משנת חסידים

משנה סתם מלמדת את ההלכה. משנת חסידים מלמדת איך להתנהג. והיא כתובה במשנה גם. 

אבות פרק ב משנה ה

הוא [הלל] היה אומר: ״אין בור ירא חטא

           ולא עם הארץ חסיד...״

הסבר.
בור הוא מי שהנו ״ריק מכל דבר ואפילו בטיב משא ומתן איננו יודע״ (ברטנורא שם).
המושג לקוח מהביטוי שדה בור - שדה ריק, ללא כלום.
הרמח״ל במסילת ישרים: ״מציאות החסידות עצמו הוא דבר עמוק להבינו על נכון והוא מיוסד על יסודות חכמה רבה ותיקון המעשה בתכלית אשר ראוי לכל חכם לב לרדוף אחריו כי רק לחכמים להשיגו באמת״ (שם יח).
מכיוון שעם הארץ לא למד מספיק, עם הארץ איננו יכול להיות חסיד. 

סוטה פרק ט משנה טו

...רבי פנחס בן יאיר אומר: ״זריזות מביאה לידי נקיות, ונקיות מביאה לידי טהרה, וטהרה מביאה לידי פרישות, ופרישות מביאה לידי קדושה, וקדושתה מביאה לידי ענוה, וענוה מביאה לידי יראת חטא, ויראת חטא מביאה לידי חסידות, וחסידות מביאה לידי רוח הקודש, ורוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים ותחיית המתים בא על ידי אליהו זכור לטוב אמן״

ר׳ פנחס בן יאיר מתווה מסלול התקדמות בעבודת ה׳ הבנוי משלבים. יש לעבור כל שלב כדי להגיע לשלב הבא.
החסידות מביאה לידי רוח הקודש. אם תיפסק החסידות תיפסק גם רוח הקודש למי שזכה. עוד על כך בהמשך.

תוספתא פאה פרק ג הלכה ח

...מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בשדה.
ואמר לבנו: ״צא והקריב עלי פר לעולה ופר לשלמים״
אמר לו: ״ אבא מה ראית לשמוח במצוה זו מכל מצות האמורות בתורה?״
אמר לו: ״ כל מצות שבתורה נתן לנו המקום לדעתנו.
            זו שלא לדעתנו
            שאילו עשינוה ברצון, לא באת מצוה זו לידינו...״

הסבר.
מצות שכחה מתקיימת בשדה בזמן איסוף היבול. לדוגמא: בקציר אם אדם שכח עומר בשדה מצוה עליו להשאירו לעניים. וראו גם פוסט קודם.
אותו חסיד גילה ששכח עומר בשדה ושמח שמחה גדולה כל כך עד שביקש להביא פר לעולה ופר לשלמים כהודיה על כך שזכה לקיים מצות שכחה.
בנו שואל אותו מדוע הוא נרגש כל כך דווקא ממצווה זו, הרי הוא הוא מקיים עוד מצוות רבות אחרות.
החסיד מסביר לבנו מה מייחד מצווה זו משאר המצוות. כל המצוות אנו עושים מרצוננו. מצוות שכחה איננו יכולים – איננו יכולים לשכוח מדעתנו. אם בכל זאת נשאיר עומר בשדה הוא לא יהיה שכחה.
הקב״ה גרם לו לשכוח ובכך לקיים את המצווה לכן הוא כה נרגש.
החסיד מבין שהשכחה איננה יד המקרה אלא היא זכות שזיכו אותו משמים ועליה בדרגת החסידות שלו ועל כך הוא מודה.

ר׳ יהושע בן לוי היה רגיל לפגוש את אליהו ( סנהדרין צח.)  למרות זאת אליהו החליט להפסיק להתגלות אליו. הסיבה מתוארת בגמרא ומובאת בתרגום חפשי.

ירושלמי מסכת תרומות פרק ח הלכה ד גמרא

מופיע במשנה על קבוצת בני אדם שהלכו בדרך ופגשו גויים.
אמרו להם הגויים: תנו לנו אחד מכם על מנת שנהרוג אותו. אם לא תתנו נהרוג את כולכם.
״לא ימסרו נפש אחת מישראל״ וימותו כולם.
אבל אם אמרו הגויים "תנו לנו את פלוני",
נכנסנו למחלוקת ר׳ שמעון בן לקיש ור׳ יוחנן.
ר׳ שמעון בן לקיש: רק אם ייחדו להם אחד כמו שבע בן בכרי ימסרו
ר׳ יוחנן: יימסרו גם אם לא כשבע בן בכרי.
[שבע בן בכרי מורד במלכות היה ונגזר דינו למיתה (שמואל ב פרק כ כולו בעיקר פסוקים כא, כב). לשיטת ר׳ שמעון בן לקיש מכיוון שממילא נגזר דינו למיתה לכן מותר למסור אותו. אדם רגיל ימותו כולם ואל ימסרו אותו]

מעשה שהיה: עולא בר קושב תבעה אותו המלכות, והוא ברח מפניה ללוד אל ר׳ יהושע בן לוי.
הקיפה המלכות את העיר וביקשו את עולא בר קושב ואם לא ימסרו אותו הם יחריבו את העיר.
ר׳ יהושע בן לוי פייס את עולא בר קושב ושכנע לצאת ולהסגיר את עצמו.
אליהו שהיה רגיל להתגלות אליו, הפסיק ולא נגלה יותר.
צם ר׳ יהושע בן לוי כמה צומות.
נגלה אליו אליהו אמר לו: ״ולמסורות אני נגלה?״ – אתה ״מוסר״ ואינני נגלה לכאלה.
עונה לו ר׳ יהושע בן לוי: ״ולא משנה עשיתי?״ – עשיתי מה שכתוב במשנה.
אליהו: ומשנה זו שעשית היא ״משנת חסידים״?
ר׳ יהושע בן לוי עונה לו תשובה פורמלית - עשיתי מה שההלכה קובעת. לאליהו לא רק שזה לא מספיק אלא אליהו קורא לו "מוסר".

ניתן כעת להבין את המשנה (סוטה טו טו) שחסידות מביאה לידי רוח הקודש. אליהו עונה לו שכדי לזכות לרוח הקודש צריך קודם כל להיות חסיד. אי אפשר להסתפק בפורמליסטיקה - ״צריך להיות ראש גדול״, צריך חמלה שתוביל לפתרון אחר מאשר למסור אותו לגויים.

 

אנו מוצאים בפרשת השבוע, אמר, באמצע סקירת החגים, הקרבנות, וספירת העמר, מופיעות מצוות מתנות עניים: פאה לקט. כמו שרש״י כותב על אתר: ״פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכיפורים מכאן״. מתנות עניים בוודאי שאינן נופלות מכל החגים. ״ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה כראוי מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו״ (רשי ויקרא כג כב).

בלשוננו: ״כולה פאה ולקט...״ ולא היא. אלא שחשוב להקפיד, גם באמצע החגים על מתנות העניים ״הקטנות״.

 

משנת חסידים היא רחבה וחזקה ויכולה למצוא את ביטויה בכל חיי היום יום, צריך כמו אותו חסיד מהתוספתא לפתוח את העיניים כדי לראות.

 

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר