מדוע מודים בית הלל לבית שמאי?

השבוע נלמד על גדולת בית שמאי מתוך הדוגמאות שבית הלל מודים לבית שמאי.

 עדויות פרק א משנה יב:

אלו דברים שחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי:
האשה שבאה ממדינת ואמרה: ״מת בעלי״, תינשא; ״מת בעלי״, תתיבם.
ובית הלל אומרים: ״לא שמענו אלא בבאה מן הקציר בלבד״.
אמרו להם בית שמאי: ״אחת הבאה מן הקציר אחת הבאה מן הזיתים אחת הבאה ממדינת הים.
לא דברו בקציר אלא בהווה״.
חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.
בית שמאי אומרים: ״תינשא ותיטול כתובה״.
ובית הלל אומרים: ״תינשא ולא תיטול כתובה״.
אמרו להם בית שמאי: ״התרתם את הערווה החמורה, לא תתירו את הממון הקל?״
אמרו להם בית הלל: ״מצינו שאין האחים נכנסים לנחלה על פיה״.
אמרו להם בית שמאי: ״והלא מספר כתובתה נלמוד: שהוא כותב לה: ״שאם תינשאי לאחר, תטלי מה שכתוב ליך״.
חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.

בית שמאי אומרים שהאישה נאמנת לומר שמת בעלה, על כל המשתמע מכך: מותרת להינשא ואם זקוקה לייבום  - מתייבמת.
בית הלל מסכימים להלכה זו רק אם האירוע היה קרוב. כמו מעשה שהיה, שהלכו אנשים לקצור והוכש אחד ומת. האשה הודיעה בבית הדין. בית הדין שלחו ומצאו שאכן כך היה, לכן התירו הלל רק מציאות דומה.
בית שמאי אומרים ש"באה מן הקציר" זה רק דוגמא וכל אשה שתגיע מכל מקום נאמנת.
חזרו בית הלל להורות כבית שמאי.
הסיבה שהתירו בית שמאי להינשא היא משום עיגון. הם מוטרדים מהעובדה שהאישה תישאר עגונה ולכן מרחיבים את ההלכה כך שהאישה תהיה נאמנת מכל מקום.

בית הלל מתירים לה להינשא אבל בלי לזכות בדמי כתובתה מרכוש הבעל שמת.
בית שמאי מקשים התרתם להינשא שזה חמור במקרה של טעות. מדוע לא תתירו גם את הממון שאין בו איסור עריות?
בית הלל מסבירים שאין האשה נאמנת להתיר לאחי הבעל לרשת אותו על בסיס עדותה.
בית שמאי טוענים שיש ללמוד מהכתוב בשטר הכתובה שהאישה זוכה בכתובתה כשנשאת לאחר ושזה אכן מה שקרה.

חזרו בית הלל להורות כבית שמאי.
גם כאן מגלים בית שמאי חמלה על האלמנה.

עדויות פרק א משנה יג:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד - דברי בית הלל.
אמרו להם בית שמאי: ״תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם:
לישא שפחה אינו יכול.
בת חורין אינו יכול.
ליבטל?
והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר: ״לא תהו בראה לשבת יצרה״ (ישעיהו מה יח)
אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו״.
חזרו בית הלל להורות כבית שמאי. 

המשנה עוסקת בעבד של שני שותפים ששותף אחד שחרר אותו ואז הוא חצוי: חצי עבד לשותף שלא שחרר אותו וחצי בן חורין מהשותף שכן שחרר אותו.
רבו – הבעלים על מחציתו - מסודר. חצי מזמנו של העבד הוא עובד בשבילו.
אבל העבד הוא "מסודר" - איננו יכול לקיים חיי אישות. שפחה אסורה עליו, כי הוא חצי בן חורין, ואשה רגילה אסורה עליו, כי הוא חצי עבד. שואלים בית שמאי: האם אתם אכן רוצים למנוע ממנו חיי אישות?!
אלא, מאלצים את האיש שמחציתו של העבד עדיין שייכת לו לשחרר את העבד כדי שיוכל לחיות חיי אישות.
בית הלל מסכימים עם בית שמאי.

בית שמאי מגלים חמלה על העבד ודואגים לו יותר מאשר לבעליו.
אצל העבד זה בנפשו אצל בעליו זה בממונו.

מעניין לשים לב שאין הם מציעים ש״החצי בעלים״ יקנה את חציו החפשי של העבד, מהעבד - זה גם פתרון לבעיית חיי האישות, אבל לוקה בעבדות - פוגע בנפשו. 

ראינו בשני המקרים את בית שמאי, שלרוב נתפסים כקפדנים ומחמירים בהלכה, כיצד הם דואגים לאשה שלא תישאר עגונה ולממונה כאלמנה ואפילו לעבד שיוכל לחיות חיי אישות.

ראינו גם בפוסט הקודם את רגישותם של בית שמאי לעם הארץ. גזרו רק על כלים שניתן לטהרם שנמצאו בתוך כלי  חרס שנחשב טמא ולא גזרו גם על היתר כי הבינו שעם הארץ לא יקבל את הגזירה כי לשיטתו של עם הארץ, שמכיר את המושג ״צמיד פתיל״, זה טהור.

נעבור לסיפור המפורסם על "קירוב": שמאי מסרב ללמד את התורה כולה על רגל אחת.
נקדים ונאמר שהאדם כמהלךֿ, על הארץ, זקוק לשתי רגלים.
לנפש גם שתי רגליים:
רגל אחת מעשים טובים של כל יחיד
רגל שניה החיבור לכלל.

שמאי מוכן ללמדו אבל רק אם יהיה עם שתי ״שתי הרגליים״. ״רגל אחת״ לא תועיל. כלומר, שמאי מוכן ללמדו כפי שהוא חי בעומדו על ״שתי רגליו״.
הלל סבורים שעל ידי החיבור לכלל ניתן יהיה ״לבנות״ גם את הרגל השניה. לכן מה שהלל מציע לו זה: ״ואהבת לרעך כמוך״ (ויקרא יט יח). ההצעה היא: תתחבר לכלל ומתוך כך תצליח גם לבנות את עצמך.(מדבר שור, דרוש תשיעי)

גם בפרשת השבוע אנו רואים שאדם חטא והוא חייב להביא קרבן לתיקון. אבל "ואם לא תשיג ידו" יכול להביא קרבן זול יותר, אפילו מעט קמח. ההלכה מתחשבת באדם וכך פסקו בית שמאי ואפילו בית הלל הודו להם. 

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר