רגש והלכה

השבוע נראה שהרגש של האדם משפיע גם על ההלכה ולא רק על ההתנהגות הצפויה מהאדם.

ברכות פרק ב משנה ה:

חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה.
מעשה ברבן גמליאל שקרא בלילה הראשון שנשא.
אמרו לו תלמידיו: ״לא למדתנו רבינו, שחתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון?״
אמר להם: ״איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת״

המשנה באה ללמדנו שמי שטרוד בטרדה של מצווה פטור מקריאת שמע. הרמב״ם כותב: ״מי שהיה ליבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצוות ומקריאת שמע״ (רמב״ם אהבה, הלכות ק״ש פרק ד הלכה א).
חתן שנשא בתולה ולא בא אליה פטור מקריאת שמע עד מוצאי שבת. מוצאי שבת דווקא, כי נהוג היה לשאת בתולה ביום רביעי (כתובות פרק א משנה א) ולכן המשנה נוקטת בזמן של מוצאי שבת. ממוצאי שבת ואילך הוא חייב בכל מקרה.

מעניין הדו-שיח בין תלמידיו של רבן גמליאל לרבם - הם שואלים והוא עונה.
רבן גמליאל איננו מעוניין בפטור. הוא נוהג חומרה על עצמו ולכן איננו מבטל מעצמו קריאת שמע למרות טרדתו.

אבל, בעוד שלש משניות מופיע בנו:

ברכות פרק ב משנה ח:

חתן אם רצה לקרות קריאת שמע בלילה הראשון קורא.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: ״לא כל הרוצה ליטול את השם יטל״

כאן אנו מוצאים את ההלכה למעשה. מסדר המשנה מביא כעת את ההלכה כפשוטה ועל כך מוסיף את דבריו של ר׳ שמעון בנו של רבן גמליאל: לא כל אחד עושה דין לעצמו. הסיבה שפטרו את החתן נובעת מהמציאות שבה קשה לחתן לכוון. צריך להיות ״בעל מדריגה״ כדי להצליח בכך.

אומר ר׳ שמעון: למי אתה מנסה להראות שאתה מצליח? אתה מנסה להראות שאתה ״בעל מדריגה״?
אז למי כן מותר לקרוא שמע? למי שיש רגש חזק לליבו - כגון רבן גמליאל. רבן גמליאל אינו "בעל מדריגה" של החמרה. אלא, רבן גמליאל מרגיש רגש חזק לא להתבטל ממלכות שמים. אז מותר לו. זו אינה שחצנות.

יש לשים לב שהדיון במשנה זו הוא רק על הלילה הראשון. בלילות שאחרי הלילה הראשון יאמר הרואה: כנראה שכבר בא אצל אשתו.

נביא משנה נוספת שבה הרגש ובפרט כשהוא מתובל ביראה משפיע על ההלכה.

סוטה פרק ח משנה ה:

״ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו״ (דברים כ ח)
רבי עקיבא אומר: ״הירא ורך הלבב כמשמעו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה״
רבי יוסי הגלילי אומר: ״״ הירא ורך הלבב״ (שם) זה המתיירא מן העברות שבידו.
                                לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו שיחזור בגללן״...

במשנה זו אנו רואים שלפני היציאה למלחמת הרשות ניתנת אפשרות למי שמפחד לחזור הביתה. נסביר משנה זאת גם בעזרת משנה ממסכת אבות. 

אבות פרק ג משנה ט:

רבי חנינא בן דוסא אומר: "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת.
וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת".
הוא היה אומר: "כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת.

וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת". 

כלומר, כפי שפירש רבי יוסי הגלילי - אם לאדם יש רגש יראה חזק וגם הוא באופיו רך לבב (פחדן?) ההלכה היא שיחזור. במסכת אבות גם כן היראה קודמת והיא קובעת את החוכמה (והמעשים וההלכה). יש לשם לב שכל זאת מדובר לפני המלחמה שאז יכול לעשות דין לעצמו. אבל כשמתחילה המלחמה האדם התחייב ואינו יכול לחזור. במשנה הבאה (שם ו) אנו מוצאים שאחרי שאדם החליט שהוא משתתף במלחמה הוא איננו יכול להתחרט ולחזור באמצע הביתה. וכן, במלחמת המצווה כולם משתתפים גם מי שמפחד, מצווה להשתתף.

סיכום

בשלושת המשניות אנו רואים כהמשך לפוסט הקודם איך ההלכה קשורה ברגשותיו של האדם. אדם שטרוד במצווה פטור מקריאת שמע. אדם שמפחד רשאי להביע את פחדיו ומתחשבים בו בסיטואציה הזו. אם האדם מנסה להסתיר את רגשותיו המבחן הוא: האם האדם מתנשא או מתירא. אם מתירא, יכול להחמיר.
מעניין לשים לב כי ההלכה איננה ״כמו גומי״ שנמתח ומתכווץ בהתאם לכוח שמפעילים עליו.

פרשת השבוע

אנו מוצאים גם בפרשת השבוע, תרומה, את המקום שההלכה שומרת לרגש (לב). התרומה נלקחת ״מאת כל איש אשר ידבנו לבו״ (שמות יח ב)  גם בהמשך, ויקהל, ״כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה״ (שמות לה ה) ״ויבאו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נשאה רוחו אותו הביאו את תרומת ה׳..״ (שם כא) ״וכל חכם לב..״ (שם י) ״וכל אשה חכמת לב בידיה טוו..(שם כה)

משה הראה את מעשה המשכן והתכניות לבניה היו מפורטות ומדויקות.
למרות זאת כדי לממש את הבניה היה צורך בלב של התורמים ובלב של הבונים והבונות. כפי שמפורש לגבי הכיור (שמות לח:ח): "ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראת הצבאת אשר צבאו פתח אהל מועד".

משה מבין שמשכן יכולים לבנות פועלים. אבל כדי לקבל "ושכנתי בתוכם" צריכים שיתוף של הרגש, של הלב. כנאמר בשמואל א פרק טז פסוק ז: "...כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב"

    

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר