אין אדם אוסר דבר שאינו שלו

הזכרנו בפוסט הקודם את המושג: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. נתייחס הפעם למושג בהיבט של כלאי הכרם ובית הפרס ונראה שמצוות שבין אדם למקום הן אכן בין אדם למקום ולא בין אדם לאדם.

 

כלאים פרק ז:

משנה ד': המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חברו, הרי זה קדש וחייב באחריותו.
רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: אין אדם מקדש דבר שאינו שלו.

משנה ה': אמר רבי יוסי: מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר' עקיבא,
ואמר: אין אדם מקדש דבר שאינו שלו:

 

אסור לזרוע חיטה בקרבת הכרם או לחילופין לטעת גפן בקרבת החיטה. אם אדם זרע חיטה או שתל גפן והם גדלו יותר מ 1/200 מעת השתילה/ זריעה הרי שכעת המציאות היא כלאיים ויש לשרוף את הכרם והתבואה. הביטוי ההלכתי הוא ״קידש״. שריפה לאו דווקא, אלא שאסור ליהנות בכלל מהכלאיים אפילו לבשל או לאפות באש שלהם אסור. ואם למשל אפה לחם, נאסר הלחם.

התורה הקלה על האדם בכך שאם משגילה את הקרבה בין הצמחים הוא מתחיל לבער אותם, אינם נאסרים. אם הוא מתעלם הם יאסרו. בפעם שעברה הזכרנו זאת בהקשר של חול המועד, עלויות וגזל.

משנה ד מגלה לנו שאדם יכול ״לקדש״ רק את שלו ואינו יכול ״לקדש״ את של חבירו.

ציור המציאות הוא כזה: אדם מסכך את גפנו על התבואה של חבירו לדעת כותב המשנה הרי אלו כלאיים והוא חייב לשלם את הנזק לחברו.

לדעת רבי יוסי ורבי שמעון: אין אדם מקדש דבר שאינו שלו ולכן שדה חבירו בוודאי שאיננו כלאיים. מחלוקת האם שדה של המסכך נהיה כלאיים או שמכיוון ששל חבירו אינו כלאים גם שלו איננו. 

במשנה ה׳ רבי יוסי מביא ראיה מפסיקה של ר׳ עקיבא בשנת השביעית שהלכה כמותו וכמו ר׳ שמעון. בשביעית מכיוון שהפירות הם הפקר ואינם של בעלי הכרם או השדה ולכן אפילו אם האדם עצמו זרע את שדהו ליד כרמו, שניהם אינם כלאיים בגלל שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

וכך גם פוסק  הרמב"ם הלכות כלאים פרק ה הלכה ח:

אחד הנוטע ואחד המקיים כיוון שראה כלאים צמחו בכרמו והניחם הרי זה קידש.
ואין אדם מקדש דבר שאינו שלו.
לפיכך: המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו, קדש גפנו ולא נתקדשה התבואה.
סכך גפן חבירו על תבואתו, קדש תבואה ולא קדש גפן חבירו.
סכך גפן חבירו על תבואת חבירו, לא קדש אחד מהן.
ומפני זה הזורע כרמו בשביעית לא קדש.

 

מעניין לראות את הכלל הזה בא לידי ביטוי בצורה מאד דומה ב ״בית הפרס״, שזו מציאות אחרת.

״בית הפרס״ הוא שדה שהיה בו קבר והוא נחרש על ידי בעליו. השדה מטמא כדין קבר מחשש שהמחרשה גררה חלקים מן הקבור. לכן, בית הפרס מוגדר עד 100 אמה ממקום הקבר, כי חלקי אדם יכולים להגרר עד מאה אמה ולא יותר. בתוספתא אנו מוצאים מציאות דומה בכללים שלה.

מי שחורש את בית הפרס והיא שלו השדה נאסרת בכניסה לכהנים. אבל, מי שהשדה אינה שלו אינו הופך את השדה לבית הפרס.

תוספתא מסכת אהלות פרק יז הלכה ד:

השותפין והאריסין והאפיטרופין אין עושין בית הפרס
החורש בתוך שלו או בתוך של חברו
שלו עושה בית הפרס ושל חברו אין עושה בית הפרסץ

 

אנו רואים את מימוש הכלל: אין אדם אוסר/מקדש דבר שאינו שלו אפילו שהפעולה אותה פעולה.

 

 

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר