מחשבה יוצרת מציאות

 

בשבוע שעבר ראינו שמציאות הלכתית יכולה להיווצר ע"י מחשבתו של האדם. בפרט, מציאות הכלאיים היא פועל יוצא של מחשבתו של בעל השדה המקורי או מחשבת התושבים במידה ובעל הקרקע אינו שם.

גם במשניות הבאות נתעכב על מחשבה שיוצרת מציאות.

מסכת תרומות פרק ג משנה ח:

״המתכון לומר: ״תרומה״ ואמר: ״מעשר״
                        ״מעשר״ ואמר: ״תרומה״
                        ״עולה״ ואמר: ״שלמים״
                        ״שלמים״ ואמר: ״עולה״ 
                        ״שאיני נכנס לבית זה״ ואמר: ״לזה״
                        ״שאיני נהנה לזה״ ואמר: ״לזה״
לא אמר כלום. עד שיהיו פיו וליבו שווים״.

בתרומה, בהקדש ובנדרים צריך שמה שהוא אומר יתאים למה שהוא חושב. יתר על כן, בתרומה ובהקדש מספיקה מחשבה בלבד ואיננו צריך להוציא בשפתיו. כלומר, דיבור לא נכון הוא פגם במחשבה, שהיא זו שקובעת.

לומדים זאת מהפסוקים:
בתרומה - ״ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב״ (במדבר יח כז)
בקדשים - ״ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו..״ (שמות לה לב)

בתרומה זו לשון  הרמב"ם הלכות תרומות פרק ד הלכה טז:

המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר.
מעשר ואמר תרומה.
לא אמר כלום, עד שיהיה פיו ולבו שוין,
הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום הרי זו תרומה.
שנאמר: ״ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן״ (במדבר יח כז)
במחשבה בלבד תהיה תרומה״

בהקדש זו לשון הרמב״ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יד הלכה יב:

....בנדרים ובנדבות אינו צריך להוציא בשפתיו כלום.
אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב.
כיצד?
גמר בלבו שזו עולה, או שיביא עולה, הרי זה חייב להביא.
שנאמר: ״כל נדיב לב יביאה בנדיבות לב יתחייב להביא.
וכן כל כיוצא בזה מנדרי קדשים ונדבותן.

 יש לשים לב כי בנדרי חולין הנשבע או הנודר חייב להוציא בשפתיו ועל כך בפוסט נפרד.

גם מעשים הולכים אחרי המחשבה.

 חגיגה פרק ב: 

משנה ו: הטובל לחולין והוחזק לחולין - אסור למעשר.
טבל למעשר והוחזק למעשר - אסור לתרומה.
טבל לתרומה והוחזק לתרומה - אסור לקדש.
טבל לקודש והוחזק לקודש - אסור לחטאת.
טבל לחמור - מותר לקל.
טבל - ולא הוחזק, כאילו לא טבל.

ישנן דרגות בטהרה, והמשנה מונה אותן מהנמוכה לגבוהה: חולין, מעשר שני, תרומה, קרבנות ופרה אדומה.
הטובל כדי לאכול חולין בטהרה והתכוון להיות בחזקת טהור לחולין, אסור לו לאכול מעשר שני בירושלים עד שיטבול למעשר.
טבל כדי לאכול מעשר שני בירושלים אינו יכול לאכול תרומה.
טבל כדי לאכול תרומה איננו יכול לאכול מהקרבנות - קודש.
טבל לצורך אכיל קרבנות איננו יכול להתעסק בהכנת פרה אדומה – חטאת.
טבל לצורך פרה אדומה יכול הכל.

אדם טובל לצורך טהרה, ודרגת הטהרה שלו נקבעת על ידי כוונתו בטבילה. לא התכווין לשום דבר מיוחד האדם הוא טהור לחולין בלבד. כלומר: טבל לחולין, יכול חולין בלבד.

וזו לשון הרמב"ם בהלכות מקוואות פרק א הלכה ח:

כל הטובל צריך להתכוין לטבילה ואם לא נתכוין עלתה לו טבילה לחולין.
אפילו נדה שטבלה בלא כוונה כגון: שנפלה לתוך המים או ירדה להקר הרי זו מותרת לבעלה. אבל לתרומה ולקדשים אינה טהורה עד שתטבול בכוונה.

דבר דומה יש במסכת ערלה פרק א:

משנה א: הנוטע לסיג ולקורות, פטור מן הערלה.
רבי יוסי אומר: אפילו אמר הפנימי למאכל והחיצון לסיג – הפנימי חיב, והחיצון פטור.

אדם הנוטע אילן לסיג (על מנת  שישמש כגדר), פירותיו אינם נאסרים באיסור ערלה ומותר לאכלם בלא להמתין לשנה הרביעית.
רבי יוסי מפרש את המשנה ומוסיף שניתן לחלק את העץ במחשבה!
לדוגמא: אפילו אמר או רק התכוון שחלקו הפנימי של העץ יהיה למאכל וחלקו החיצוני של העץ יהיה לצורך הגדר חלקו החיצוני של העץ פטור מן הערלה.

וכך גם פוסק הרמב״ם בהלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק י הלכה ג:

נטע אילן וחשב שיהיה הצד הפנימי שלו למאכל והצד החיצון לסיג, או שיהיה הצד התחתון למאכל והעליון לסיג,
זה שחשב עליו למאכל , חיב בערלה; וזה שחשב עליו לסייג או לעצים פטור
שהדבר תלוי בדעתו של נוטע.
והצלף חייב בערלה האביונות בלבד אבל הקפריסין מותרות.

אדם נוטע עץ מאכל שבדרך כלל חיב בערלה ואסור ליהנות מפירותיו כלל במשך שלש שנים. ואולם, שמחשבתו קובעת האם העץ יהיה חיב בערלה או שיפטר ממנה. אם נטע לצורך קורות, גדר או ״שובר רוח״, פירות העץ פטורים מן הערלה.

יתרה מכך, האדם יכול לחלק את העץ חיצוני ופנימי או עליון ותחתון שחלק אחד פטור מן הערלה והשני חייב, באותו העץ.

למרות שאנו רגילים כי התורה היא תורה מעשית ולא מספיקה המחשבה בלב אלא יש צורך במעשה. אנו רואים במשנה, שבמקרים מסוימים, מספיקה מחשבה בלבד כדי לקבוע את המציאות. אדם יכול לעשות מעשה זהה אך תוצאותיו תהינה תלויות במחשבתו. מחשבתו היא זו שקובעת את המציאות.

 

  

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר