק החסידות תיפסק גם רוח הקודש למי שזכה. עוד על כך בהמשך.

תוספתא פאה פרק ג הלכה ח

...מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בשדה.
ואמר לבנו: ״צא והקריב עלי פר לעולה ופר לשלמים״
אמר לו: ״ אבא מה ראית לשמוח במצוה זו מכל מצות האמורות בתורה?״
אמר לו: ״ כל מצות שבתורה נתן לנו המקום לדעתנו.
            זו שלא לדעתנו
            שאילו עשינוה ברצון, לא באת מצוה זו לידינו...״

הסבר.
מצות שכחה מתקיימת בשדה בזמן איסוף היבול. לדוגמא: בקציר אם אדם שכח עומר בשדה מצוה עליו להשאירו לעניים. וראו גם פוסט קודם.
אותו חסיד גילה ששכח עומר בשדה ושמח שמחה גדולה כל כך עד שביקש להביא פר לעולה ופר לשלמים כהודיה על כך שזכה לקיים מצות שכחה.
בנו שואל אותו מדוע הוא נרגש כל כך דווקא ממצווה זו, הרי הוא הוא מקיים עוד מצוות רבות אחרות.
החסיד מסביר לבנו מה מייחד מצווה זו משאר המצוות. כל המצוות אנו עושים מרצוננו. מצוות שכחה איננו יכולים – איננו יכולים לשכוח מדעתנו. אם בכל זאת נשאיר עומר בשדה הוא לא יהיה שכחה.
הקב״ה גרם לו לשכוח ובכך לקיים את המצווה לכן הוא כה נרגש.
החסיד מבין שהשכחה איננה יד המקרה אלא היא זכות שזיכו אותו משמים ועליה בדרגת החסידות שלו ועל כך הוא מודה.

ר׳ יהושע בן לוי היה רגיל לפגוש את אליהו ( סנהדרין צח.)  למרות זאת אליהו החליט להפסיק להתגלות אליו. הסיבה מתוארת בגמרא ומובאת בתרגום חפשי.

ירושלמי מסכת תרומות פרק ח הלכה ד גמרא

מופיע במשנה על קבוצת בני אדם שהלכו בדרך ופגשו גויים.
אמרו להם הגויים: תנו לנו אחד מכם על מנת שנהרוג אותו. אם לא תתנו נהרוג את כולכם.
״לא ימסרו נפש אחת מישראל״ וימותו כולם.
אבל אם אמרו הגויים "תנו לנו את פלוני",
נכנסנו למחלוקת ר׳ שמעון בן לקיש ור׳ יוחנן.
ר׳ שמעון בן לקיש: רק אם ייחדו להם אחד כמו שבע בן בכרי ימסרו
ר׳ יוחנן: יימסרו גם אם לא כשבע בן בכרי.
[שבע בן בכרי מורד במלכות היה ונגזר דינו למיתה (שמואל ב פרק כ כולו בעיקר פסוקים כא, כב). לשיטת ר׳ שמעון בן לקיש מכיוון שממילא נגזר דינו למיתה לכן מותר למסור אותו. אדם רגיל ימותו כולם ואל ימסרו אותו]

מעשה שהיה: עולא בר קושב תבעה אותו המלכות, והוא ברח מפניה ללוד אל ר׳ יהושע בן לוי.
הקיפה המלכות את העיר וביקשו את עולא בר קושב ואם לא ימסרו אותו הם יחריבו את העיר.
ר׳ יהושע בן לוי פייס את עולא בר קושב ושכנע לצאת ולהסגיר את עצמו.
אליהו שהיה רגיל להתגלות אליו, הפסיק ולא נגלה יותר.
צם ר׳ יהושע בן לוי כמה צומות.
נגלה אליו אליהו אמר לו: ״ולמסורות אני נגלה?״ – אתה ״מוסר״ ואינני נגלה לכאלה.
עונה לו ר׳ יהושע בן לוי: ״ולא משנה עשיתי?״ – עשיתי מה שכתוב במשנה.
אליהו: ומשנה זו שעשית היא ״משנת חסידים״?
ר׳ יהושע בן לוי עונה לו תשובה פורמלית - עשיתי מה שההלכה קובעת. לאליהו לא רק שזה לא מספיק אלא אליהו קורא לו "מוסר".

ניתן כעת להבין את המשנה (סוטה טו טו) שחסידות מביאה לידי רוח הקודש. אליהו עונה לו שכדי לזכות לרוח הקודש צריך קודם כל להיות חסיד. אי אפשר להסתפק בפורמליסטיקה - ״צריך להיות ראש גדול״, צריך חמלה שתוביל לפתרון אחר מאשר למסור אותו לגויים.

 

אנו מוצאים בפרשת השבוע, אמר, באמצע סקירת החגים, הקרבנות, וספירת העמר, מופיעות מצוות מתנות עניים: פאה לקט. כמו שרש״י כותב על אתר: ״פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכיפורים מכאן״. מתנות עניים בוודאי שאינן נופלות מכל החגים. ״ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה כראוי מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו״ (רשי ויקרא כג כב).

בלשוננו: ״כולה פאה ולקט...״ ולא היא. אלא שחשוב להקפיד, גם באמצע החגים על מתנות העניים ״הקטנות״.

 

משנת חסידים היא רחבה וחזקה ויכולה למצוא את ביטויה בכל חיי היום יום, צריך כמו אותו חסיד מהתוספתא לפתוח את העיניים כדי לראות.

 

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר

כן, אפשר לסמוך עליהם

 על מי ניתן לסמוך ועל מה? למשנה גישה שמבוססת על אמון ודעת.

מסכת טהרות פרק י משנה ג

״הבדדין, והבוצרין כיון שהכניסן לרשות המערה דיו״ דברי רבי מאיר.
רבי יוסי אומר: ״צריך לעמוד עליהן עד שיטבולו״.
רבי שמעון אומר: ״אם טהורין להן צריך לעמוד עליהם עד שיטבולו

אם טמאים להן אינו צריך לעמוד עליהם עד שיטבולו״

הקדמה

יש צורך בפועלים טהורים גם לבציר וגם לעבודה בבית הבד. הפירות, מרגע שמפרישים מוהל מהפרי מכשירים את עצמם לקבל טומאה. בענבים הצורך רק בענבים המיועדים ליקב; ענבים שמיועדים לאכילה אינם מכשירים את עצמם לקבל טומאה.

לכן, ישנה דרישה שהפועלים יהיו טהורים ולכן הם נדרשים לטבול במקווה לפני תחילת העבודה על מנת לוודא שהתירוש או השמן יהיו טהורים.

הבדדין - פועלי בית הבד.
הבוצרין – הפועלים בבציר בכרם.
ר׳ מאיר: מספיק לראות שנכנסו למערה בה נמצא המקווה.
ר׳ יוסי: צריך לעמוד עליהם ולוודא שהם טובלים.
ר׳ שמעון: אם הפועלים מבינים שהם טמאים לא צריך לעמוד עליהם.
               אם הם סבורים שהם טהורים אז כן צריך לעמוד עליהם.

כלומר - ניתן לסמוך על עם הארץ בעניני טהרות

מסכת פרה פרק ה משנה א

המביא כלי חרס לחטאת טובל ולן על הכבשן
רבי יהודה אומר: ״ אף מן הבית הוא מביא וכשר
שהכל נאמנים על החטאת
ובתרומה פותח את הכבשן ונוטל״
רבי שמעון אומר: ״מן הסדר השני״.

רבי יוסי אומר: ״מן הסדר השלישי״.

כלי חרס יקבל טומאה רק משנצרף בכבשן. לכן, יש להשגיח עליו רק משנצרף.
לכן כלים שנצרפים לצורך חטאת, טובלים ולנים ליד הכבשן כדי לוודא שאף אחד לא יפתח את הכבשן משיתקרר, יגע בכלים ויטמא אותם, כי חטאת צריכה שמירה מיוחדת.
ר׳ יהודה מוסיף שכל אדם, כולל עם הארץ, יכול להביא אפילו מביתו ויהיה נאמן לומר שלא נטמאו.
ר׳ שמעון: מבקש שייקחו כלים מהשורה שניה שמא נגעו בשורה הראשונה וטמאו.
ר׳ יוסי: מבקש מהשורה השלישית שמא ייגע בטעות גם בשורה השניה.
ההלכה כר׳ יהודה שהכל נאמנים על החטאת (רמב״ם הלכות פרה אדומה יג יב).

כלומר - סומכין על עם הארץ יותר מאשר מפחדים על נגיעה בטעות בכלי מוסתר. 

מכשירין פרק ו משנה ג

כל הביצים בחזקת טהרה, חוץ משל מוכרי משקה.
ואם היו מוכרין עימהן פרות יבשים טהורות.
כל הדגים בחזקת טומאה.
רבי יהודה אומר: ״חתיכה אילתית ודג המצרי הבא בקופה, וקוליס האספנין הרי אלו בחזקת טהרה״.
ועל כולם עם הארץ נאמן לומר: ״טהורין הן״
חוץ משל דגה, מפני שהן מפקידין אותה אצל עם הארץ״.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: ״ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהן טמא״.

ביצי תרנגולות הן בחזקת טהורות כי לא הוכשרו לקבל טומאה. כבר אז נזהרו מלהרטיב את הביצים.
ביצים שמוכרי משקים מוכרים אותן אינן כאלה מכיוון שעשויים לגעת בביצים כשידיהם רטובות ובכך הכשירותן לקבל טומאה.
אבל, אם הם מוכרים גם פירות יבשים אז גם אצלם הביצים בחזקת טהרה כי הם מנגבים את ידיהם כדי לא לפגוע בפירות.

כל הדגים בחזקת טומאה כי הם רטובים בזמן מיתתם ובכך הוכשרו לקבל טומאה.
ר׳ יהודה מחריג שני סוגי דגים כי הם מתייבשים לפני שהם מתים ומים מזיקים להם בעודם בחוץ לכן לא הכשרו לקבל טומאה.
ועל כולם ביצים, פירות וציר נאמנים עמי הארץ לומר שלא הוכשרו לקבל טומאה.
על הדגים אינן נאמנים מכיוון שלא רגילים להפקיד דגים אצלם. מפקידים אצלם רק פירות וביצים.
ר׳ אליעזר בן יעקב מוסיף שגם ציר טהור שנפלו מים לתוכו מכשירים אותו לקבל טומאה.

כלומר - ניתן לסמוך על עם הארץ בכל ענין שיש לו נסיון. ונזכיר גם פוסט קודם בעניין.

ראינו כי עמי הארץ נאמנים על כלים לחטאת, על ביצים, על פירות  ועל ציר דגים למרות שאינם נאמנים על טהרות בדרך כלל ועל מעשרות.

היה נח לנהוג להחליט שקטגורית  לא סומכים על עם הארץ בכל כי ממילא איננו נאמן על חלק מהדברים. להיכנס ״לדקויות״, ״מסבך את החיים״. אך לא כך, אלא הפוך: יש לשים לב לדקדק רק על הדברים שבאמת אין ברירה ואי אפשר לסמוך על הארץ.

מדוע סומכים ולא סומכים בפוסט נפרד. אבל ניתן רמז: אמון הוא דבר שיש לכולם, ידע, אולי לא. 

המשנה ידעה לצמצם את חוסר האמון רק לדברים שיש להם סיבה ואין ברירה ונמנעה מלפסול את עמי הארץ הצורה גורפת.

מצאנו בפרשה, אחרי מות, אזהרה על ״טומאת מקדש״. בו זמנית אנו קוראים:

״וכפר על הקודש מטמאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השכן איתם בכל טמאתם״ ויקרא טז טז) רש״י על אתר: ״אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם״

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר

 

המחלה, החולה והרופא, גרסת הצרעת

הקדמה

מסדר המשנה הקצה לצרעת (המתוארת בפרשת השבוע, תזריע מצורע) מסכת בפני עצמה ולמעלה ממאה משניות הפרוסות על ארבעה עשר פרקים – מסכת נגעים. אף מחלה לא זכתה אפילו למשנה אחת.

השבוע נראה שצרעת איננה מחלה אלא משפחה של נגעים. רב בה השונה ממחלה – התפתחות התסמינים שונה, דרך האבחון שונה, הנפגעים מגוונים (בית, בגד, אדם, אך לא חיות), ואפילו משמעות מצב המחלה שונה.

לכן לא יפתיע שבעצם מדובר בנגע רוחני עם משמעויות, זיהוי ודרך טיפול רוחנית.

נתחיל בתסמינים.

הסימפטומים לצרעת הנם מורכבים ותלויי הקשר. יש לשם לב שהכהן הוא היחידי שיכול לקבוע האם זה נגע צרעת שמשמעותו שהאדם טמא או טהור. כלומר, גם אם חכם זיהה את התסמינים ה"חולה" נחשב בריא (ולא מדבק).
נתייחס לנגע צרעת באדם יהיה ״כתם לבן״, בגודל של גריס לפחות, שיהפוך לנגע בשלושה תנאים:

• יהיה בו שיער לבן
• יהיה בתוכו בשר בריא (מחיה) 
  
• הוא יתפשט לאחר שבוע או שניים מהראיה הראשונה (פשיון)

נגעים פרק ח משנה א

הפורח מן הטמא טהור
חזרו בו ראשי האיברים טמא, עד שתתמעט בהרתו מכגריס.
מן הטהור טמא
חזרו בו ראשי האיברים טמא עד שתחזור בהרתו לכמות שהיתה.

נגעים פרק ח משנה ג

בהרת ובה שער לבן, פרחה בכולו, אף על פי ששער לבן במקומו, טהור
בהרת ובה פסיון, פרחה בכולו, טהור
וכולן שחזרו בהן ראשי אברים הרי אלו טמאין
פרחה במקצתו טמא
פרחה בכולו טהור.

 

הגיע אדם עם סימפטומים שהוגדרו כנגע והוא הוגדר כטמא, הוחלט לטומאו, ואז צבע הלבן כסה ״את כולו״ - הוא הופך טהור. ולהפך - אם הצבע הלבן נסוג ונראו בו אפילו ״ראשי האיברים״ [המשנה מונה 24 ראשי איברים (שם ח ז)] הוא נטמא מחדש. ואז האדם יטהר רק כאשר הכתם יקטן מגודל של גריס.

הגיע אדם עם נגע שהוגדר כטמא ולאחר זמן הוא נטהר. כעת, הכתם הלבן מכסה את כולו הוא טמא.

נשים לב, לדרך המוזרה שהתסמינים מתפתחים. בכל מחלה רגילה ככל שמתגברים הסימפטומים המחלה מתחזקת בצרעת כשהוא כולו מכוסה הוא נטהר.

אם הוא מתכסה כולו לאחר שנטהר הוא טמא. כלומר - עומדים לפנינו שני אנשים עם מראה זהה האחד טהור והשני טמא.

״ראשי האיברים״ הם בין היתר קצות האצבעות והרגלים . לדוגמא כתם לבן המכסה את האצבע וקצה האצבע בריא זוהי איננה צרעת למרות שבאופן רגיל כתם לבן עם בשר בריא בתוכו יהיה נגע. יתר על כן אם האדם כולו יהיה מכוסה ברגע שהכתם ייסוג ויתגלו בו ראשי האיברים הוא כן יהיה טמא.

גם כאן עומדים בפנינו שני אנשים עם מראה דומה, קצה האצבע בריא וכתם לבן עוטף את קצה האצבע, האחד מצורע והשני לא.

במחלה רגילה ככל שמתגברים הסימנים המחלה מתגברת כאן לא – אדם שפרחה בכולו יכול להיות טהור.

במחלה רגילה סימפטומים זהים יגדירו חומרה זהה כאן לא – אדם שפרחה בכולו מתוך טומאה טהור מתוך טהרה טמא.

נראה לגבי גיוון הנפגעים מאותה "מחלה". 

צרעת הבגד - יכולה להיות רק בבגד ורק אם הוא עשוי מצמר, פשתים או עור של בעל חיים יבשתי. (שם יא א). הבגד צריך להיות בצבע הטבעי על מנת להיות מנוגע. בגד צבוע בידי אדם לא יקבל צרעת (שם יא ג). הצרעת מוגבלת לבגד העשוי בצורה מסוימת בלבד.

צרעת הבית - יכולה להיות רק בבית בעל ארבעה כתלים. בבית משולש או עגול לא יכולה להיות צרעת (שם יב א). הבית חיב להכיל אבנים, עפר ועץ בכמות מינימלית על מנת שיוכל להצטרע. (שם יב ב)

אנו רואים גם בבגדים וגם בבתים שהסימפטומים לבד אינן מספיקים על מנת שהבגד או הבית יצטרע.

נגעים פרק יב משנה ה

כיצד ראיית הבית?
״ובא אשר לו הבית והגיד לכהן כנגע נראה לי בבית״ (ויקרא יד לה)
אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יגזור ויאמר: ״נגע נראה לי בבית״ אלא: ״כנגע נראה לי בבית״
״וצוה הכהן ופנו את הבית״ (ויקרא יד לו)
ו״בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית ואחר כן יבוא הכהן לראות את הבית״ (ויקרא יד לו)
״ואפילו חבילי עצים, ואפילו חבילי קנים״ דברי רבי יהודה.
רבי שמעון אומר: ״עסק הוא לפנוי״.
אמר רבי מאיר: ״ וכי מה מטמא לו? אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו - מטבילן והן טהורים ועל מה חסה התורה - על כלי חרסו ועל פכו ועל טפיו
אם כך חסה התורה על ממונו הזוי, קל וחומר על ממונו החביב
אם כך על ממונו, קל וחומר על נפש בניו ובנותיו
ואם כך על רשע קל וחומר על צדיק״.

בית שחשוד כנגוע האדם בא ואומר לכהן כמו נגע, כנגע, נראה לי. גם אם הוא מומחה לנגעים לא יגיד נגע אלא רק כנגע. לפני בוא הכהן מפנים את כל מה שבבית כדי שאם הבית יהיה טמא מה שבתוכו לא יטמא.

ר׳ מאיר מדגיש שהתורה חסה אפילו כלים שניתן לטהר אותם וגם על כלים חסרי חשיבות. מתוך כך לומד ר׳ מאיר שאם התורה חסה על ממונו של אדם, ואדאי שהיא חסה על בני האדם, אפילו רשעים הם.

הנה מה שחשוב. במחלה רגילה המחלה היא מהרגע שנראים הסימפטומים בצרעת רק מהרגע בו היא הוכרזה על ידי הכהן. ולא זו אלא אף שהגדרת המחלה נועדה כדי לא לפגוע ברכושו של האדם, אלא בהתנהגותו (כולל ביקור אצל הכהן - האמון בציבור על מסירת דברי תורה). כלומר, הטיפול במחלה הוא באדם/בעלים, בצורה רוחנית וזאת מדגישים על ידי נסיונות למנוע נזק חמרי. כך גם האבחון - על ידי רשות רוחנית, לא על סמך חכמה או אמת מדעית.

דוגמא קיצונית לעניין האבחון והטיפול הייחודיים לצרעת רואים בחתן. חתן שנראה בגופו או בבגדו או בביתו נגע ממתינים שבעה ימים כדי לתת לו את שבעת ימי המשתה ורק אז מסתכלים על הנגע (שם ג ב). אי אפשר לדמיין מצב כזה בחולה סרטן או חשוד בקורונה.

״הכל כשרים לראות את הנגעים אלא שהטומאה והטהרה בידי הכהן. אומרים לו אמור טמא אומר טמא אמר טהור והוא אומר טהור״ (שם ג א). רק הכהן הוא שמחליט האם הנגע הוא צרעת או לא. במקרה שהכהן איננו מבין בהלכות נגעים ואיננו יודע בעצמו האם זהו הוא נגע או לא הוא מתייעץ עם המומחה ומה שהמומחה אומר לו הוא חוזר אחריו ורק אז הסימפטום הופך לנגע.

ראינו הבדלים רבים, ויש עוד, בין צרעת למחלה רגילה. הבדלים אלו מובילים להבנה שצרעת, למרות שיש לה ביטוי פיסי, היא איננה מחלה פיסית רגילה אלא מחלה שמופיעה מסיבה רוחנית והריפוי של הצרעת הוא רוחני.

כך כותב ר׳ משה דוד וואלי: ״ואם הוא אינו מפשפש במעשיו וחוזר בתשובה אלא שתולה אל המקרה והולך לו אצל הרופא שירפאנו בדרך הטבע״ (עבודת הקודש, ויקרא יג יח-יט) הקב״ה מביא את הנגעים ״כדי לעורר את האיש הזה אל התשובה שיתקן את אשר עותו״ (שם מח).

במחלה רגילה, שגם בה יש ממדים רוחניים, דרכי הטיפול שלה מוכרים על ידי הרופאים והאדם הולך אל הרופא כדי להתרפא. האדם יעשה תשובה ויתפלל לבריאותו אך יצרף לכך את ההשתדלות הפיסית. אבל הצרעת שהתורה מדברת עליה איננה מחלה רגילה אלא חריגה בכך שכל עניינה הוא רוחני והפיזי הוא רק קישוט. הריפוי שלה הוא בהשתדלות רוחנית של הסתכלות פנימה ותשובה.

 

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר

 

וידם אהרון

הפוסט שעבר עסק בדיבור לבנים. הפעם, הפוך.

אבות פרק א משנה יז:

שמעון בנו אומר: ״כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאת לגוף טוב אלא שתיקה
ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה
וכל המרבה דברים מביא חטא״

ר׳ שמעון בן רבן גמליאל הזקן חוזר בדבריו שלש פעמים על יתרונות השתיקה. 
״קהתי״ מביא בפירושו את ״מדרש שמואל״ - התחבר ע״י ר׳ שמואל די אוזידא בצפת בימי פריחתה.
ר׳ שמואל מדגיש שיש לדייק :״לא מצאתי לגוף״ – דווקא לענייני הגוף אכן טובה השתיקה.
אבל, לענייני הנשמה, לימוד תורה ותפילה יש לדבר ״ודברת בם״ [ר׳ משה אלמושנינו].

מי שחושב שע״י ידי דיבוריו והפגנת ידיעותיו יאהבוהו האנשים - אליו בא התנא ואומר שעל ידי המעשים, לא המדרש עיקר אלא המעשה [ר׳ מתתיה היצהרי] (מדרש שמואל על המשנה).

אנו מוצאים את שמאי ממליץ: ״אמור מעט ועשה הרבה״ (אבות א טו)

אבות פרק ג משנה יב 

רבי ישמעאל אומר, הוי קל לראש ונוח לתשחורת, והוי מקבל את כל האדם בשמחה.

אבות פרק ג משנה יג 

רבי עקיבא אומר: ״שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה
מסורת סייג לתורה
מעשרות סייג לעושר
נדרים סייג לפרישות
סייג לחכמה שתיקה״

נמשיך עם פירושו של המדרש שמואל גם על משנה זו. ר׳ עקיבא בא לגדר את דברי ר׳ ישמעאל מהמשנה הקודמת. 
״הוי מקבל כל אדם בשמחה״ עם כל זה אל תגיע לשחוק.
״הוי קל לראש״ עם כל זה אל תגיע לקלות ראש.
ודרכו של היצה״ר להתחיל בדברים הקטנים ולהמשיך גם לדברים החמורים, לכן מגיעה האזהרה שדברים אלו מרגילים לערוה.
״מסורת סיג לתורה״ - אם אדם יסתפק ״בלכתוב״ הרי שישכח את הדברים לכן המסורת ההעברה בעל פה מחזקת את לימוד התורה.
״מעשרות סיג לעושר״ - המחשבה שאם אדם מבזבז זה יגרע ממנו, אכן נכונה ביום יום. אך בנתינה למעשרות היא הפוכה. למרות שהאדם נותן אין זה גורע מעושרו. ״ה׳ צלך על יד ימינך״ צלו של האדם ״מתנהג כמוהו״. כך גם השמים: אם ידו של האדם נדיבה, בשמים, היד פתוחה.
״נדרים סייג לפרישות״ – קל יותר לאדם להישמר כשהוא שם גדרים שלו על הגדרים שחונך או גדל עליהם. לכן אם אדם נודר כדי לסייע לעצמו לשמור על הגדרים זה אכן יהיה סייג לפרישות.
״סייג לחכמה שתיקה״ – כאן הלשון שונה מהפסקאות הקודמות. בכל הקודמות קודם הסייגים:  מסורת, מעשרות ונדרים ואחרי כן התוצאה: תורה, עושר ופרישות.
כאן קודם למה מיועד הסייג ואחריו הסייג עצמו.
נראה שיש רמז ששתיקה היא הסייג העיקרי או היחיד.
כלומר, שתיקה היא הסייג היחידי שמובילה לחכמה. מיעוט בדיבור והרבה הקשבה מוביל לחכמה (מדרש שמואל על המשנה).

אנו מוצאים אצל אליהו ״לא ברוח ה׳... לא ברעש ה׳... לא באש ה׳ ואחר האש קול דממה דקה״ (מלכים א יט יא, יב).

בפרשת השבוע, שמיני, אנו מוצאים: ״וידם אהרן״ (ויקרא  ). אהרן דומם על מות שני בניו ברגע אחד. יכול היה להתלונן, להצדיק את הדין אך בחר בשתיקה. זו אולי השתיקה שר׳ מנחם מנדל מקוצק מדבר עליה: ״אני אשתוק שתיקה כזו שכל העולם ישמע אותי״

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר

 

והגדת לבנך ביום ההוא - גם או רק?

ליל הסדר מזכיר לנו את חשיבות מצוות הסיפור לבן בפסח. מה גבולות המצווה? 

נתחיל בהגדה של פסח; ברכות פרק א  משנה ה:

מזכירין יציאת מצרים בלילות.
אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא,
שנאמר: "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג).
"ימי חייך" — הימים;
"כל ימי חייך" — הלילות.
וחכמים אומרים: "ימי חייך" — העולם הזה;
"כל ימי חייך" — להביא לימות המשיח.

ומה עם קטנים?

מסכת חגיגה פרק א משנה א:

הכל חייבין בראיה חוץ מחרש, שוטה, וקטן, וטומטום, ואנדרוגינוס, ונשים, ועבדים שאינם משוחררים.
החיגר, והסומא, והחולה, והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו.
איזהו קטן?
״כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית״, דברי בית שמאי.
ובית הלל אומרים: ״כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית, שנאמר: ״שלש רגלים״״.

הסבר.
כולם חייבים בעליה לרגל. ראיה = ראית המקדש או להיראות המקדש.
כל אלה פטורים מעליה לרגל: חרש, שוטה, טומטום, אנדרוגינוס, עבדים, חיגר, עיוור, חולה, זקן ומי שאינו יכול ללכת, נשים וילדים.
מהו הגדר של קטן שפטור מעליה לרגל?
בית שמאי: מי שאינו יכול לרכב על כתפי אביו. מי שיכול לרכב על כתפי אביו כבר חייב.
בית הלל: מי שאינו יכול לאחוז ביד אביו וללכת לידו. מי שיכול לתת יד לאביו וללכת לידו כבר חייב.
היוצא מהמשנה, שגם בית שמאי וגם בית הלל פוסקים שילד קטן - אביו חיב לעלות לרגל עמו.

נראה עוד על גדר של "קטן".

מסכת סוכה פרק ב משנה ח:

נשים, ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה.
קטן שאינו צריך לאמו, חייב בסוכה.
מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן, ופיחת את המעזיבה, וסיכך על גבי המטה בשביל קטן.

הסבר.
הפטורים ממצוות סוכה מכיוון שהיא מצוות עשה שהזמן גרמה או שאינם בני חיוב.
למרות זאת חל חיוב על האב לקרב את בנו למצוות ולחנכו. שמאי הזקן הכניס את נכדו שזה עתה נולד לסוכה, במיטה.

עוד הלכות ספציפיות לקטן. 

מסכת סוכה פרק ד משנה ז:

מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן:
המשנה מתארת מה קורה ביום האחרון של סוכות לאחר קיום מצוות נטילת לולב.

אנו רואים מהמשנה של״תינוקות״ היו ארבעה מינים.

ונחזור לפסח. 

מסכת פסחים פרק י משנה ד:

מזגו לו כוס שני.
וכאן הבן שואל אביו.
ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה. הלילה הזה: כולו מצה.
שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות. הלילה הזה: מרור.
שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי, שלוק ומבושל. הלילה הזה: כולו צלי.
שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת. הלילה הזה: שתי פעמים.
ולפי דעתו של בן אביו מלמדו.
מתחיל בגנות ומסיים בשבח.
ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה.

אחרי מזיגת הכוס השניה בליל הסדר הבן שואל את אביו: ״מה נשתנה?״
״ואם אין דעת בבן״ אביו צריך ללמדו. יותר מכך, האבא לא יכול להסתפק בללמד כדי לצאת ידי חובה. האבא צריך להתאים את הלימוד לפי דעתו של הבן - ״ולפי דעתו של בן אביו מלמדו״. וראינו גם במשלי (כ"ב ו) "חנוך לנער על פי דרכו" - והמשנה מסבירה כיצד.

מתחיל בגנות ומסים בשבח. ודורש ״מארמי אובד אבי״ עד  הסוף. מספר שאלות: 

• מה זה בעצם: ״ארמי אובד אבי״?
• מה זה קשור למה שלמדנו עד כה?
• מדוע מסדר המשנה כתב משנה אחת ולא פיצל לשתי משניות? משנה אחת: מה ואיך מלמדים את הבן ומשנה שנייה: ״ארמי אובד אבי״

ננסה לענות.
הביטוי ״ארמי אובד אבי״ מופיע פעם אחת בתורה בפרשת ביכורים: ״וענית ואמרת לפני ה׳ א׳ ארמי אבד אבי וירד מצרימה...״ (דברים כו ה). ״ארמי אבד אבי״  - זהו לבן שרצה לאבד את אבי, את יעקב. (על השייכות לפרשת ביכורים בפעם אחרת).
גישה אחת מסבירה את הביטוי בכך שלבן חשב לאבד את יעקב ״יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלוהי אביכם אמר אלי לאמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע״ (בראשית לא כט); צירף לו הקב״ה מחשבה למעשה (תנחומא ויצא יג, ספרי דברים כי תבוא פיסקה שא; מדרש תהילים שוחר טוב מזמור ל)

גישה מרחיבה יותר אנו מוצאים אצל ר׳ צדוק שמסביר איך בדיוק רצה לבן לבצע את זממו. יעקב מתאר ללבן את המאמצים הכבירים שעשה על מנת לבצע את מלאכתו בצורה הטובה ביותר: ״הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה״. לבן ״לא מצמץ״ ועונה: ״ויען לבן ויאמר הבנות בנתי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא ולבנתי מה אעשה לאלה היום או לבניהן אשר ילדו״ (בראשית לא מג) (דובר צדק עמ' צו).

לבן מבין שעתיד עם ישראל נמצא בבנות ובבנים ואת זה הוא רוצה לעצמו. לבן בדבריו מתמקד בצאצאיו ומתעלם מיעקב.
לפי הסברו של ר׳ צדוק ניתן להבין ששני נושאים הם בעצם נושא אחד ולכן הם נמצאים במשנה אחת. המשנה עוסקת בעצם בעניין אחד – בעניין הבנים, העתיד וההמשכיות של עם ישראל. אין הבדלה בין ההמשך הרוחני להמשך הגשמי! גם לא אצל לבן. פרעה לא הבין עניין זה, כמסתבר. 

מסתבר שמצוות חינוך הילדים מקבלת חיזוק בליל הסדר אבל קיימת כל ימות השנה. הגמרא מלמדת שקטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה; קטן היודע לנענע חייב בארבעה מינים; קטן היודע להתעטף חייב בציצית; קטן היודע לשמור תפילין חייב בתפילין (ערכין ב:); וכן פסקו להלכה הרמב״ם והטור (טור או״ח הלכות ציצית יז; הבית יוסף, ב״ח, שו״ע הרב, ערוך השולחן ועוד שם). ״המשנה ברורה״ מרחיב על מה שכבר כתבנו ומוסיף: ״ופשוט דאם שמע לבנו ובתו הקטנים שהם מדברים לשון הרע מצוה לגעור בהם ולהפרישם מזה וכן ממחלוקת ושקר וקללות..״ (משנה ברורה הלכות שבת שמג ס״ק ג).

מצוות והגדת לבנך אכן בולטת בליל הסדר אך קיימת בכל ימות השנה ״ולפי דעתו של בן אביו מלמדו״.

הרב קוק לוקח את הלימוד שלנו למחוזות רחבים הרבה יותר ומסביר מה חשוב ללמד. על הקושי ללמד את כל החוכמות, ההבנות  והידע שלנו לילדים הוא פותר בדרך מקורית. ״אולי צריכים אנו לדעת מזה שבאמת לא חכמה וידיעה רבה היא המאשרת אותנו אלא התום של הילדות.. אשרי מי שיונק מלשד הילדות גם בהיותו איש, גם בזקנותו״ (קבצים קובץ ז פיסקה רה).

הילדות היא מקור כוחנו גם האישי וגם הציבורי.

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר

 

הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא. מי זה?

אליהו הנביא מקובל כמבשר הגאולה וגם קיבל לא רק קטע בהגדה אלא גם כוס משלו. נתחקה אחרי אליהו במקורותינו.

נתחיל בהפטרת ״שבת הגדול״.

(כב) זִכְר֕וּ תּוֹרַ֖ת מֹשֶׁ֣ה עַבְדִּ֑י אֲשֶׁר֩ צִוִּ֨יתִי אוֹת֤וֹ בְחֹרֵב֙ עַל כָּל יִשְׂרָאֵ֔ל חֻקִּ֖ים וּמִשְׁפָּטִֽים:
(כג) הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ שֹׁלֵ֣חַ לָכֶ֔ם אֵ֖ת אֵלִיָּ֣ה הַנָּבִ֑יא לִפְנֵ֗י בּ֚וֹא י֣וֹם יְהֹוָ֔ה הַגָּד֖וֹל וְהַנּוֹרָֽא:
(כד) וְהֵשִׁ֤יב לֵב אָבוֹת֙ עַל בָּנִ֔ים וְלֵ֥ב בָּנִ֖ים עַל אֲבוֹתָ֑ם פֶּן אָב֕וֹא וְהִכֵּיתִ֥י אֶת הָאָ֖רֶץ חֵֽרֶם: (מלאכי פרק ג)

אליהו נקרא בנשימה אחת עם משה ״זכרו תורת משה עבדי״ הגואל הראשון ומיד ״הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא״ הגואל האחרון שיבוא במהרה בימינו.

נעיין בדמותו של אליהו במשנה.
משנה מסכת סוטה פרק ט משנה טו

...ר' פנחס בן יאיר אומר: זריזות מביאה לידי נקיות; ונקיות מביאה לידי טהרה; וטהרה מביאה לידי פרישות; ופרישות מביאה לידי קדושה; וקדושה מביאה לידי ענוה; וענוה מביאה לידי יראת חטא; ויראת חטא מביאה לידי חסידות; וחסידות מביאה לידי רוח הקדש; ורוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים; ותחיית המתים בא על ידי אליהו זכור לטוב אמן.

ר׳ פנחס בן יאיר מתאר את העבודה שעל האדם לעשות על מנת לעלות במדרג המידות. רוח הקודש היא המעלה הגבוהה ואותה מביא אליהו.

 

תוספתא מסכת סוטה פרק יב הלכה ה

עד שלא נגנז אליהו היתה רוח הקדש מרובה בישראל.
שנאמר: ״ויאמר אליהו אל אלישע שב נא פה כי ה' שלחני בית אל״
מהו אומר? ״ויצאו בני הנביאים אשר בבית אל״ וגומר
״כי ה' שלחני יריחו״
מהו אומר? ״ויגשו בני הנביאים אשר ביריחו״ וגומר
״כי ה' שלחני הירדנה״
מהו אומר?
״וחמשים איש מבני הנביאים הלכו ויעמדו מנגד״
מרחוק ושניהם עמדו על הירדן - יכול מפני שהן מועטין?
ת"ל: ״וחמשים איש״
יכול מפני שהן קטנים?
ת"ל: ״ ויאמרו אליו הידעת כי היום ה' לקח את אדוניך״
אדונינו לא אמרו, אלא ״אדוניך״. מלמד שכולם חביריו של אליהו היו והיו שקולין כנגד אליהו.
ומניין שנסתלקה מהן רוח הקדש?
שנאמר: ״ויאמרו אליו הנא נא יש את עבדך חמשה אנשים בני חיל״ וגו'
אפשר לבני אדם אמש הוא אומר: ״הידעת כי היום ה' לקח את אדוניך״ ועכשיו אומר: ״ילכו ויבקשו את אדוניך״?!
אלא, מגיד שנסתלקה מהן רוח הקודש.

התוספתא מספרת לנו כי כל עוד אליהו היה חי רוח הקודש היתה מרובה בישראל. והיא מביאה ראיות מהפסוקים השייכים לסיפור על הסתלקות אליהו.
אליהו מנסה ״להיפטר״ מאלישע בדרכו למקום הסתלקותו. אלישע איננו מוותר ובדרך הוא פוגש עוד ועוד ״בני נביאים״ שמעדכנים אותו שהיום אליהו עתיד להילקח.
מיד אחרי עלייתו בסערה השמימה הם מציעים לו לצאת ולחפש את אליהו שאולי ״עף עם הרוח״.
כיצד ייתכן שרגע אחד ידעו שאליהו עתיד להילקח ורגע אחרי הם מציעים לחפש אותו?
התשובה היא שרוח הקודש נלקחה מהם עם הסתלקות אליהו.

משנה מסכת עדויות פרק ח משנה ז

אמר רבי יהושע: ״מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו, ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב אלא לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע.
משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן ורחקה בן ציון בזרוע
ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון בזרוע
כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב״
רבי יהודה אומר: ״לקרב אבל לא לרחק״
רבי שמעון אומר :״להשוות המחלוקת״
וחכמים אומרים: ״לא לרחק ולא לקרב
אלא לעשות שלום בעולם שנאמר: ״הנני שולח לכם את אליה הנביא״ (מלאכי ג כג) וגומר: ״והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם״:

מסדר המשנה בחר לסיים את מסכת עדויות שרובה ככולה פסקי הלכה שנקבעו על פי עדות שמיעה.
ר׳ יהושע מציג רצף מסירה שמגיע עד הר סיני שאליהו מגיע רק להחזיר לקהל את מי שהורחקו בכוח ושלא בצדק ולהרחיק את מי שהוכנסו לקהל בכוח ושלא בצדק.
כדאי לשים לב שר׳ הושע מציין רק את שם המשפחה ש״הורחקה בזרוע״ ואיננו מציין את שם המשפחה שקירבוה בזרוע. התוספתא מספרת לנו שזו רוח חכמים בכלל: ״ולא רצו חכמים לגלות עליהם אבל מוסרין אותן לבניהם ולתלמידיהם פעם אחת בשבוע כגון אילו אליהו בא לטמא ולטהר לקרב ולרחק״ (עדויות ג ד). התוספתא גם מצמצמת את תפקידו של אליהו רק למשפחות שהורחקו בזרוע או קורבו בזרוע.
ר׳ יהודה מצמצם עוד יותר: רק לקרב.
ר׳ שמעון – משהו אחר: להשוות את המחלוקת (תיקו)
וחכמים אומרים: לעשות שלום בעולם. הם מצטטים חלק משני הפסוקים האחרונים מספר מלאכי, האחרון בנביאים.

כיצד מסתדרת דמותו של אליהו עם הביטוי ״לעשות שלום בעולם״?

אליהו בהר הכרמל פונה בו זמנית לעם ישראל ולקב״ה. ״עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים״ ? (מלכים א יח כא) ומיד גם אל הקב״ה :״ענני ה׳ ענני וידעו העם הזה כי אתה ה׳ א׳ ואתה הסבות את לבם אחורנית״ (מלכים א יח לז) אליהו מטיח דברים כלפי מעלה והקב״ה ״מודה לו״ (ברכות לא: לב.). אליהו, עם כל הצער והכאב על התנהגות עם ישראל, מלמד עליהם סנגוריה בכך שהניסיון שהועמדו בו ונכשלו היה גדול עליהם.

אליהו מצליח לראות בו זמנית גם את הכשל של עם ישראל וגם את היופי הפנימי שלהם – ״הקב״ה אשם״.

מעניין שאליהו נשלח אל אחאב ומחזיר גם אותו בתשובה. בימינו, מי היה מסכים אפילו לדבר עם מנהיג  בעל מוניטין כל כך שלילי "ויעש אחאב ..הרע בעיני ה' מכל אשר לפניו" (מלכים א טז ל)  ושקורא לאליהו "עוכר ישראל"? (מלכים א יח יז) אליהו הולך אליו וגם מצליח להחזיר אותו בתשובה "הראית כי נכנע אחאב מלפני"? עד כדי כך שהפורענות נדחית מימיו. (מלכים א כא כח)

אחרי הר הכרמל, אליהו בורח למדבר ונשאל: ״מה לך פה אליהו?״. הוא עונה באותם מילים פעמיים ולכן הקב״ה ממנה לו מחליף ואוסף אותו אליו. כלומר, אליהו עולה מדרגה ומיועד לגדולה. ומה היא?  אליהו נמצא מתאים למציאות העתידה לבוא. שם הוא יצליח בהשבת ״לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם״ וימנע פורענות גדולה ״פן אבוא והכיתי את הארץ חרם״ וכך תוכל לבוא הגאולה. במהרה בימינו אמן.

 

  

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר

 

 

 

מדוע מודים בית הלל לבית שמאי?

השבוע נלמד על גדולת בית שמאי מתוך הדוגמאות שבית הלל מודים לבית שמאי.

 עדויות פרק א משנה יב:

אלו דברים שחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי:
האשה שבאה ממדינת ואמרה: ״מת בעלי״, תינשא; ״מת בעלי״, תתיבם.
ובית הלל אומרים: ״לא שמענו אלא בבאה מן הקציר בלבד״.
אמרו להם בית שמאי: ״אחת הבאה מן הקציר אחת הבאה מן הזיתים אחת הבאה ממדינת הים.
לא דברו בקציר אלא בהווה״.
חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.
בית שמאי אומרים: ״תינשא ותיטול כתובה״.
ובית הלל אומרים: ״תינשא ולא תיטול כתובה״.
אמרו להם בית שמאי: ״התרתם את הערווה החמורה, לא תתירו את הממון הקל?״
אמרו להם בית הלל: ״מצינו שאין האחים נכנסים לנחלה על פיה״.
אמרו להם בית שמאי: ״והלא מספר כתובתה נלמוד: שהוא כותב לה: ״שאם תינשאי לאחר, תטלי מה שכתוב ליך״.
חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.

בית שמאי אומרים שהאישה נאמנת לומר שמת בעלה, על כל המשתמע מכך: מותרת להינשא ואם זקוקה לייבום  - מתייבמת.
בית הלל מסכימים להלכה זו רק אם האירוע היה קרוב. כמו מעשה שהיה, שהלכו אנשים לקצור והוכש אחד ומת. האשה הודיעה בבית הדין. בית הדין שלחו ומצאו שאכן כך היה, לכן התירו הלל רק מציאות דומה.
בית שמאי אומרים ש"באה מן הקציר" זה רק דוגמא וכל אשה שתגיע מכל מקום נאמנת.
חזרו בית הלל להורות כבית שמאי.
הסיבה שהתירו בית שמאי להינשא היא משום עיגון. הם מוטרדים מהעובדה שהאישה תישאר עגונה ולכן מרחיבים את ההלכה כך שהאישה תהיה נאמנת מכל מקום.

בית הלל מתירים לה להינשא אבל בלי לזכות בדמי כתובתה מרכוש הבעל שמת.
בית שמאי מקשים התרתם להינשא שזה חמור במקרה של טעות. מדוע לא תתירו גם את הממון שאין בו איסור עריות?
בית הלל מסבירים שאין האשה נאמנת להתיר לאחי הבעל לרשת אותו על בסיס עדותה.
בית שמאי טוענים שיש ללמוד מהכתוב בשטר הכתובה שהאישה זוכה בכתובתה כשנשאת לאחר ושזה אכן מה שקרה.

חזרו בית הלל להורות כבית שמאי.
גם כאן מגלים בית שמאי חמלה על האלמנה.

עדויות פרק א משנה יג:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד - דברי בית הלל.
אמרו להם בית שמאי: ״תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם:
לישא שפחה אינו יכול.
בת חורין אינו יכול.
ליבטל?
והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר: ״לא תהו בראה לשבת יצרה״ (ישעיהו מה יח)
אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו״.
חזרו בית הלל להורות כבית שמאי. 

המשנה עוסקת בעבד של שני שותפים ששותף אחד שחרר אותו ואז הוא חצוי: חצי עבד לשותף שלא שחרר אותו וחצי בן חורין מהשותף שכן שחרר אותו.
רבו – הבעלים על מחציתו - מסודר. חצי מזמנו של העבד הוא עובד בשבילו.
אבל העבד הוא "מסודר" - איננו יכול לקיים חיי אישות. שפחה אסורה עליו, כי הוא חצי בן חורין, ואשה רגילה אסורה עליו, כי הוא חצי עבד. שואלים בית שמאי: האם אתם אכן רוצים למנוע ממנו חיי אישות?!
אלא, מאלצים את האיש שמחציתו של העבד עדיין שייכת לו לשחרר את העבד כדי שיוכל לחיות חיי אישות.
בית הלל מסכימים עם בית שמאי.

בית שמאי מגלים חמלה על העבד ודואגים לו יותר מאשר לבעליו.
אצל העבד זה בנפשו אצל בעליו זה בממונו.

מעניין לשים לב שאין הם מציעים ש״החצי בעלים״ יקנה את חציו החפשי של העבד, מהעבד - זה גם פתרון לבעיית חיי האישות, אבל לוקה בעבדות - פוגע בנפשו. 

ראינו בשני המקרים את בית שמאי, שלרוב נתפסים כקפדנים ומחמירים בהלכה, כיצד הם דואגים לאשה שלא תישאר עגונה ולממונה כאלמנה ואפילו לעבד שיוכל לחיות חיי אישות.

ראינו גם בפוסט הקודם את רגישותם של בית שמאי לעם הארץ. גזרו רק על כלים שניתן לטהרם שנמצאו בתוך כלי  חרס שנחשב טמא ולא גזרו גם על היתר כי הבינו שעם הארץ לא יקבל את הגזירה כי לשיטתו של עם הארץ, שמכיר את המושג ״צמיד פתיל״, זה טהור.

נעבור לסיפור המפורסם על "קירוב": שמאי מסרב ללמד את התורה כולה על רגל אחת.
נקדים ונאמר שהאדם כמהלךֿ, על הארץ, זקוק לשתי רגלים.
לנפש גם שתי רגליים:
רגל אחת מעשים טובים של כל יחיד
רגל שניה החיבור לכלל.

שמאי מוכן ללמדו אבל רק אם יהיה עם שתי ״שתי הרגליים״. ״רגל אחת״ לא תועיל. כלומר, שמאי מוכן ללמדו כפי שהוא חי בעומדו על ״שתי רגליו״.
הלל סבורים שעל ידי החיבור לכלל ניתן יהיה ״לבנות״ גם את הרגל השניה. לכן מה שהלל מציע לו זה: ״ואהבת לרעך כמוך״ (ויקרא יט יח). ההצעה היא: תתחבר לכלל ומתוך כך תצליח גם לבנות את עצמך.(מדבר שור, דרוש תשיעי)

גם בפרשת השבוע אנו רואים שאדם חטא והוא חייב להביא קרבן לתיקון. אבל "ואם לא תשיג ידו" יכול להביא קרבן זול יותר, אפילו מעט קמח. ההלכה מתחשבת באדם וכך פסקו בית שמאי ואפילו בית הלל הודו להם. 

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר