כן, אפשר לסמוך עליהם

 על מי ניתן לסמוך ועל מה? למשנה גישה שמבוססת על אמון ודעת.

מסכת טהרות פרק י משנה ג

״הבדדין, והבוצרין כיון שהכניסן לרשות המערה דיו״ דברי רבי מאיר.
רבי יוסי אומר: ״צריך לעמוד עליהן עד שיטבולו״.
רבי שמעון אומר: ״אם טהורין להן צריך לעמוד עליהם עד שיטבולו

אם טמאים להן אינו צריך לעמוד עליהם עד שיטבולו״

הקדמה

יש צורך בפועלים טהורים גם לבציר וגם לעבודה בבית הבד. הפירות, מרגע שמפרישים מוהל מהפרי מכשירים את עצמם לקבל טומאה. בענבים הצורך רק בענבים המיועדים ליקב; ענבים שמיועדים לאכילה אינם מכשירים את עצמם לקבל טומאה.

לכן, ישנה דרישה שהפועלים יהיו טהורים ולכן הם נדרשים לטבול במקווה לפני תחילת העבודה על מנת לוודא שהתירוש או השמן יהיו טהורים.

הבדדין - פועלי בית הבד.
הבוצרין – הפועלים בבציר בכרם.
ר׳ מאיר: מספיק לראות שנכנסו למערה בה נמצא המקווה.
ר׳ יוסי: צריך לעמוד עליהם ולוודא שהם טובלים.
ר׳ שמעון: אם הפועלים מבינים שהם טמאים לא צריך לעמוד עליהם.
               אם הם סבורים שהם טהורים אז כן צריך לעמוד עליהם.

כלומר - ניתן לסמוך על עם הארץ בעניני טהרות

מסכת פרה פרק ה משנה א

המביא כלי חרס לחטאת טובל ולן על הכבשן
רבי יהודה אומר: ״ אף מן הבית הוא מביא וכשר
שהכל נאמנים על החטאת
ובתרומה פותח את הכבשן ונוטל״
רבי שמעון אומר: ״מן הסדר השני״.

רבי יוסי אומר: ״מן הסדר השלישי״.

כלי חרס יקבל טומאה רק משנצרף בכבשן. לכן, יש להשגיח עליו רק משנצרף.
לכן כלים שנצרפים לצורך חטאת, טובלים ולנים ליד הכבשן כדי לוודא שאף אחד לא יפתח את הכבשן משיתקרר, יגע בכלים ויטמא אותם, כי חטאת צריכה שמירה מיוחדת.
ר׳ יהודה מוסיף שכל אדם, כולל עם הארץ, יכול להביא אפילו מביתו ויהיה נאמן לומר שלא נטמאו.
ר׳ שמעון: מבקש שייקחו כלים מהשורה שניה שמא נגעו בשורה הראשונה וטמאו.
ר׳ יוסי: מבקש מהשורה השלישית שמא ייגע בטעות גם בשורה השניה.
ההלכה כר׳ יהודה שהכל נאמנים על החטאת (רמב״ם הלכות פרה אדומה יג יב).

כלומר - סומכין על עם הארץ יותר מאשר מפחדים על נגיעה בטעות בכלי מוסתר. 

מכשירין פרק ו משנה ג

כל הביצים בחזקת טהרה, חוץ משל מוכרי משקה.
ואם היו מוכרין עימהן פרות יבשים טהורות.
כל הדגים בחזקת טומאה.
רבי יהודה אומר: ״חתיכה אילתית ודג המצרי הבא בקופה, וקוליס האספנין הרי אלו בחזקת טהרה״.
ועל כולם עם הארץ נאמן לומר: ״טהורין הן״
חוץ משל דגה, מפני שהן מפקידין אותה אצל עם הארץ״.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: ״ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהן טמא״.

ביצי תרנגולות הן בחזקת טהורות כי לא הוכשרו לקבל טומאה. כבר אז נזהרו מלהרטיב את הביצים.
ביצים שמוכרי משקים מוכרים אותן אינן כאלה מכיוון שעשויים לגעת בביצים כשידיהם רטובות ובכך הכשירותן לקבל טומאה.
אבל, אם הם מוכרים גם פירות יבשים אז גם אצלם הביצים בחזקת טהרה כי הם מנגבים את ידיהם כדי לא לפגוע בפירות.

כל הדגים בחזקת טומאה כי הם רטובים בזמן מיתתם ובכך הוכשרו לקבל טומאה.
ר׳ יהודה מחריג שני סוגי דגים כי הם מתייבשים לפני שהם מתים ומים מזיקים להם בעודם בחוץ לכן לא הכשרו לקבל טומאה.
ועל כולם ביצים, פירות וציר נאמנים עמי הארץ לומר שלא הוכשרו לקבל טומאה.
על הדגים אינן נאמנים מכיוון שלא רגילים להפקיד דגים אצלם. מפקידים אצלם רק פירות וביצים.
ר׳ אליעזר בן יעקב מוסיף שגם ציר טהור שנפלו מים לתוכו מכשירים אותו לקבל טומאה.

כלומר - ניתן לסמוך על עם הארץ בכל ענין שיש לו נסיון. ונזכיר גם פוסט קודם בעניין.

ראינו כי עמי הארץ נאמנים על כלים לחטאת, על ביצים, על פירות  ועל ציר דגים למרות שאינם נאמנים על טהרות בדרך כלל ועל מעשרות.

היה נח לנהוג להחליט שקטגורית  לא סומכים על עם הארץ בכל כי ממילא איננו נאמן על חלק מהדברים. להיכנס ״לדקויות״, ״מסבך את החיים״. אך לא כך, אלא הפוך: יש לשים לב לדקדק רק על הדברים שבאמת אין ברירה ואי אפשר לסמוך על הארץ.

מדוע סומכים ולא סומכים בפוסט נפרד. אבל ניתן רמז: אמון הוא דבר שיש לכולם, ידע, אולי לא. 

המשנה ידעה לצמצם את חוסר האמון רק לדברים שיש להם סיבה ואין ברירה ונמנעה מלפסול את עמי הארץ הצורה גורפת.

מצאנו בפרשה, אחרי מות, אזהרה על ״טומאת מקדש״. בו זמנית אנו קוראים:

״וכפר על הקודש מטמאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השכן איתם בכל טמאתם״ ויקרא טז טז) רש״י על אתר: ״אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם״

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר