כל האיברים תלויים בלב...

הפוסט הנוכחי שם דגש על החמלה.

מסכת אבות פרק ד משנה יח:

רבי שמעון בן אלעזר אומר:
״אל תרצה את חברך בשעת כעסו
ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו
ואל תשאל לו בשעת נדרו
ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו״

כשחברך כועס ״עזוב אותו במנוחה״. הסיכון הוא שלא רק שלא יקבל את דבריך אלא אף יגביר את כעסו.
אל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו כי בזמן כזה איננו מסוגל לקבל ניחומים.
כשהוא נודר אל תנסה למצוא לו אפשרויות לסגת מהנדר (פתחים לנדר) שכן הוא צפוי לדחות אותם. ואז, אם יחליט להתיר את נדרו הדבר יימנע ממנו.
אל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו כי הוא מתבייש במעשיו. ״לא תחשוב שתשקיט רוחו כשיראה אוהביו״ (מלאכת שלמה שם)
יתר על כך לראות קלקלה הוא דבר פסול - ״לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מהיין״  (ברכות סג. ; נזיר ב.; סוטה ב.).

המשנה מזהירה אותנו לא לבצע פעולות שהן "הגיוניות" אבל מתברר שיגרמו נזק בגלל שחסר בהם חמלה והבנה למצבו של האחר. ידידתינו כרמלה נסחה זאת כך: "תוציא את עצמך מהמשווה. הסיפור הוא הצרכים שלהם, לא שלך". כלומר - אולי אתה מרגיש צורך לרצות/לנחם את השני מייד עכשיו כשאתה רואה את הבעיה. ואולם, אם תראה תמיכה, תבין שזה לא הזמן.

אל לנו לשפוט את הרגשות של השני. להיפך, עלינו לתת תמיכה ו"לעזור" רק כשהשני פתוח לכך.

מסכת אבות פרק א משנה ו:

יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם.
יהושע בן פרחיה אומר: ״עשה לך רב

                                  וקנה לך חבר
                                  והוי דן כל אדם לכף זכות״

נתמקד רק בשורה האחרונה: אם ראית מעשה של אדם ואתה יכול להכריעו לכף חובה או זכות תכריע לכף זכות (״מכריעו לכף זכות״ אבות ו ו) ואל תחשדהו בעבירה.
כדי לעזור לאדם במשימה הקשה חז״ל מוסיפים: ״הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות״(שבת קכז:).

שוב, המשנה שמה דגש על פתיחות לצורך ולמצב של האחר - אמפטיה.
נראה סיפור תומך מהגמרא בירושלמי תרומות פרק ח משנה ד:

ר׳ יוחנן אמר איקפח בעלי קניה.
סליק לבית וועדא והוה ר"ש בן לקיש שאיל ליה, והוא לא מגיב.
שאיל ליה והוא לא מגיב.
א"ל: ״מהו הכין?״
א"ל: ״כל האיברים תלוין בלב והלב תלוי בכיס״.
א"ל: ״ומהו כן?״
א"ל: ״ומהו את כן?״
א"ל: ״איקפחת בעלי קנייה״
א"ל: ״חמי לי זויתה״
נפיק, מחוי ליה.
חמיתון מן רחוק, ושרי מצלצל.
אמרין אין ר׳ יוחנן הוא, יסב פלגא.
אמר לון: ״חייכון כולה אנא נסיב, ונסיב כולא״

ממונו של ר׳ יוחנן נגזל על ידי כנופיית ליסטים שנקראה ״בית קניה״.
עלה ל ר׳ יוחנן בית המדרש ושם שאלו ר׳ שמעון בן לקיש דבר הלכה.
ר׳ יוחנן לא הגיב.
שאל אותו ר׳ שמעון בן לקיש פעם נוספת ולא הגיב.
ר׳ שמעון בן לקיש שואל: מה מכאיב לך כל כך שאתה לא מסוגל לענות לי?
ר׳ יוחנן עונה: ״כל האיברים תלוין בלב והלב תלוי בכיס״.
ר׳ שמעון בן לקיש: מה קרה לממונך?
ר׳ יוחנן עונה: נשדדתי על ידי ״בעלי קניה״.
ר׳ שמעון בן לקיש: הראה לי את מקום מחבואם.
ר׳ יוחנן מראה לו.
ר׳ שמעון בן לקיש רואה אותם מרחוק וצועק עליהם.
עונים לו השודדים: אם באת בגלל ר׳ יוחנן שייקח חצי ״ויגיד תודה״.
ר׳ שמעון בן לקיש צועק עליהם אקח מכם הכל. לקח ר׳ שמעון בן לקיש הכל והשיב לר׳ יוחנן. (תרגום עפ״י ירושלמי ״שוטנשטין״ פה.)

אחד מהנושאים המשותפים לכל שלושת המקורות הוא העובדה שיש מקום לרגשות, אפשר אפילו לבטא אותם. מאתנו מתבקש גם להבין ואפילו לדון לכף זכות.
הסיטואציה של ר׳ שמעון בן לקיש מאד לא נעימה – הוא שואל פעמיים ולא זוכה לתגובה.
ברגישותו (EQ), הוא מבין שהמציאות איננה קשורה אליו.
משהו קשה עובר על ר׳ יוחנן ויש לעזור לו.
אנו רואים שעל השאלה "מה מכאיב לך"? הוא עונה מיד.
והוא עונה: ״כל האיברים תלויים בלב והלב תלוי בכיס״. רב כזה גדול אומר שהכאב שלו תלוי בכיס?
התהיה המתבקשת: ״איפוא האמונה? איפוא קבלת הרע בהכנעה?״

הירושלמי מלמד אותנו שכאב הוא לגיטימי. הוא גם מבקש מאתנו לגלות חמלה לכאב של מי שלידינו.
ריש לקיש מגלה תמיכה לגיסו ולא דורש ממנו תשובה. ההבדל בין תמיכה לדרישה היא שתמיכה מראה לשני שאתה מוכן להקשיב לשני. דרישה מחייבת תשובה כדי שאתה תוכל לעזור. ולא זה מקומך בעת הזאת.

גם בפרשת השבוע, פרשת משפטים, התורה מבקשת מאתנו לגלות חמלה:

• למי שזקוק להלוואה – ״לא תהיה לו כנושה״ (שמות כב כד)
• לאדם שלווה ואין לו להחזיר מחזירים לו את הבגד הממושכן ללילה (שם כו)
• אנו נדרשים להשיב אבדה אפילו למי שהוא אויב (שם ד)
• מצווים לעזור אפילו לשונא לפרוק את המשא מחמור (שם ה)

   

כתב וצייר: שמואל בן מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר