למה לחפור?

ראינו כבר כמה משניות ארוכות. אם כל מטרת המשנה לספר לנו מה ההלכה ואולי גם מה הדעות העיקריות, למה מאריכים כל כך? נראה עוד שתי דוגמאות.

מסכת פאה פרק ו משנה ו:

העמר שיש בו סאתיים ושחכו, אינו שכחה.
שני עומרים ובהם סאתיים:
רבן גמליאל אומר: ״לבעל הבית״
וחכמים אומרים: ״לעניים״
אמר רבן גמליאל: ״וכי מרב העמרים יופי כח של בעל הבית או הורע כחו?״
אמרו לו: ״יופי כחו״
אמר להם: ״ומה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתיים ושכחו, אינו שכחה,
שני עמרים והם סאתיים אינו דין שלא יהיה שכחה?״
אמרו לו: ״לא! אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש, תאמר בשני עמרים שהן ככריכות!?״          

הסבר.
שלש מתנות עניים בשדה: שכחה, פאה ולקט.
קיום ״מצוות שכחה״ בקציר יכול לקרות כאשר בעל הבית שכח עומר או שניים סמוכים אחד לשני בשדה.
העומר שנשכח היה בדרכו לגורן.
עומר שהיה צורך לבצע עליו מלאכה נוספת בשדה (ולכן לא נלקח) איננו שכחה.
ההיגיון שעומד מאחורי המשנה הוא שעומר גדול בין עומרים קטנים איננו שכחה. עומר של סאתיים נחשב עומר גדול. שני עומרים נחשב שכחה.
נשאר מצב ביניים של שני עומרים שכל אחד קטן אבל ביחד יש להם כמות של סאתיים. האם שכחה או לא?
למה יותר נכון להתייחס? לגודל או לכמות?

רבן גמליאל מתייחס לגודל ולכן גודל של סאתיים פוטר משכחה.

חכמים מתיחסים לכמות ולכן שני עומרים נחשבים שכחה (אבל שלש לא).
רבן גמליאל מנסה ״קל וחומר״ – עומר בודד של סאתיים אינו שכחה כולם מסכימים (כי לא ניתן להרימו). וככל שמגדילים את המספר (כגון שלש) אין הוא שכחה אז שניים בוודאי שלא יהיו שכחה.
חכמים בתשובתם מתייחסים למקור ההלכה - כמות שמספיקה לגדיש. אם העומר מספיק לגדיש אינו שיכחה. ובמקרה שלנו כל עומר בפני עצמו אינו מספיק לגדיש (והמספר אינו מספיק גדול למנוע שם שכחה).

ההלכה כחכמים, ולדעת הרמב"ם אפילו אם ביחד הם יותר מסאתיים. למה הוצגו הסברות של רבן גמליאל?

עירובין פרק א משנה ב:

הכשר מבוי:

בית שמאי אומרים: ״לחי וקורה״
בית הלל אומרים: ״לחי או קורה״
רבי אליעזר אומר: ״לחיין״
משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא: ״לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שהוא פחות מארבע אמות, שהוא בלחי או בקורה.
על מה נחלקו? על רחב מארבע אמות ועד עשר:
בית שמאי אומרים: ״לחי וקורה״
בית הלל אומרים: ״לחי או קורה״״

אמר רבי עקיבא: ״על זה ועל זה נחלקו״

הסבר.
מבוי הנו רחוב המוקף משלושת צדיו במחיצות של חצרות או בתים והוא פתוח לרשות הרבים.
לחי - לוח המונח מצדי הפתח הראשי למבוי.
קורה - קורה המונחת מעל הפתח הראשי למבוי.
המשנה דנה אפשרויות להכשיר את המבוי לטלטול בשבת.

בית שמאי: דורשים לשים גם לוח וגם קורה
בית הלל: מספיק לוח או קורה
ר׳ אליעזר: צריך שתי לוחות משני צדי הפתח.
בשם ר׳ ישמעל תלמיד אחד: התלמיד הוא ר׳ מאיר. ר׳ מאיר בצעירותו למד אצל ר׳ ישמעאל והמשיך ללמוד אצל ר׳ עקיבא (מלאכת שלמה שם, עירובין יג.). לכן הוא מביא בפני ר׳ עקיבא את מה שלמד אצל ר׳ ישמעאל.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל הנה רק במבוי שרוחבו בין ארבע אמות לעשר.
בית שמאי דורשים לוח וקורה.
ובית הלל: מספיק לוח או קורה.
אבל במבוי שפתחו קטן מארבע אמות שניהם מסכימים לחי או קורה.

ר׳ עקיבא: הם נחלקו בשתי המקרים וגם (לפי הגמרא) האם פתח הקטן מארבע טפחים איננו צריך כלום או צריך לחי או קורה.

והלכה כבית הלל.
מה שמעניין במשנה היא המחלוקת על מה נחלקו התנאים הראשונים שכבר לא היו בזמן כתיבת המשנה. 

עדויות פרק א משנה ו:

אמר רבי יהודה: ״אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה?
שאם יאמר האדם: ״כך אני מקובל״
יאמר לו: ״כדברי איש פלוני שמעת״״

ר׳ יהודה מסביר מדוע טורחים לכתוב את כל דברי התנאים למרות שאין הלכה כמותם.
בעתיד, אם יבוא אדם ויביא מסורת שיש לו שהיא שונה מפסיקת ההלכה הקיימת
או יעלה ״סברה מדהימה״ וחדשה ״שטרם נשמעה״ יוכלו לומר לו כבר למדנו את המסורת הזו ולא קיבלנו אותה. את ״הסברה המדהימה״ שמענו ופסקנו אחרת.

במשנה מעירובין ראינו את דעת בית שמאי, בית הלל, ר׳ אליעזר, תלמיד בשם ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא. חמש דעות שונות כשההלכה רק כאחד מהם וכולל ויכוח על מה הדיון. המשנה בעדויות מסבירה לנו את הצורך בהבאת כל הדעות, גם המיותרות לכאורה.

מעניין שלא מפריע למשנה לא לפסוק. להפך, גם שנים אחרי האירוע, ממשיכים לחקור מה באמת התכוונו, גם כשהלכה לא כמותם. דגש זה של העדפת דעות על פני פסיקה מתקיים במשנה למרות סיגנונה המקצר.

בפרשת שירה אנו גם מוצאים דוגמא של ריבוי עודף של דעות, לכאורה. אנו מוצאים את שירת הים של משה עם כל ישראל בפירוט רב. לאחריה, אנו מוצאים שירה קצרה של מרים (בעצם רק הפזמון). למרות העוצמה של הקהל הגדול ששר כבר עם משה התורה רואה חשיבות בשירה של מרים ומספרת לנו גם עליה. למה? יש לשים לב שמרים ממקדת את השירה על נושא אחד בלבד - ישועת ה' את בני ישראל. רמז לכך ניתן לראות לפני שירת הים:"ויצעקו בני ישראל אל ה'." ומשה אומר להם: "התייצבו וראו את ישועת ה". לדורות נקבעה שירת הים של משה להיות חלק מהתפילה. חוץ ממקום אחד - בהגדה של פסח אנו שרים "דיינו".

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר