מדוע מודים בית הלל לבית שמאי?

השבוע נלמד על גדולת בית שמאי מתוך הדוגמאות שבית הלל מודים לבית שמאי.

 עדויות פרק א משנה יב:

אלו דברים שחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי:
האשה שבאה ממדינת ואמרה: ״מת בעלי״, תינשא; ״מת בעלי״, תתיבם.
ובית הלל אומרים: ״לא שמענו אלא בבאה מן הקציר בלבד״.
אמרו להם בית שמאי: ״אחת הבאה מן הקציר אחת הבאה מן הזיתים אחת הבאה ממדינת הים.
לא דברו בקציר אלא בהווה״.
חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.
בית שמאי אומרים: ״תינשא ותיטול כתובה״.
ובית הלל אומרים: ״תינשא ולא תיטול כתובה״.
אמרו להם בית שמאי: ״התרתם את הערווה החמורה, לא תתירו את הממון הקל?״
אמרו להם בית הלל: ״מצינו שאין האחים נכנסים לנחלה על פיה״.
אמרו להם בית שמאי: ״והלא מספר כתובתה נלמוד: שהוא כותב לה: ״שאם תינשאי לאחר, תטלי מה שכתוב ליך״.
חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.

בית שמאי אומרים שהאישה נאמנת לומר שמת בעלה, על כל המשתמע מכך: מותרת להינשא ואם זקוקה לייבום  - מתייבמת.
בית הלל מסכימים להלכה זו רק אם האירוע היה קרוב. כמו מעשה שהיה, שהלכו אנשים לקצור והוכש אחד ומת. האשה הודיעה בבית הדין. בית הדין שלחו ומצאו שאכן כך היה, לכן התירו הלל רק מציאות דומה.
בית שמאי אומרים ש"באה מן הקציר" זה רק דוגמא וכל אשה שתגיע מכל מקום נאמנת.
חזרו בית הלל להורות כבית שמאי.
הסיבה שהתירו בית שמאי להינשא היא משום עיגון. הם מוטרדים מהעובדה שהאישה תישאר עגונה ולכן מרחיבים את ההלכה כך שהאישה תהיה נאמנת מכל מקום.

בית הלל מתירים לה להינשא אבל בלי לזכות בדמי כתובתה מרכוש הבעל שמת.
בית שמאי מקשים התרתם להינשא שזה חמור במקרה של טעות. מדוע לא תתירו גם את הממון שאין בו איסור עריות?
בית הלל מסבירים שאין האשה נאמנת להתיר לאחי הבעל לרשת אותו על בסיס עדותה.
בית שמאי טוענים שיש ללמוד מהכתוב בשטר הכתובה שהאישה זוכה בכתובתה כשנשאת לאחר ושזה אכן מה שקרה.

חזרו בית הלל להורות כבית שמאי.
גם כאן מגלים בית שמאי חמלה על האלמנה.

עדויות פרק א משנה יג:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד - דברי בית הלל.
אמרו להם בית שמאי: ״תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם:
לישא שפחה אינו יכול.
בת חורין אינו יכול.
ליבטל?
והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר: ״לא תהו בראה לשבת יצרה״ (ישעיהו מה יח)
אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו״.
חזרו בית הלל להורות כבית שמאי. 

המשנה עוסקת בעבד של שני שותפים ששותף אחד שחרר אותו ואז הוא חצוי: חצי עבד לשותף שלא שחרר אותו וחצי בן חורין מהשותף שכן שחרר אותו.
רבו – הבעלים על מחציתו - מסודר. חצי מזמנו של העבד הוא עובד בשבילו.
אבל העבד הוא "מסודר" - איננו יכול לקיים חיי אישות. שפחה אסורה עליו, כי הוא חצי בן חורין, ואשה רגילה אסורה עליו, כי הוא חצי עבד. שואלים בית שמאי: האם אתם אכן רוצים למנוע ממנו חיי אישות?!
אלא, מאלצים את האיש שמחציתו של העבד עדיין שייכת לו לשחרר את העבד כדי שיוכל לחיות חיי אישות.
בית הלל מסכימים עם בית שמאי.

בית שמאי מגלים חמלה על העבד ודואגים לו יותר מאשר לבעליו.
אצל העבד זה בנפשו אצל בעליו זה בממונו.

מעניין לשים לב שאין הם מציעים ש״החצי בעלים״ יקנה את חציו החפשי של העבד, מהעבד - זה גם פתרון לבעיית חיי האישות, אבל לוקה בעבדות - פוגע בנפשו. 

ראינו בשני המקרים את בית שמאי, שלרוב נתפסים כקפדנים ומחמירים בהלכה, כיצד הם דואגים לאשה שלא תישאר עגונה ולממונה כאלמנה ואפילו לעבד שיוכל לחיות חיי אישות.

ראינו גם בפוסט הקודם את רגישותם של בית שמאי לעם הארץ. גזרו רק על כלים שניתן לטהרם שנמצאו בתוך כלי  חרס שנחשב טמא ולא גזרו גם על היתר כי הבינו שעם הארץ לא יקבל את הגזירה כי לשיטתו של עם הארץ, שמכיר את המושג ״צמיד פתיל״, זה טהור.

נעבור לסיפור המפורסם על "קירוב": שמאי מסרב ללמד את התורה כולה על רגל אחת.
נקדים ונאמר שהאדם כמהלךֿ, על הארץ, זקוק לשתי רגלים.
לנפש גם שתי רגליים:
רגל אחת מעשים טובים של כל יחיד
רגל שניה החיבור לכלל.

שמאי מוכן ללמדו אבל רק אם יהיה עם שתי ״שתי הרגליים״. ״רגל אחת״ לא תועיל. כלומר, שמאי מוכן ללמדו כפי שהוא חי בעומדו על ״שתי רגליו״.
הלל סבורים שעל ידי החיבור לכלל ניתן יהיה ״לבנות״ גם את הרגל השניה. לכן מה שהלל מציע לו זה: ״ואהבת לרעך כמוך״ (ויקרא יט יח). ההצעה היא: תתחבר לכלל ומתוך כך תצליח גם לבנות את עצמך.(מדבר שור, דרוש תשיעי)

גם בפרשת השבוע אנו רואים שאדם חטא והוא חייב להביא קרבן לתיקון. אבל "ואם לא תשיג ידו" יכול להביא קרבן זול יותר, אפילו מעט קמח. ההלכה מתחשבת באדם וכך פסקו בית שמאי ואפילו בית הלל הודו להם. 

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר

 

והלכה כבית הלל. למה?

מקובל שפוסקים הלכה כבית הלל. נשאלת השאלה: למה? ועוד, למה צריך ללמד את דעת בית שמאי אם הלכה לא כמותם? נתחיל דווקא במקרה הפוך.

מסכת שבת פרק א משנה ד:

ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית בית חנניה בן חזקיה בן גוריון כשעלו לבקרו
נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל
וי״ח דברים גזרו בו ביום

המשנה מתארת מעמד של קבוצת תלמידי חכמים מבית שמאי ומבית הלל שבאו לבקר את חנניה בן חזקיה.

באותו מעמד היו יותר חכמים מבית שמאי מאשר בית הלל ופסקו להלכה כמו בית שמאי בשמונה עשר דברים כמו שכתוב: ״אחרי רבים להטות (שמות כג )״. (ר׳ עובדיה מברטנורא שם)

כדאי לשים לב לכך ש:

• תלמידי בית שמאי ובית הלל הלכו ביחד לביקור (מצאנו גם שזקני בית שמאי וזקני בית הלל הלכו לבקר את יוחנן בו החורנית (תלמוד בבלי עירובין יג)).
• פסקו הלכה כמו שלמדו – לפי רוב –  כמו שעקביא בןמהלאל מצווה לבנו.
• תלמידי בית הלל, ובעקבותיהם עם ישראל כולו,  קבלו את הכרעת הרוב גם כאן.

״בו ביום״ – הוא היום בו החליף ר׳ אלעזר בן עזריה את רבן גמליאל ובו נשנו הלכות רבות.

דוגמא נוספת להלכה שרבו תלמידי בית שמאי על תלמידי בית הלל ופסקו הלכה כמותם:

תוספתא שבת פרק א הלכה יח:

בו ביום אמרו כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי מרדע ונמנו ורבו בית שמיי על בית הלל

אנו רואים שפסיקת ההלכה היתה בדרך של רוב. בהמשך הגמרא שלמדנו בשבוע שעבר, יש הרחבה על דרך פסיקת ההלכה כבית הלל.

ירושלמי קידושין פרק ראשון הלכה א:

ר יוסי בר׳ בון: ״״אלו ואלו כהלכתן״, ממזירות בינתיים, ואת אמר אכן?
המקום משמר ולא אירע מעשה מעולם״

(עד כאן מהשבוע שעבר) וההמשך: (גם, ירושלמי ברכות פרק א הלכה ד; ברכות נב.; עירובין ו:)

כהדא דתני:
כל הרוצה להחמיר על עצמו ולנהוג כחומרי בית שמאי וכחומרי בית הלל על זה נאמר: ״והכסיל בחושך הולך״ (קהלת ב יד).
כקולי אלו וכקולי אלו נקרא רשע
אלא: או כדברי בית שמאי כקוליהן וכחומריהן,
או כדברי בית הלל כקוליהן וכחומריהן.
הדא דתימר עד שלא יצאת בת קול.
משיצאת בת קול לעולם, הלכה כדברי בית הלל; וכל העובר על דברי בית הלל חיב מיתה.
תני: יצאת בת קול ואמרה: ״אלו ואלו דברי א-לוהים הן אבל הלכה כדברי בית הלל״
איכן יצאת בת קול?
רב ביבי בשם ר׳ יוחנן: ״ביבנה יצאת בת קול״. 

הגמרא מלמדת שיש לבחור או כבית הלל או כבית שמאי. כמובן שאין לבחור בקולות של שניהם אבל גם מי שיבחר בחומרות של שניהם יקרא ״כסיל בחושך הולך״.
אבל, רק אחד צודק? לא!  יצאה והכריזה בת קול שגם דברי בית שמאי שאין הלכה כמותם וגם דברי בית הלל שהלכה כמותם דברי אלוהים הם. 

תלמוד בבלי עירובין יג דף ב:

״מאחר שאלו ואלו דברי א לוהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן?
מפני שנוחין ועלובין היו.
ושונין דבריהן ודברי בית שמאי
ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהם״

המהר״ל מסביר שתכונות אלו מובילות אל ה״דברים האמיתים לפי ההלכה״.
נוחין - הנוחות מאפשרת לחתור אל האמת ולא לתת לכעס להפריע.
עלובין - הצניעות מאפשרת לראות את בעל המחלוקת ולתת לו מקום, מה שאפשר להם להציג את בית שמאי לפניהם. הם משוחררים מהצורך לנצח ולכן יכולים להקשיב ולהגיע אל האמת (באר הגולה באר חמישי א)

מדוע אנו לומדים את דברי בית שמאי שאין הלכה כמותם?

שמח הקב״ה בחריפות פלפולם של בית שמאי (יבמות ד.) ובוודאי יצא מפלפולם תועלת למקום אחר (קרבן העדה ירושלמי קידושין פרק ראשון הלכה א)

מדוע אם כן צריכה בת קול לצאת ולהכריז?

בית שמאי שהיו חריפים יותר בלימוד סברו שאיכות הלימוד שקולה כנגד הרוב. יצאה בת קול והודיעה משהו שהיה ידוע (תוספות בבא מציעא נט:)
במשקפי הזמן שלנו ניתן לנסח זאת כך: החריפות והלמדנות איננה עדיפה על הרוב ״הפחות למדן״. ניצחון הרוב הוא גם במקרה של קולא (ואכן בת קול מודיעה ששניהם צודקים).

נראה מעט יותר על "נוחין ועלובין". מסדרה של משניות בעדויות פרק א משניות י"ב-"י"ד, בהן מודים בית הלל, נבחר אחת.

מסכת עדויות פרק א משנה יד:

כלי חרס מציל על הכל כדברי בית הלל.
ובית שמאי אומרים אינו מציל אלא על האוכלין, והמשקין ועל כלי חרס.
אמרו להם בית הלל: מפני מה?
אמרו להם בית שמאי:"מפני שהוא טמא על גב עם הארץ, ואין כלי טמא חוצץ״
אמרו להם בית הלל: ״והלא טהרתם אוכלין ומשקין שבתוכו?״
אמרו להם בית שמאי: ״כשטהרנו אוכלין ומשקין שבתוכו לעצמו טהרנו, אבל כשטהרת כלי טהרת לך ולו״
חזרו בית הלל להורות כבית שמאי

כלי חרס הסגור ״בצמיד פתיל״ הנמצא ״באוהל מת״ אינו נטמא ומציל את תכולתו מלהיטמא בטומאת המת.
לעומת זאת, כלי חרס טמא למרות שסגור ״בצמיד פתיל״ ונמצא ״באוהל מת״ נטמא ואיננו מציל את תכולתו מלהיטמא בטומאת המת.
בית הלל מציגים את הכלל ומחילים אותו על כל הכלים.
בית שמאי אומרים שכלי חרס הסגור ״בצמיד פתיל״ שנמצא ״באוהל מת״ מציל רק על אוכל, משקה וכלי חרס אחר הנמצא בתוכו. כלי כזה איננו מציל, למשל, כלי מתכת הנמצא בתוכו.
בית הלל שואלים: איך יתכן שכלי אחד יטמא? בעוד שאוכל, משקה וכלי אחר לא יטמאו?
עונים בית שמאי: כלי עם הארץ הם בחזקת טמאים כי אינם בקיאים בהלכות טומאה וטהרה.
כשאומרים לעם הארץ שהאוכל שלו וכלי החרס שלו טהורים זה רק בשבילו. חבר לא משתמש באוכל שלו ולא בכלי החרס שלו.
בכלי מתכת הוא יצא מהנחה שהוא טמא רק טומאה המצריכה טבילה ועל כן יטביל את הכלי ויסתפק בכך.
אבל אם הכלי היה באוהל מת בכלי סגור ״בצמיד פתיל״ הוא טמא טומאת מת וצריך טהרה באפר פרה.
לכן גזרו בית שמאי לטהר את האוכל וכלי חרס עבור עם הארץ.
אם היו גוזרים לעם הארץ שגם בשבילו זה טמא לא היה מקשיב כי הוא מכיר את ״הלכות צמיד פתיל״.
בית שמאי מחמירים ובו זמנית מראים רגישות גם לעם הארץ וגם לחבר.

לכן בית הלל מודים לבית שמאי ומסכימים שהלכה כמותם.

מה היתרון של בית הלל? שיכלו לשמוע ואחר כך גם למחול על כבודם כשבית שמאי הביאו הלכה יותר נכונה.
אז למה מקפידים לספר את דעת בית שמאי?

ראשית, כפי שראינו כבר, טוב להציג סברות שלא נתקבלו.

שנית, רוצים להראות לנו שאפשר (ואיך) דו שיח אמיתי מאפשר לחקור ולקדם את הלכה הרבה יותר מדעת יחיד. זה דומה למקרה של הראב"ד. ההלכה לרוב לא כמותו אבל הסברות שמביא מעשירות את הדו שיח ההלכתי. חשוב שדעות שונות יוכלו להכנס לשיח, וטוב שיבואו ע"י גוף מכובד. 

ועוד בנושא חשיבות הלב. אנו מוצאים בפרשה (ויקהל)  את התנאים לקבלת התרומה ואת התנאי ליכולת להיות בצוות בוני המשכן.
התנאי למתן התרומה היה ״כל נדיב ליבו יביאה את תרומת ה׳״ (שמות לה ה) .
המכרז לעושי המשכן: ״וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה׳״ (שם י)
וגם ״ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה׳״ (שם כא)

"ושכנתי בתוכם" (שמות כה ח) כלומר בתוך ליבם.

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר

 

סומכים על הנס

יש אימרה שגורה בפינו כיום: "אין סומכין על הנס". השבוע נראה שתנאים חשובים דווקא כן סמכו על הנס.

אבות פרק ה משנה יז

כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים
איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים?
זו מחלוקת הלל ושמאי
ושאינה לשם שמים?
זו מחלוקת קורח וכל עדתו

מחלוקת לשם שמים זו מחלוקת שתכליתה בירור ההלכה. מתוך הלימוד והמחלוקת הזו מתבררת ההלכה.
מחלוקת לשם שררה וכבוד איננה לשם שמים והיא איננה מתקיימת. (רבי עובדיה מברטנורא שם)

ואולם, המחלוקת לא היתה תיאורטית אלא מעשית. 

יבמות פרק א משנה ד; עדויות פרק ד משנה ח

בית שמאי מתירין הצרות לאחים
ובית הלל אוסרים
חלצו:
בית שמאי פוסלין מן הכהונה
ובית הלל מכשירים.
נתיבמו:
בית שמאי מכשירים,
ובית הלל פוסלין.
אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין,
אלו פוסלין ואלו מכשירין,
לא נמנעו בית שמאי מלשא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי.
כל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין, לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו.

בית שמאי ובית הלל נחלקו בשורה של הלכות שחלקן מוזכר כאן וחלקן מפורט בגמרא ביבמות יד:
המשמעות המעשית שלפי שיטה אחת האיש ממזר ולפי שיטה אחרת האיש כשר.
במקרה אחר, לשיטת האחד כשר ולשיטת השני הוא באיסור ופסול.
לפי שיטה אחת האוכל טמא ולפי שיטה אחרת האוכל טהור.
למרות זאת לא נמנעו מלהינשא אנשי האחד עם אנשי השני.
כמוכן לא נמנעו מלאכול האחד אצל השני.

רש״י על המשנה נשען על דברי הגמרא ״לעולם עשו דמודעי להו ופרשי״ (יבמות יד.) ומסביר שהודיעו אחד לשני כיצד פסקו להלכה.

תלמוד בבלי יבמות דף יד עמוד ב:

תא שמע:
אע״פ שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות, ובאחיות, בגט ישן, ובספק אשת איש, ובמגרש אשתו ולנה אתו בפונדק, בסף ובשוה כסף, בפרוטה ובשוה פרוטה
לא נמנעו בית שמאי מלשא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי.
ללמדך, שחיבה ורעות נוהגים זה בזה.
לקיים מה שנאמר: ״האמת והשלום אהבו״ (זכריה ח יט)

ואסמכתא קצת שונה בתוספתא: ״לקיים מה שנאמר: ״כל דרך איש זך בעיניו ותכן לבות ה׳״ (משלי טז ב ו כא ב) (תוספתא יבמות א יא)

למרות המחלוקות נהגו חיבה ורעות זה בזה. אהבו גם את האמת וגם את השלום.

הרמב״ם בפירושו למשנה כותב: ״שלא היו חושדין אלו מאלו שיכניסו עליהם חשש בשום דבר שסברתו לאיסור."
אנו רואים גישה ״מפויסת״ יותר שלא הודיעו אחד לשני מה נהגו לעשות אבל גם לא ״הכשילו״ אחד את השני. בית שמאי ובית הלל ידעו לסמוך אחד על השני בלי לשאול.

בירושלמי אנו מוצאים גישה יותר ברורה ומעניינת.

ירושלמי יבמות פרק א' הלכה ו:

לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי, אלא נוהגין באמת ובשלום, שנאמר "והאמת והשלום אהבו". 
ממזרות בנתיים, ואת אמר הכין? היך עבידא? קידש הראשון בשוה פרוטה, והשני בדינר: על דעתיה דבית שמאי, מקודשת לשני והוולד ממזר מן הראשון. על דעתיה דבית הלל, מקודשת לראשון והוולד ממזר מן השני?!?!
רבי יוסי בי רבי בון אמר: רב ושמואל, חד אמר - אילו ואילו כהלכה היו עושין, וחד אמר: אילו כהילכתן, ואילו כהילכתן.

כלומר - כל אחד נהג כמנהגו ועדיין נישאו זה בזה.

התשובה במקום אחר בירושלמי.

ירושלמי קידושין פרק ראשון הלכה א:

ר יוסי בר׳ בון: ״״אלו ואלו כהלכתן״, ממזירות בינתיים, ואת אמר אכן?
המקום משמר ולא אירע מעשה מעולם״.

ר יוסי בר׳ בון שואל: הרי מדובר בממזרות, איך אתה יכול להגיד שלא נמנעו מלהינשא אחד עם השני?
ותשובת הירושלמי: הקב״ה שמר אותם מתקלה.
כלומר - סומכים אחד על השני כשקודם כל סומכים על הקב״ה.

ר׳ דוד חיים פארדו בפירושו על התוספתא משתמש בביטוי ״סמכי אניסא״ (חסדי דוד תוספתא יבמות פרק א י, יא)  רוצה לומר סמכו על הנס. חלקו אחד על השני וסמכו על הנס שלא תבוא תקלה על ידם ולידם.

בביטוי ״סמכי אניסא״, תופס ה״חסדי דוד״ את דעתו של אביי, במחלוקתו עם רבא, בערב פסח שחל בערב שבת. נכנסו שלוש ״כתות״ - קבוצות. אחרי כל קבוצה שמלאה את העזרה ננעלו דלתות העזרה. אביי תופס את הלשון ננעלו – ננעלו מאליהן וסמכו על הנס. רבא תופס נעלו – נעלו אנשים.

במחלוקת שהיא לשם שמים, גם סומכים אחד על השני ובעיקר סומכים שהקב״ה יסייע בידם לקיים את ההלכה כהלכה. מה שעמד מול עיניהם גם האמת וגם השלום שבאו מאהבה.

בפרשת השבוע כי תשא, היתה למשה את האופציה לזכות "בכל הקופה"-  "ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות לב י). להכיר: לשם שמים - בירור הטוב. שלא לשם שמים - לשם השררה. למרות האפשרות שניתנה למשה להפוך לגוי גדול משה מתחנן על עם ישראל לאחר החטא מתוך האמת ומתוך השלום והאהבה.

    

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערך: מאיר פנסטר

 

רבי מאיר, שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו

ר' מאיר הוא אדם מורכב. השבוע נראה פן אחד באישיותו שהשפיעה על פסיקתו.

תלמוד בבלי עירובין יג עמוד ב:

אמר ר׳ אחא בר חנינא: ״גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של ר׳ מאיר כמותו.
ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו?
שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו.
שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים
על טהור טמא ומראה לו פנים.

חבריו של ר׳ מאיר, תנאים היו, ולא הצליחו לעמוד על סוף דעתו.
למה לא הצליחו לעמוד על סוף דעתו? איפה הייתה דעתו שלא הצליחו לעמוד עליה?

נתחקה על משנתו.

סוטה פרק ב משנה ה:

על מה היא אומרת ״אמן אמן״?
על האלה אמן, על השבועה אמן,
אמן מאיש זה, אמן מאיש אחר,
אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה ושומרת יבם וכנוסה. אמן שלא נטמאתי ואם נטמאתי יבואו בי.
רבי מאיר אומר: ״אמן שלא נטמיתי, אמן שלא אטמא״

הסבר.

הליך בדיקת הסוטה בבית המקדש כולל, בין היתר, השבעה של הסוטה. ״יתן ה׳ אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך..״ (במדבר ה כא). הסוטה עונה: ״אמן אמן״. המשנה מסבירה על מה הסוטה בעצם נשבעת.
הסוטה נשבעת על האלה אמן ועל השבועה אמן.
שלא נטמאה מהאיש שבעלה חושד בו ולא מאיש אחר.
שלא נטמאה גם בעודה ארוסה וגם כאשר נשאה. גם אם היתה רק שומרת יבם וגם אם כבר כנסה.
ר׳ מאיר אומר: שנשבעת גם על העבר וגם על העתיד. זו אמירה יוצאת דופן להישבע על העתיד.
נשוב בהמשך לאמירה הזו.

סוטה פרק ב משנה ד:

אינו כותב: לא על הלוח ולא על הניר ולא על הדפתרא.
אלא על המגילה, שנאמר״ ״בספר״ (במדבר ה כג).
ואינו כותב: לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שרושם.
אלא בדיו, שנאמר: ״ומחה״ - כתב שיכול להימחק.

הסבר.

הליך בדיקת הסוטה בבית המקדש כולל, בין היתר, כתיבת מגילה על קלף וטבילתה במים בכלי חרס. המים מוחקים את הכתוב במגילה והאישה שותה מן המים. המשנה מבארת את מעשה המגילה.
מגילת סוטה לא נכתבת על לוח עץ, לא נכתבת על ניר מעשבים ולא על עור שאיננו מעובד כל צרכו.
המגילה נכתבת על עור מעובד כל צרכו – קלף.
המגילה איננה נכתבת בחומרים רושמים שאין יכולת למחוק אותם. אלא, בגלל שנאמר: ״ומחה״. מקפידים על כתב שיכול להימחק.

נעבור למגילת אסתר. כללים מיוחדים לכתיבה ושימוש במגילה יש לא רק במגילת סוטה, שלא נוהגת בזמנינו, אלא לגבי מגילת אסתר יש כללים איך לכתוב במה לכתוב ועל מה לכתוב.

מגילה פרק ב משנה ב:

קראה סרוגין ומתנמנם - יצא.
היה כותבה, דורשה ומגיהה,
אם כון לבו יצא
ואם לאו לא יצא.
היתה כתובה בסם ובסקרא ובקומוס ובקנקנתום על הניר ועל הדפתרא לא יצא
עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו.

 

הסבר.

אדם שקרא מגילה בהפסקות או שנמנם תוך כדי קריאתו יצא ידי חובת קריאת מגילה.
כתב מגילה, למד או לימד ממנה, הגיהה ,אם כיוון תוך כדי כך גם לצאת ידי חובת קריאת מגילה יצא. אם לא, לא יצא.
לשאלה מדוע אין להשתמש בקומוס וקנקנתום לכתיבת מגילה? ניתן למצוא תשובה במשנה במסכת סוטה, בה מוסבר כי חומרים אלו לא ניתנים למחיקה.
אם כתב את המגילה בחומר שאינו נמחק או על ניר או על עור לא מעובד לא יצא.
המגילה צריכה להיות כתובה בכתב אשורי על קלף שגוללים אותו ובדיו שיכולה להימחק.

בגמרא אנו מוצאים ברייתא המעידה על דו שיח מעניין בין ר׳ מאיר ורבותיו ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא בעניין זה.
תלמוד בבלי סוטה דף כ עמוד א:

....והא תניא,
אמר רבי מאיר: "כשהייתי למד תורה אצל ר' ישמעאל, הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו, ולא אמר לי דבר,
כשבאתי אצל ר"ע אסרה עלי.״

כעת, מתבקשות השאלות:

• מדוע אין לכתוב בכתב ״קבוע״?
• מדוע כותבים אבל מאפשרים למחוק?
• מדוע צריך לכתוב בכתב שיכול להימחות?
• מדוע ר׳ מאיר, שהיה סופר סתם, מטיל קנקנתום?
• מדוע ר׳ עקיבא אסר עליו את השימוש בקנקנתום?

הרב קוק באגרת ששלח לבנו (איגרת תתח) משתף אותו בדרשה שנשא בשבת זכור. בדרשה הוא מסביר מדוע יש לכתוב את מגילת אסתר בדיו שיכולה להימחק ומסביר את ההגיון מאחורי ההתנהגות של ר׳ מאיר.

בעולם בו אנו חיים יש מציאות לעמלק בתחפושותיו. בעולם הזה יש צורך למחות את זכר עמלק כמו שקראנו: ״תמחה את זכר עמלק מתחת השמים״ (דברים כה יט) מציאות עמלק היא "מתחת השמים" מעל השמים אינו נמצא. לעתיד לבוא ימחה הקב"ה את שמו כליל (פסיקתא זוטרתא נצבים; איכה רבה ג). אם כן, הסיבה בגללה יש לכתוב גם את התורה הנצחית בדיו מחיקה היא כי יש צורך, אפילו אם תיאורטי, לאפשר מחיקה של עמלק.
ר׳ מאיר, שלא יכלו חבריו לעמוד על דעתו, חי לגמרי בעולם שעתיד לבוא. וגם מנסה לפסוק לפי עתיד זה. חביריו לא שם. לכן הוא מקפיד להוסיף קנקנתום כדי לכתוב בכתב שאיננו יכול להימחק.
ר׳ עקיבא מונע ממנו להמשיך להשתמש בכתב שאינו מחיק. ר׳ עקיבא חי את המציאות ומבין שיש לאפשר מחיקה. מצאנו (בפוסט קודם) את ר׳ עקיבא צוחק מול החורבן (מכות  כד:) שם הוא רואה את העתיד אבל בו זמנית הוא עדיין חי את המציאות ובגדיו קרועים. לצחוק בגלל ראיית העתיד – אפשר; לשנות את ההלכה  - עדיין לא. 
אבל ר' מאיר, תלמידו של רבי עקיבא כבר חי בזמן עתיד ומורה הלכה לפי מה שראוי להיות.

תשועתם היתה לנצח ותקוותם לדור ודור" התשועה שהייתה לנצח נותנת תקווה לכל דוד ודור. (על פי ר׳ צבי, קובץ שיחות לפורים)

  

    

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר

 

רגש והלכה

השבוע נראה שהרגש של האדם משפיע גם על ההלכה ולא רק על ההתנהגות הצפויה מהאדם.

ברכות פרק ב משנה ה:

חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה.
מעשה ברבן גמליאל שקרא בלילה הראשון שנשא.
אמרו לו תלמידיו: ״לא למדתנו רבינו, שחתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון?״
אמר להם: ״איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת״

המשנה באה ללמדנו שמי שטרוד בטרדה של מצווה פטור מקריאת שמע. הרמב״ם כותב: ״מי שהיה ליבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצוות ומקריאת שמע״ (רמב״ם אהבה, הלכות ק״ש פרק ד הלכה א).
חתן שנשא בתולה ולא בא אליה פטור מקריאת שמע עד מוצאי שבת. מוצאי שבת דווקא, כי נהוג היה לשאת בתולה ביום רביעי (כתובות פרק א משנה א) ולכן המשנה נוקטת בזמן של מוצאי שבת. ממוצאי שבת ואילך הוא חייב בכל מקרה.

מעניין הדו-שיח בין תלמידיו של רבן גמליאל לרבם - הם שואלים והוא עונה.
רבן גמליאל איננו מעוניין בפטור. הוא נוהג חומרה על עצמו ולכן איננו מבטל מעצמו קריאת שמע למרות טרדתו.

אבל, בעוד שלש משניות מופיע בנו:

ברכות פרק ב משנה ח:

חתן אם רצה לקרות קריאת שמע בלילה הראשון קורא.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: ״לא כל הרוצה ליטול את השם יטל״

כאן אנו מוצאים את ההלכה למעשה. מסדר המשנה מביא כעת את ההלכה כפשוטה ועל כך מוסיף את דבריו של ר׳ שמעון בנו של רבן גמליאל: לא כל אחד עושה דין לעצמו. הסיבה שפטרו את החתן נובעת מהמציאות שבה קשה לחתן לכוון. צריך להיות ״בעל מדריגה״ כדי להצליח בכך.

אומר ר׳ שמעון: למי אתה מנסה להראות שאתה מצליח? אתה מנסה להראות שאתה ״בעל מדריגה״?
אז למי כן מותר לקרוא שמע? למי שיש רגש חזק לליבו - כגון רבן גמליאל. רבן גמליאל אינו "בעל מדריגה" של החמרה. אלא, רבן גמליאל מרגיש רגש חזק לא להתבטל ממלכות שמים. אז מותר לו. זו אינה שחצנות.

יש לשים לב שהדיון במשנה זו הוא רק על הלילה הראשון. בלילות שאחרי הלילה הראשון יאמר הרואה: כנראה שכבר בא אצל אשתו.

נביא משנה נוספת שבה הרגש ובפרט כשהוא מתובל ביראה משפיע על ההלכה.

סוטה פרק ח משנה ה:

״ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו״ (דברים כ ח)
רבי עקיבא אומר: ״הירא ורך הלבב כמשמעו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה״
רבי יוסי הגלילי אומר: ״״ הירא ורך הלבב״ (שם) זה המתיירא מן העברות שבידו.
                                לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו שיחזור בגללן״...

במשנה זו אנו רואים שלפני היציאה למלחמת הרשות ניתנת אפשרות למי שמפחד לחזור הביתה. נסביר משנה זאת גם בעזרת משנה ממסכת אבות. 

אבות פרק ג משנה ט:

רבי חנינא בן דוסא אומר: "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת.
וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת".
הוא היה אומר: "כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת.

וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת". 

כלומר, כפי שפירש רבי יוסי הגלילי - אם לאדם יש רגש יראה חזק וגם הוא באופיו רך לבב (פחדן?) ההלכה היא שיחזור. במסכת אבות גם כן היראה קודמת והיא קובעת את החוכמה (והמעשים וההלכה). יש לשם לב שכל זאת מדובר לפני המלחמה שאז יכול לעשות דין לעצמו. אבל כשמתחילה המלחמה האדם התחייב ואינו יכול לחזור. במשנה הבאה (שם ו) אנו מוצאים שאחרי שאדם החליט שהוא משתתף במלחמה הוא איננו יכול להתחרט ולחזור באמצע הביתה. וכן, במלחמת המצווה כולם משתתפים גם מי שמפחד, מצווה להשתתף.

סיכום

בשלושת המשניות אנו רואים כהמשך לפוסט הקודם איך ההלכה קשורה ברגשותיו של האדם. אדם שטרוד במצווה פטור מקריאת שמע. אדם שמפחד רשאי להביע את פחדיו ומתחשבים בו בסיטואציה הזו. אם האדם מנסה להסתיר את רגשותיו המבחן הוא: האם האדם מתנשא או מתירא. אם מתירא, יכול להחמיר.
מעניין לשים לב כי ההלכה איננה ״כמו גומי״ שנמתח ומתכווץ בהתאם לכוח שמפעילים עליו.

פרשת השבוע

אנו מוצאים גם בפרשת השבוע, תרומה, את המקום שההלכה שומרת לרגש (לב). התרומה נלקחת ״מאת כל איש אשר ידבנו לבו״ (שמות יח ב)  גם בהמשך, ויקהל, ״כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה״ (שמות לה ה) ״ויבאו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נשאה רוחו אותו הביאו את תרומת ה׳..״ (שם כא) ״וכל חכם לב..״ (שם י) ״וכל אשה חכמת לב בידיה טוו..(שם כה)

משה הראה את מעשה המשכן והתכניות לבניה היו מפורטות ומדויקות.
למרות זאת כדי לממש את הבניה היה צורך בלב של התורמים ובלב של הבונים והבונות. כפי שמפורש לגבי הכיור (שמות לח:ח): "ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראת הצבאת אשר צבאו פתח אהל מועד".

משה מבין שמשכן יכולים לבנות פועלים. אבל כדי לקבל "ושכנתי בתוכם" צריכים שיתוף של הרגש, של הלב. כנאמר בשמואל א פרק טז פסוק ז: "...כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב"

    

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר

 

כל האיברים תלויים בלב...

הפוסט הנוכחי שם דגש על החמלה.

מסכת אבות פרק ד משנה יח:

רבי שמעון בן אלעזר אומר:
״אל תרצה את חברך בשעת כעסו
ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו
ואל תשאל לו בשעת נדרו
ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו״

כשחברך כועס ״עזוב אותו במנוחה״. הסיכון הוא שלא רק שלא יקבל את דבריך אלא אף יגביר את כעסו.
אל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו כי בזמן כזה איננו מסוגל לקבל ניחומים.
כשהוא נודר אל תנסה למצוא לו אפשרויות לסגת מהנדר (פתחים לנדר) שכן הוא צפוי לדחות אותם. ואז, אם יחליט להתיר את נדרו הדבר יימנע ממנו.
אל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו כי הוא מתבייש במעשיו. ״לא תחשוב שתשקיט רוחו כשיראה אוהביו״ (מלאכת שלמה שם)
יתר על כך לראות קלקלה הוא דבר פסול - ״לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מהיין״  (ברכות סג. ; נזיר ב.; סוטה ב.).

המשנה מזהירה אותנו לא לבצע פעולות שהן "הגיוניות" אבל מתברר שיגרמו נזק בגלל שחסר בהם חמלה והבנה למצבו של האחר. ידידתינו כרמלה נסחה זאת כך: "תוציא את עצמך מהמשווה. הסיפור הוא הצרכים שלהם, לא שלך". כלומר - אולי אתה מרגיש צורך לרצות/לנחם את השני מייד עכשיו כשאתה רואה את הבעיה. ואולם, אם תראה תמיכה, תבין שזה לא הזמן.

אל לנו לשפוט את הרגשות של השני. להיפך, עלינו לתת תמיכה ו"לעזור" רק כשהשני פתוח לכך.

מסכת אבות פרק א משנה ו:

יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם.
יהושע בן פרחיה אומר: ״עשה לך רב

                                  וקנה לך חבר
                                  והוי דן כל אדם לכף זכות״

נתמקד רק בשורה האחרונה: אם ראית מעשה של אדם ואתה יכול להכריעו לכף חובה או זכות תכריע לכף זכות (״מכריעו לכף זכות״ אבות ו ו) ואל תחשדהו בעבירה.
כדי לעזור לאדם במשימה הקשה חז״ל מוסיפים: ״הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות״(שבת קכז:).

שוב, המשנה שמה דגש על פתיחות לצורך ולמצב של האחר - אמפטיה.
נראה סיפור תומך מהגמרא בירושלמי תרומות פרק ח משנה ד:

ר׳ יוחנן אמר איקפח בעלי קניה.
סליק לבית וועדא והוה ר"ש בן לקיש שאיל ליה, והוא לא מגיב.
שאיל ליה והוא לא מגיב.
א"ל: ״מהו הכין?״
א"ל: ״כל האיברים תלוין בלב והלב תלוי בכיס״.
א"ל: ״ומהו כן?״
א"ל: ״ומהו את כן?״
א"ל: ״איקפחת בעלי קנייה״
א"ל: ״חמי לי זויתה״
נפיק, מחוי ליה.
חמיתון מן רחוק, ושרי מצלצל.
אמרין אין ר׳ יוחנן הוא, יסב פלגא.
אמר לון: ״חייכון כולה אנא נסיב, ונסיב כולא״

ממונו של ר׳ יוחנן נגזל על ידי כנופיית ליסטים שנקראה ״בית קניה״.
עלה ל ר׳ יוחנן בית המדרש ושם שאלו ר׳ שמעון בן לקיש דבר הלכה.
ר׳ יוחנן לא הגיב.
שאל אותו ר׳ שמעון בן לקיש פעם נוספת ולא הגיב.
ר׳ שמעון בן לקיש שואל: מה מכאיב לך כל כך שאתה לא מסוגל לענות לי?
ר׳ יוחנן עונה: ״כל האיברים תלוין בלב והלב תלוי בכיס״.
ר׳ שמעון בן לקיש: מה קרה לממונך?
ר׳ יוחנן עונה: נשדדתי על ידי ״בעלי קניה״.
ר׳ שמעון בן לקיש: הראה לי את מקום מחבואם.
ר׳ יוחנן מראה לו.
ר׳ שמעון בן לקיש רואה אותם מרחוק וצועק עליהם.
עונים לו השודדים: אם באת בגלל ר׳ יוחנן שייקח חצי ״ויגיד תודה״.
ר׳ שמעון בן לקיש צועק עליהם אקח מכם הכל. לקח ר׳ שמעון בן לקיש הכל והשיב לר׳ יוחנן. (תרגום עפ״י ירושלמי ״שוטנשטין״ פה.)

אחד מהנושאים המשותפים לכל שלושת המקורות הוא העובדה שיש מקום לרגשות, אפשר אפילו לבטא אותם. מאתנו מתבקש גם להבין ואפילו לדון לכף זכות.
הסיטואציה של ר׳ שמעון בן לקיש מאד לא נעימה – הוא שואל פעמיים ולא זוכה לתגובה.
ברגישותו (EQ), הוא מבין שהמציאות איננה קשורה אליו.
משהו קשה עובר על ר׳ יוחנן ויש לעזור לו.
אנו רואים שעל השאלה "מה מכאיב לך"? הוא עונה מיד.
והוא עונה: ״כל האיברים תלויים בלב והלב תלוי בכיס״. רב כזה גדול אומר שהכאב שלו תלוי בכיס?
התהיה המתבקשת: ״איפוא האמונה? איפוא קבלת הרע בהכנעה?״

הירושלמי מלמד אותנו שכאב הוא לגיטימי. הוא גם מבקש מאתנו לגלות חמלה לכאב של מי שלידינו.
ריש לקיש מגלה תמיכה לגיסו ולא דורש ממנו תשובה. ההבדל בין תמיכה לדרישה היא שתמיכה מראה לשני שאתה מוכן להקשיב לשני. דרישה מחייבת תשובה כדי שאתה תוכל לעזור. ולא זה מקומך בעת הזאת.

גם בפרשת השבוע, פרשת משפטים, התורה מבקשת מאתנו לגלות חמלה:

• למי שזקוק להלוואה – ״לא תהיה לו כנושה״ (שמות כב כד)
• לאדם שלווה ואין לו להחזיר מחזירים לו את הבגד הממושכן ללילה (שם כו)
• אנו נדרשים להשיב אבדה אפילו למי שהוא אויב (שם ד)
• מצווים לעזור אפילו לשונא לפרוק את המשא מחמור (שם ה)

   

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר

 

למה לחפור?

ראינו כבר כמה משניות ארוכות. אם כל מטרת המשנה לספר לנו מה ההלכה ואולי גם מה הדעות העיקריות, למה מאריכים כל כך? נראה עוד שתי דוגמאות.

מסכת פאה פרק ו משנה ו:

העמר שיש בו סאתיים ושחכו, אינו שכחה.
שני עומרים ובהם סאתיים:
רבן גמליאל אומר: ״לבעל הבית״
וחכמים אומרים: ״לעניים״
אמר רבן גמליאל: ״וכי מרב העמרים יופי כח של בעל הבית או הורע כחו?״
אמרו לו: ״יופי כחו״
אמר להם: ״ומה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתיים ושכחו, אינו שכחה,
שני עמרים והם סאתיים אינו דין שלא יהיה שכחה?״
אמרו לו: ״לא! אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש, תאמר בשני עמרים שהן ככריכות!?״          

הסבר.
שלש מתנות עניים בשדה: שכחה, פאה ולקט.
קיום ״מצוות שכחה״ בקציר יכול לקרות כאשר בעל הבית שכח עומר או שניים סמוכים אחד לשני בשדה.
העומר שנשכח היה בדרכו לגורן.
עומר שהיה צורך לבצע עליו מלאכה נוספת בשדה (ולכן לא נלקח) איננו שכחה.
ההיגיון שעומד מאחורי המשנה הוא שעומר גדול בין עומרים קטנים איננו שכחה. עומר של סאתיים נחשב עומר גדול. שני עומרים נחשב שכחה.
נשאר מצב ביניים של שני עומרים שכל אחד קטן אבל ביחד יש להם כמות של סאתיים. האם שכחה או לא?
למה יותר נכון להתייחס? לגודל או לכמות?

רבן גמליאל מתייחס לגודל ולכן גודל של סאתיים פוטר משכחה.

חכמים מתיחסים לכמות ולכן שני עומרים נחשבים שכחה (אבל שלש לא).
רבן גמליאל מנסה ״קל וחומר״ – עומר בודד של סאתיים אינו שכחה כולם מסכימים (כי לא ניתן להרימו). וככל שמגדילים את המספר (כגון שלש) אין הוא שכחה אז שניים בוודאי שלא יהיו שכחה.
חכמים בתשובתם מתייחסים למקור ההלכה - כמות שמספיקה לגדיש. אם העומר מספיק לגדיש אינו שיכחה. ובמקרה שלנו כל עומר בפני עצמו אינו מספיק לגדיש (והמספר אינו מספיק גדול למנוע שם שכחה).

ההלכה כחכמים, ולדעת הרמב"ם אפילו אם ביחד הם יותר מסאתיים. למה הוצגו הסברות של רבן גמליאל?

עירובין פרק א משנה ב:

הכשר מבוי:

בית שמאי אומרים: ״לחי וקורה״
בית הלל אומרים: ״לחי או קורה״
רבי אליעזר אומר: ״לחיין״
משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא: ״לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שהוא פחות מארבע אמות, שהוא בלחי או בקורה.
על מה נחלקו? על רחב מארבע אמות ועד עשר:
בית שמאי אומרים: ״לחי וקורה״
בית הלל אומרים: ״לחי או קורה״״

אמר רבי עקיבא: ״על זה ועל זה נחלקו״

הסבר.
מבוי הנו רחוב המוקף משלושת צדיו במחיצות של חצרות או בתים והוא פתוח לרשות הרבים.
לחי - לוח המונח מצדי הפתח הראשי למבוי.
קורה - קורה המונחת מעל הפתח הראשי למבוי.
המשנה דנה אפשרויות להכשיר את המבוי לטלטול בשבת.

בית שמאי: דורשים לשים גם לוח וגם קורה
בית הלל: מספיק לוח או קורה
ר׳ אליעזר: צריך שתי לוחות משני צדי הפתח.
בשם ר׳ ישמעל תלמיד אחד: התלמיד הוא ר׳ מאיר. ר׳ מאיר בצעירותו למד אצל ר׳ ישמעאל והמשיך ללמוד אצל ר׳ עקיבא (מלאכת שלמה שם, עירובין יג.). לכן הוא מביא בפני ר׳ עקיבא את מה שלמד אצל ר׳ ישמעאל.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל הנה רק במבוי שרוחבו בין ארבע אמות לעשר.
בית שמאי דורשים לוח וקורה.
ובית הלל: מספיק לוח או קורה.
אבל במבוי שפתחו קטן מארבע אמות שניהם מסכימים לחי או קורה.

ר׳ עקיבא: הם נחלקו בשתי המקרים וגם (לפי הגמרא) האם פתח הקטן מארבע טפחים איננו צריך כלום או צריך לחי או קורה.

והלכה כבית הלל.
מה שמעניין במשנה היא המחלוקת על מה נחלקו התנאים הראשונים שכבר לא היו בזמן כתיבת המשנה. 

עדויות פרק א משנה ו:

אמר רבי יהודה: ״אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה?
שאם יאמר האדם: ״כך אני מקובל״
יאמר לו: ״כדברי איש פלוני שמעת״״

ר׳ יהודה מסביר מדוע טורחים לכתוב את כל דברי התנאים למרות שאין הלכה כמותם.
בעתיד, אם יבוא אדם ויביא מסורת שיש לו שהיא שונה מפסיקת ההלכה הקיימת
או יעלה ״סברה מדהימה״ וחדשה ״שטרם נשמעה״ יוכלו לומר לו כבר למדנו את המסורת הזו ולא קיבלנו אותה. את ״הסברה המדהימה״ שמענו ופסקנו אחרת.

במשנה מעירובין ראינו את דעת בית שמאי, בית הלל, ר׳ אליעזר, תלמיד בשם ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא. חמש דעות שונות כשההלכה רק כאחד מהם וכולל ויכוח על מה הדיון. המשנה בעדויות מסבירה לנו את הצורך בהבאת כל הדעות, גם המיותרות לכאורה.

מעניין שלא מפריע למשנה לא לפסוק. להפך, גם שנים אחרי האירוע, ממשיכים לחקור מה באמת התכוונו, גם כשהלכה לא כמותם. דגש זה של העדפת דעות על פני פסיקה מתקיים במשנה למרות סיגנונה המקצר.

בפרשת שירה אנו גם מוצאים דוגמא של ריבוי עודף של דעות, לכאורה. אנו מוצאים את שירת הים של משה עם כל ישראל בפירוט רב. לאחריה, אנו מוצאים שירה קצרה של מרים (בעצם רק הפזמון). למרות העוצמה של הקהל הגדול ששר כבר עם משה התורה רואה חשיבות בשירה של מרים ומספרת לנו גם עליה. למה? יש לשים לב שמרים ממקדת את השירה על נושא אחד בלבד - ישועת ה' את בני ישראל. רמז לכך ניתן לראות לפני שירת הים:"ויצעקו בני ישראל אל ה'." ומשה אומר להם: "התייצבו וראו את ישועת ה". לדורות נקבעה שירת הים של משה להיות חלק מהתפילה. חוץ ממקום אחד - בהגדה של פסח אנו שרים "דיינו".

 

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר