אם קשה לך לחשוב, חושבים בשבילך ולטובתך

בפוסט הזה נראה מספר דוגמאות בהם ההלכה מבצעת פעולת חשיבה במקום האדם, ולטובתו.

מסכת עירובין פרק ד:

משנה ד: מי שישב בדרך, ועמד וראה והרי הוא סמוך לעיר

הואיל ולא היתה כונתו לכך לא יכנס; דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: יכנס.

אמר רבי יהודה, מעשה היה ונכנס רבי טרפון בלא מתכון.

אדם שהלך בדרך ובערב שבת נכנס לתחום 2,000 אמה של העיר, מותר לו להמשיך ללכת בשבת ולהיכנס לתוך העיר. בתוך העיר, הרי הוא כבני העיר ומותר לו להלך בכולה.

במשנה מדובר על מי שנכנס לתוך ה 2,000 אמה של העיר אבל לא ידע שהוא בתוך התחום של העיר, בגלל החושך שירד עליו.

ר׳ מאיר מתיר לו ללכת רק 2,000 אמה בלבד ממקומו. המשמעות המעשית – אם נגמרו אלפיים האמה בתוך העיר איננו יכול להמשיך וללכת בתוך העיר מעבר ל 2000 אמה.

הסיבה: מכיוון שלא ידע שהעיר בתחום והתכוון לשבות במקומו, ״זה מה שיש לו״.

ר׳ יהודה מתיר לו ללכת לתוך העיר. המשמעות המעשית – אם נגמרו אלפיים האמה בתוך העיר הוא יכול להמשיך וללכת בכל העיר.

הסיבה: שביתו במקומו בטעות, אילו היה יודע שהוא בתחום העיר בוודאי שהיה מתכוון לקנות שביתה בעיר.

הרחבה של הסיפור של ר׳ טרפון מופיעה בברייתא (עירובין דף מה עמוד א):

א"ר יהודה מעשה ברבי טרפון שהיה מהלך בדרך וחשכה לו ולן חוץ לעיר. לשחרית מצאוהו רועי בקר. אמרו לו: רבי הרי העיר לפניך הכנס. נכנס וישב בבית המדרש ודרש כל היום כולו.

אמנם הגמרא ממשיכה: (אמרו לו) משם ראייה? שמא בלבו היתה או בית המדרש מובלע בתוך תחומו היה.

והלכה נפסקה כר׳ יהודה, שגם אומר: ומודה ר' יהודה שאם בירר לו שאינו יכול לחזור בו. כלומר, אם לא חשב, נחשוב בשבילו.

 

פסחים פרק ז:

משנה א: נטמא שלם או רובו – שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה.
נטמא מיעוטו והנותר – שורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן מעצי עצמן.
הציקנין – שורפים אותו לפני הבירה, בשביל להנות מעצי המערה.

 

המשנה עוסקת בקורבן פסח שנטמא רובו או חלקו. 
אם נטמא כולו או רובו שורפים אותו בעצי המערכה בחצר המקדש.
אם נטמא מיעוטו החבורה שנמנתה על הקורבן שורפת אותו ברשותה מהעצים שלה.
והציקנין - (הקמצנים?) אלו שחבל להם על העצים שלהם, להם תיקנו שהם יכולים להשתמש בעצי המערכה לפני המקדש.

למה?

וגם, איך תיקנו להשתמש בעצי המערכה, שהם רכוש הציבור, לקמצנים?
תיקנו כדי שלא יבואו לידי עבירה ויכשלו באיסור של קרבן שנשאר ממנו לאחר זמנו.
הדרך לתקן: ״תנאי בית דין״. בית התנו על עצי המערכה שיהיה מותר להשתמש בהם גם לצורך הזה. כלומר תנאי קבוע גם אם לא נעשה ממש כל שנה.

זבחים פרק ד:

משנה ו: לשם שישה דברים הזבח נזבח:
    לשם זבח
    לשם זובח
    לשם השם
    לשם אישים
    לשם ניחוח
והחטאת והאשם – לשם חטא.

אמר רבי יוסי: אף מי שלא היה בליבו לשם אחד מכל אלו – כשר.
שהוא תנאי בית דין, שאין המחשבה הולכת אחר העובד.

הסבר:

לשם זבח – לאיזה זבח התכוון מביא הקרבן
לשם זובח – עבור מי הזבח
לשם שם השם – הזבח מוקרב לעבודת ה׳
לשם אישים – לשם קרבן ולא ״על האש״.
לשם ריח – להקריבו על המזבח בלא שריפה מוקדמת על מנת שריח הניחוח יעלה מו המזבח.
והחטאת והאשם – לשם החטא שבגללו מביאים את הקרבן.

ר׳ יוסי מלמד אותנו שגם מי שלא הצליח לכוון באחד מכל אלו ואפילו לא הצליח לכוון באף אחד מכל אלו קרבנו כשר. 

יותר על כן:

אנו רואים כי יש מציאות שאיננו יודעים לחשוב, כמו ר׳ טרפון
שקשה לנו לעשות, כמו הקמצנים
ואפילו איננו יודעים לחשוב ולכוון;

באו בית הדין וכשלוח עם ישראל מכוונים בשבילנו.

הזכות הזאת באה לתת לנו כח מול מציאות שנראית לנו חזקה מאתנו, לא חלילה לרפות את ידינו ולהסתפק במה שיש. כלומר:

רואים את העיר רק ביום? אפשר ללכת אליה.
קשה לשלם על המצווה? בית הדין הלכו לקראתנו.
קשה לכוון בקרבן  (ובתפילה היום)? גם כאן בית הדין לימיננו.  

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר

מחשבה יוצרת מציאות

 

בשבוע שעבר ראינו שמציאות הלכתית יכולה להיווצר ע"י מחשבתו של האדם. בפרט, מציאות הכלאיים היא פועל יוצא של מחשבתו של בעל השדה המקורי או מחשבת התושבים במידה ובעל הקרקע אינו שם.

גם במשניות הבאות נתעכב על מחשבה שיוצרת מציאות.

מסכת תרומות פרק ג משנה ח:

״המתכון לומר: ״תרומה״ ואמר: ״מעשר״
                        ״מעשר״ ואמר: ״תרומה״
                        ״עולה״ ואמר: ״שלמים״
                        ״שלמים״ ואמר: ״עולה״ 
                        ״שאיני נכנס לבית זה״ ואמר: ״לזה״
                        ״שאיני נהנה לזה״ ואמר: ״לזה״
לא אמר כלום. עד שיהיו פיו וליבו שווים״.

בתרומה, בהקדש ובנדרים צריך שמה שהוא אומר יתאים למה שהוא חושב. יתר על כן, בתרומה ובהקדש מספיקה מחשבה בלבד ואיננו צריך להוציא בשפתיו. כלומר, דיבור לא נכון הוא פגם במחשבה, שהיא זו שקובעת.

לומדים זאת מהפסוקים:
בתרומה - ״ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב״ (במדבר יח כז)
בקדשים - ״ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו..״ (שמות לה לב)

בתרומה זו לשון  הרמב"ם הלכות תרומות פרק ד הלכה טז:

המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר.
מעשר ואמר תרומה.
לא אמר כלום, עד שיהיה פיו ולבו שוין,
הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום הרי זו תרומה.
שנאמר: ״ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן״ (במדבר יח כז)
במחשבה בלבד תהיה תרומה״

בהקדש זו לשון הרמב״ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יד הלכה יב:

....בנדרים ובנדבות אינו צריך להוציא בשפתיו כלום.
אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב.
כיצד?
גמר בלבו שזו עולה, או שיביא עולה, הרי זה חייב להביא.
שנאמר: ״כל נדיב לב יביאה בנדיבות לב יתחייב להביא.
וכן כל כיוצא בזה מנדרי קדשים ונדבותן.

 יש לשים לב כי בנדרי חולין הנשבע או הנודר חייב להוציא בשפתיו ועל כך בפוסט נפרד.

גם מעשים הולכים אחרי המחשבה.

 חגיגה פרק ב: 

משנה ו: הטובל לחולין והוחזק לחולין - אסור למעשר.
טבל למעשר והוחזק למעשר - אסור לתרומה.
טבל לתרומה והוחזק לתרומה - אסור לקדש.
טבל לקודש והוחזק לקודש - אסור לחטאת.
טבל לחמור - מותר לקל.
טבל - ולא הוחזק, כאילו לא טבל.

ישנן דרגות בטהרה, והמשנה מונה אותן מהנמוכה לגבוהה: חולין, מעשר שני, תרומה, קרבנות ופרה אדומה.
הטובל כדי לאכול חולין בטהרה והתכוון להיות בחזקת טהור לחולין, אסור לו לאכול מעשר שני בירושלים עד שיטבול למעשר.
טבל כדי לאכול מעשר שני בירושלים אינו יכול לאכול תרומה.
טבל כדי לאכול תרומה איננו יכול לאכול מהקרבנות - קודש.
טבל לצורך אכיל קרבנות איננו יכול להתעסק בהכנת פרה אדומה – חטאת.
טבל לצורך פרה אדומה יכול הכל.

אדם טובל לצורך טהרה, ודרגת הטהרה שלו נקבעת על ידי כוונתו בטבילה. לא התכווין לשום דבר מיוחד האדם הוא טהור לחולין בלבד. כלומר: טבל לחולין, יכול חולין בלבד.

וזו לשון הרמב"ם בהלכות מקוואות פרק א הלכה ח:

כל הטובל צריך להתכוין לטבילה ואם לא נתכוין עלתה לו טבילה לחולין.
אפילו נדה שטבלה בלא כוונה כגון: שנפלה לתוך המים או ירדה להקר הרי זו מותרת לבעלה. אבל לתרומה ולקדשים אינה טהורה עד שתטבול בכוונה.

דבר דומה יש במסכת ערלה פרק א:

משנה א: הנוטע לסיג ולקורות, פטור מן הערלה.
רבי יוסי אומר: אפילו אמר הפנימי למאכל והחיצון לסיג – הפנימי חיב, והחיצון פטור.

אדם הנוטע אילן לסיג (על מנת  שישמש כגדר), פירותיו אינם נאסרים באיסור ערלה ומותר לאכלם בלא להמתין לשנה הרביעית.
רבי יוסי מפרש את המשנה ומוסיף שניתן לחלק את העץ במחשבה!
לדוגמא: אפילו אמר או רק התכוון שחלקו הפנימי של העץ יהיה למאכל וחלקו החיצוני של העץ יהיה לצורך הגדר חלקו החיצוני של העץ פטור מן הערלה.

וכך גם פוסק הרמב״ם בהלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק י הלכה ג:

נטע אילן וחשב שיהיה הצד הפנימי שלו למאכל והצד החיצון לסיג, או שיהיה הצד התחתון למאכל והעליון לסיג,
זה שחשב עליו למאכל , חיב בערלה; וזה שחשב עליו לסייג או לעצים פטור
שהדבר תלוי בדעתו של נוטע.
והצלף חייב בערלה האביונות בלבד אבל הקפריסין מותרות.

אדם נוטע עץ מאכל שבדרך כלל חיב בערלה ואסור ליהנות מפירותיו כלל במשך שלש שנים. ואולם, שמחשבתו קובעת האם העץ יהיה חיב בערלה או שיפטר ממנה. אם נטע לצורך קורות, גדר או ״שובר רוח״, פירות העץ פטורים מן הערלה.

יתרה מכך, האדם יכול לחלק את העץ חיצוני ופנימי או עליון ותחתון שחלק אחד פטור מן הערלה והשני חייב, באותו העץ.

למרות שאנו רגילים כי התורה היא תורה מעשית ולא מספיקה המחשבה בלב אלא יש צורך במעשה. אנו רואים במשנה, שבמקרים מסוימים, מספיקה מחשבה בלבד כדי לקבוע את המציאות. אדם יכול לעשות מעשה זהה אך תוצאותיו תהינה תלויות במחשבתו. מחשבתו היא זו שקובעת את המציאות.

 

  

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר

אין אדם אוסר דבר שאינו שלו

הזכרנו בפוסט הקודם את המושג: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. נתייחס הפעם למושג בהיבט של כלאי הכרם ובית הפרס ונראה שמצוות שבין אדם למקום הן אכן בין אדם למקום ולא בין אדם לאדם.

 

כלאים פרק ז:

משנה ד': המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חברו, הרי זה קדש וחייב באחריותו.
רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: אין אדם מקדש דבר שאינו שלו.

משנה ה': אמר רבי יוסי: מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר' עקיבא,
ואמר: אין אדם מקדש דבר שאינו שלו:

 

אסור לזרוע חיטה בקרבת הכרם או לחילופין לטעת גפן בקרבת החיטה. אם אדם זרע חיטה או שתל גפן והם גדלו יותר מ 1/200 מעת השתילה/ זריעה הרי שכעת המציאות היא כלאיים ויש לשרוף את הכרם והתבואה. הביטוי ההלכתי הוא ״קידש״. שריפה לאו דווקא, אלא שאסור ליהנות בכלל מהכלאיים אפילו לבשל או לאפות באש שלהם אסור. ואם למשל אפה לחם, נאסר הלחם.

התורה הקלה על האדם בכך שאם משגילה את הקרבה בין הצמחים הוא מתחיל לבער אותם, אינם נאסרים. אם הוא מתעלם הם יאסרו. בפעם שעברה הזכרנו זאת בהקשר של חול המועד, עלויות וגזל.

משנה ד מגלה לנו שאדם יכול ״לקדש״ רק את שלו ואינו יכול ״לקדש״ את של חבירו.

ציור המציאות הוא כזה: אדם מסכך את גפנו על התבואה של חבירו לדעת כותב המשנה הרי אלו כלאיים והוא חייב לשלם את הנזק לחברו.

לדעת רבי יוסי ורבי שמעון: אין אדם מקדש דבר שאינו שלו ולכן שדה חבירו בוודאי שאיננו כלאיים. מחלוקת האם שדה של המסכך נהיה כלאיים או שמכיוון ששל חבירו אינו כלאים גם שלו איננו. 

במשנה ה׳ רבי יוסי מביא ראיה מפסיקה של ר׳ עקיבא בשנת השביעית שהלכה כמותו וכמו ר׳ שמעון. בשביעית מכיוון שהפירות הם הפקר ואינם של בעלי הכרם או השדה ולכן אפילו אם האדם עצמו זרע את שדהו ליד כרמו, שניהם אינם כלאיים בגלל שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

וכך גם פוסק  הרמב"ם הלכות כלאים פרק ה הלכה ח:

אחד הנוטע ואחד המקיים כיוון שראה כלאים צמחו בכרמו והניחם הרי זה קידש.
ואין אדם מקדש דבר שאינו שלו.
לפיכך: המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו, קדש גפנו ולא נתקדשה התבואה.
סכך גפן חבירו על תבואתו, קדש תבואה ולא קדש גפן חבירו.
סכך גפן חבירו על תבואת חבירו, לא קדש אחד מהן.
ומפני זה הזורע כרמו בשביעית לא קדש.

 

מעניין לראות את הכלל הזה בא לידי ביטוי בצורה מאד דומה ב ״בית הפרס״, שזו מציאות אחרת.

״בית הפרס״ הוא שדה שהיה בו קבר והוא נחרש על ידי בעליו. השדה מטמא כדין קבר מחשש שהמחרשה גררה חלקים מן הקבור. לכן, בית הפרס מוגדר עד 100 אמה ממקום הקבר, כי חלקי אדם יכולים להגרר עד מאה אמה ולא יותר. בתוספתא אנו מוצאים מציאות דומה בכללים שלה.

מי שחורש את בית הפרס והיא שלו השדה נאסרת בכניסה לכהנים. אבל, מי שהשדה אינה שלו אינו הופך את השדה לבית הפרס.

תוספתא מסכת אהלות פרק יז הלכה ד:

השותפין והאריסין והאפיטרופין אין עושין בית הפרס
החורש בתוך שלו או בתוך של חברו
שלו עושה בית הפרס ושל חברו אין עושה בית הפרסץ

 

אנו רואים את מימוש הכלל: אין אדם אוסר/מקדש דבר שאינו שלו אפילו שהפעולה אותה פעולה.

 

 

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר

כמה אבוד דבר האבד? ומה עם מראית עין?

 

בחול המועד אסרו מלאכה. אבל התירו מלאכות מסוג "דבר האבד". מצד שני יש בעיה של מראית עין. ולעיתים יש גם שיקול כלכלי. ולעיתים גם שיקולים נוספים. נראה כיצד חז"ל איזנו בין השיקולים.

מועד קטן פרק ב':

משנה א': מי שהפך את זיתיו וארעו אבל או אונס, או שהטעוהו פועלים,
טוען קורה ראשונה ומניחה לאחר המועד, דברי רבי יהודה.
רבי יוסי אומר: זולף וגומר וגף כדרכו.

הקדמה.

הדיון במשנה נסוב על ״דבר האבד״ בחול המועד.

מלאכה שעונה על ההגדרה של דבר האבד הותרה בעקרון בחול המועד. מלאכה שאם לא תתבצע יגרם נזק, דברים יאבדו. לדוגמא, השקיה של צמחים בחול המועד. אם לא נשקה את הצמחים הם יקמלו ויינזקו. מלאכה כזו הותרה.

אחת מצורות כבישת הזיתים היתה שאספו את הזיתים, במקום שנקרא: "מעטן", כדי לרכך אותם. אח"כ, הפכו אותם ואז כבשו אותם כדי לאצור את השמן.

במקרה המסופר במשנה, האדם הספיק להפוך את הזיתים ובגלל סיבות שלא תלויות בו לא הספיק להשלים את התהליך.
מחלוקת ר׳ יהודה ור׳ יוסי.

ר׳ יהודה מתיר להכניסם לכבישה להפעיל עליהם לחץ ולהמתין עד סוף החג.
ר׳ יוסי מתיר לסיים את כל התהליך כולל הכנסה למכלים וסגירתם.

מסכת כלאים פרק ז':

משנה ו׳: האנס שזרע את הכרם ויצא מלפניו, קוצרו אפילו במועד. 
עד כמה נותן לפועלים? עד שליש.
יתר מכאן, קוצר כדרכו והולך, אפילו לאחר המועד.
מאימתי הוא נקרא אנס? משישקע.

מדובר בשדה שנגזלה מבעליה. הגזלן, (האנס כפי שהוא נקרא במשנה) זורע כלאיים בכרם. כעקרון הכרם נאסר. אם בעל השדה מצליח לחזור, הוא מחוייב לקצור את התבואה בהקדם.

במקרה המסופר במשנה, בעל השדה מצליח לחזור לכרם בחול המועד והתירו לו לקצור את התבואה בחול המועד על מנת להציל הכרם מכלאיים.

למרות הלחץ ההלכתי, חייבו אותו לקחת פועלים רק עד שליש יותר משכרם על מנת להציל על השדה. במידה ושכרם גבוהה הוא עדיין נדרש לקצור, אבל בקצב שלו.

מאמתי הגזלן נקרא אנס? משישתכח שם הבעלים. השורה הזו טומנת בחובה סוגיה נוספת (אין אדם אוסר דבר שאינו שלו) שנדון בה בעז״ה בפעם אחרת.

אנו רואים כי התירו לו לקצור את השדה בחול המועד למרות החשש שיראה כאילו איננו מקיים את חולו של המועד. מראית העין של קיום הכלאיים גוברת. ואולי גובר עיקרון גאולת האדמה.

מעניין לראות שגם כאן, למרות שכלאים הוא איסור תורה, חייבו אותו לשכור פועלים רק עד שליש יותר מהשכר המקובל.

לסיכום, ראינו כי שחז״ל מתחשבים בנסיבות והתירו לבצע פעולות נחוצות מחד ולא חייבו ל״השתגע״ ולבצעם מאידך.

 

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר

אין יותר קבוע מן הזמני

 

 נושאו של חג סוכות הוא היחס בין ארעיות לקביעות. 

מסכת סוכה פרק א':

משנה א׳: סכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה פסולה. 
רבי יהודה מכשיר. 
ושאינה גבוהה עשרה טפחים ושאין לה שלש דפנות ושחמתה מרובה מצלתהסוכה ישנה,
בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין.

ואיזוהי סוכה ישנה ?
כל שעשאה קודם החג שלושים יום.
אבל אם עשאה לשם החג, אפילו מתחילת השנה כשרה.

 

המשנה מונה את ה״מבנים״ שנראים כמו סוכה אבל פסולים לסוכה. 
מחלוקת רבי יהודה וחכמים לגבי סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה.

וכך כותב הרמב״ם בפירושו למשנה:

״כי העיקר אצלנו סוכה דירת ארעי בעינן ולפיכך אין ראוי להיות יותר מעשרים אמה. ורבי יהודה סבר סוכה דירת קבע בעינן ולפיכך הוא מתיר שתהיה גבוהה אפילו בתכלית בגובה.״

שיטת ר׳ יהודה אם כן סוכה = דירת קבע.

 מסכת סוכה פרק ב':

משנה א׳: הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו.
אמר רבי יהודה: נוהגין היינו, שהיינו ישנים תחת המטה  בפני הזקנים, ולא אמרו לנו דבר. 
אמר רבי שמעון: מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל  שהיה ישן תחת המטה,
ואמר להן רבן גמליאל לזקנים: ראיתם טבי עבדי, שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדין פטורין הסוכה; לפיכך ישן הוא תחת המטה.
ולפי דרכנו למדנו, שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו.

 

מחלוקת חכמים ורבי יהודה לגבי שינה תחת המטה:
חכמים אוסרים לישון תחת המטה ורבי יהודה מתיר.

רש״י על המשנה מסביר שהמטה אוהל ארעי והסוכה אהל קבע ואין אוהל ארעי מבטל אוהל קבע. למרות שאין הלכה כרבי יהודה מובאת דעתו פעם נוספת לגבי הסוכה שהיא אוהל קבע.

שתי שאלות:

1. האם רבי יהודה לא מבין שהסוכה היא דירת ארעי ? האם ר׳ יהודה חושב באמת ש״מבנה״ לשבוע הוא מבנה קבע ?
2. אין הלכה כר׳ יהודה, בכל זאת, מה אנו יכולים לקחת משיטת רבי יהודה ?

ר׳ יהודה מגלה לנו שיש להתייחס גם לדבר הארעי כאילו הוא קבוע. לעומת זאת, בימינו מקובל להתיחס לדבר ארעי כארעי ולדבר קבוע יהיה יחס שונה. 

כל מציאות שמגיעה אלינו גם היא ארעית שווה להתייחס אליה כקבועה ולמצות את הטמון בה.

יש סימוכין לשיטה זאת של רבי יהודה גם ממקום אחר, מסכת יומא פרק א'.

משנה א': שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין. 
ומתקינין לו כהו אחר תחתיו שמא יארע בו פסול. 
רבי יהודה אומר: אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו שנאמר:  "וכפר בעדו ובעד ביתו". ביתו זו אשתו.
אמרו לו: אם כן, אין לדבר סוף.

חכמים חוששים לאירוע סביר – פסול בכהן עצמו. אנו מוצאים באבות ( פרק ה׳ משנה ה׳ ) שאחד מעשרה ניסים שנעשו בבית המקדש: "ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים". משמע מכך שאם זה נס שזה לא קרה הרי שזה חשש סביר.

ר׳ יהודה סובר שגם דבר ארעי הוא כאין קבוע חושש גם ממיתת אשתו למרות שהחשש הוא רחוק בהרבה מפסול בכהן גדול.

כדאי לשים לב לדרך בה רבי שמעון מעמיד את רבי יהודה על טעותו: הוא מספר סיפור שמשמע ממנו שאין הלכה כמותו.

דרך מרוככת להגיד "אתה טועה ואין הלכה כמותך".

ובמסכת יומא, במקום להעיר לו - "אתה חושש רחוק מדי", עידנו ואמרו - לשיטתך לא נדע מתי להפסיק לחשוש.

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר

גורל וגורלות

 

 

אחד השיאים בעבודת יום הכיפורים היה הטלת הגורלות על השעירים ועבודת היום עם כל אחד ואחד. בקורבנות רגילים כגון קיני יולדות וזבים אחד לעולה ואחד חטאת נקבעים על ידי המביא או על ידי הכהן המקריב אותם. מדוע דווקא עבודת כהן גדול ביום הכיפורים קשורה בהטלת גורל ?

מסכת יומא פרק ג': 

משנה ט': בא לו למזרח העזרה, לצפון המזבח, הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו.

ושם שני שעירים, וקלפי היתה שם ובה שני גורלות... 

מסכת יומא פרק ד':

משנה א': טרף בקלפי והעלה שני גורלות. 

אחד כתוב עליו: לשם, ואחד כתוב עליו: לעזאזל. הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו. 

אם של שם עלה בימינו, הסגן אומר לו: אישי כהן גדול הגבה ימינך! 

ואם של שם עלה בשמאלו, הסגן אומר לו: אישי כהן גדול הגבה שמאלך! 

נתנן על שני השעירים ואומר: לה׳ חטאת. 

רבי ישמעאל אומר: לא היה צריך לומר חטאת אלא: לה׳ 

והן עונין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

חזרה קצרה על חלק מסדר העבודה ביום הכיפורים:
הכהן הגדול ביום הכיפורים מתחיל את עבודת היום בבגדי זהב ומקריב את קרבן התמיד, מקטיר קטורת ומטיב את הנרות. לאחר מכן טבל לבש בגדי לבן, מתוודה על הפר שלו ומטיל את הגורלות על שני השעירים שהיו דומים.
מניח את הגורלות על כל שעיר ואומר:״חטאת לה׳״.
לשעיר שעלה בגורל לעזאזל קושרים ״לשון של זהורית״ - רצועת צמר צבועה אדום בקרניו. לשעיר שעלה לה׳ קושרים לשון של זהורית בצווארו של השעיר.
כך ידעו להבחין בין שני השעירים וגם להבדילם מהשעירים האחרים שהיו שם.
הכהן סומך ידיו על ראש השעיר לעזאזל, מתוודה על עוונות ישראל ומבקש כפרה. מסרו לאיש שיוצא אתו למדבר. שם בראש צוק במדבר היה פותח את הלשון של זהורית שהייתה בקרניו וקושר לאחד הסלעים ודוחף את השעיר מראש הצוק.
השעיר השני נשחט בבית המקדש והזה הכהן הגדול מדמו בקדש הקדשים, בקודש כנגד הפרוכת, על מזבח הזהב ואת השארית שפך על יסוד מזבח העולה.
את אמוריו מקריבים על מזבח העולה ואת השאריות היו מוציאים עם שאריות הפר לבית השריפה מחוץ לירושלים.

נתייחס ראשית למילה גורל ולמשמעויות המקובלות שלה. המילה גורל נתפסת בדרך כלל בשני מובנים כמעט הפוכים:

• גורל – הכל אקראי ואפשרי. לכן, מטילים גורל על מנת לקבוע את המציאות.
• גורל – הכל קבוע מראש, זה גורלו של אדם ואין הרבה מה לעשות.

ננסה להראות משמעות אחרת למילה גורל.

משלי פרק טז פסוק לג:

בחיק יוטל הגורל ומה׳ כל משפטו.

פירוש: האדם מטיל את הגורל בכיס כדי שלא תהיה לו השפעה על התוצאה, כדי שתהיה אקראית ככל שאפשר, אבל התוצאה איננה אקראית והיא נקבעת על ידי ה׳.

עבודת בית המקדש משמעותית גם לתיקון העבר, גם לתמיכה בעתיד וגם מלמדת אותנו איך להתנהל. הטלת הגורלות בבית המקדש ביום הכיפורים כשהכהן לבוש בגדי לבן באה להראות לנו שהמציאות נקבעת על ידי ה׳. המציאות איננה אקראית ומצד שני איננה מוחלטת.

כלומר, ליום הכיפורים יש גם מימד חינוכי:

• יש השגחה ואין אקראיות.
• יש מה לתקן והמציאות איננה מוחלטת.

אנו יוצאים מיום הכיפורים עם תחושת שליחות לעולם ויודעים,

על פי ספר תהילים פרק טז:

פסוק ו: ה׳ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי.

כלומר, ה׳ נותן לי את חלקי וממלא כוסי, ה׳ תומך בגורל שלי ועוזר לי עם גורלי.

וההמשך בפסוק ז: חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי.

כלומר, החלק שנפל בחלקי נעים לי וגם הנחלה שפרה עלי.

ולוואי שנעבור את יום הכיפורים הבא עלינו לטובה עם חתימה טובה וגם התפתחות רוחנית אישית.

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר

פסיקת הלכה היא מנהיגות לא רק פילוסופיה

הדיונים במשנה ובגמרא נראים אקדמיים ופילוסופיים. ואולם, ההלכה הפסוקה מתווה דרך התנהגות למאמינים. לכן הפעולה של פסיקת הלכה מערימה דרישות שאין בדיון ההלכתי.

מסכת ראש השנה פרק ב':

משנה ח': ...מעשה שבאו שנים, ואמרו: ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב.

אמר רבי יוחנן בן נורי: עדי שקר הם!

כשבאו ליבנה, קיבלן רבן גמליאל.

ועוד באו שנים ואמרו: ראינוהו בזמנו, ובליל עיבורו לא נראה. 

וקיבלן רבן גמליאל. 

אמר רבי דוסא בן הרכינס: עדי שקר הן! 

היאך מעידים על האשה שילדה, ולמחר כריסה בין שיניה? 

אמר לו רבי יהושע: רואה אני את דבריך. 

משנה ט': שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך.הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר. אמר לו: יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר: (ויקרא כג ד) ״אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם״ - בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו.

בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס, אמר לו: אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל - צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו; שנאמר: (שמות כד ט) ״ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל״. ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים? אלא ללמד, שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה.
נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו.
עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו: בוא בשלום רבי ותלמידי!
רבי - בחכמה, ותלמידי - שקבלת את דברי.

בחרנו משניות במסכת ראש השנה אשר מוכרות לרובנו ואשר דנו בהיבט אחד שבהן בפוסט קודם.
הפעם נסביר את הכשל בעדויות על קידוש החודש וננסה לענות בהמשך על שתי שאלות:

1. בשתי מחלוקות אחרות של ר׳ יהושע על רבן גמליאל רבן גמליאל ביקש מר׳ יהושע לעמוד (ברכות כח., בכורות לו.) ואילו כאן ביקש ממנו לבוא אליו במקלו ומעותיו ביום הכיפורים שחל לפי חשבונו של ר׳ יהושע.  מדוע הגיב רבן גמליאל כפי שהגיב על העובדה שר׳ יהושע חולק עליו ?
2. מדוע רבן גמליאל הגיב בחומרה על ר׳ יהושע, וכי אין מחלוקות אחרות ביניהם בש״ס? וכי אסור להביע דעה שונה ?

תחילה נסביר.

מהלך הירח הוא כזה שאם שקע במזרח איננו יכול לזרוח במערב בוודאי שבאותו יום. לכן אמר רבי יוחנן בן נורי: עדי שקר הם.
אם ראו את הירח זורח ביום שלושים בוודאי שביום שלאחריו יראו אותו גם. הוא איננו יכול להיעלם פתאום. לכן אמר רבי דוסא בן הרכינס: עדי שקר הן!

כששמע רבן גמליאל שזה מה שאמר ר׳ יהושע גזר עליי שיבוא אליו במקלו ובמעותיו ביום הכפורים שחל להיות לפי חשבונו של ר׳ יהושע. ביצוע הגזרה תוכיח שמקובל על כולם שהלכה כרבן גמליאל.
ר׳ יהושע מתייסר האם ״לחלל את יום הכיפורים״ שחל לפי חשבונו.
בצר לו התייעץ עם ר׳ עקיבא. כשראה שר׳ עקיבא מקבל את פסיקת עם רבן גמליאל הלך אל  רבי דוסא בן הרכינס שאמר לו: עדי שקר הן, וגם הוא קיבל את פסיקת רבן גמליאל!

ההיגיון של פסיקת ההלכה בדרך זו הוא כפול. ראשית, הקב״ה מקבל את קידוש החודש של בית הדין גם אם הוא אינו נכון - לדוגמא פסח לא יהיה יום יציאת מצרים! לכן אין מה לבדוק את בית הדין כי לאחר שפסק, במקרה של קידוש החודש, פסק הדין הופך להיות המציאות.

שנית, נעיין במשנה נוספת.

בברכות פרק ד משנה ג מצאנו:

רבן גמליאל אומר: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה.

רבי יהושע אומר: מעין שמונה עשרה.

רבי עקיבא אומר: אם שגורה בפיו, יתפלל שמונה עשרה, ואם לאו, מעין שמונה עשרה.

אנו רואים את ר׳ יהושע ור׳ עקיבא חולקים על  רבן גמליאל  ״והכל טוב״. מה גם שנפסקה הלכה כר׳ עקיבא ורבן גמליאל חי עם זה בשלום.

אכן, בתוך בית המדרש מותר לשאול, מותר לחלוק, מותר להביא סברות הפוכות ואולי אפילו חובה להשמיע את המסורת שאתה ניזון ממנה.

ר׳ יהושע ענה לאותו תלמיד במקרים האחרים ולר׳ דוסא בן הרכינס מחוץ לבית המדרש ולאחר שנפסקה ההלכה. זה איננו קביל.

ההנהגה של הדור והאחריות לדורות היא על רבן גמליאל. מהמקום הזה הוא מרגיש צורך להנחיל ולהדגים את דרך פסיקת ההלכה וההליכה בעקבות הפסיקה.

במיוחד במקרה של קידוש החודש, שבו יש סכנה מוחשית שיתחילו להיות מספר מועדים לכל חג יש צורך להראות לכולם שלאחר שנקבע ראש החודש החשבון איבד ממשמעותו. האחדות קיבלה הנחיה ״מהשמים״: מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם״ – מקראי הקודש נקבעים על ידי בית הדין כאן.

 

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר