הכנה נפשית והכנה מעשית בדיבור אחד

 גם בהנחיות שנראות פרקטיקות גרידא, ממסתתר מימד הנהגתי.

שבת פרק ב':

משנה ז': שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה:
עשרתם?  
ערבתם?
הדליקו את הנר!

ספק חשכה, ספק אינה חשכה:
    אין מעשרין את הוודאי
    ואין מטבילין את הכלים
    ואין מדליקים את הנרות

    אבל: 
    מעשרין את הדמאי
    ומערבין
    וטומנין את החמין

ננסה להרחיב בחלקה בראשון של המשנה.
עשרתם?  שבת קובעת למעשר, כלומר, כניסת שבת הופכת גם אכילת ארעי, שהיתה פטורה ביום חול ממעשרות, למחויבת במעשרות. ואז אכילת הסעודה בשבת מחיבת הפרשת תרומות ומעשרות. מכיוון שאסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת (מישום תיקון), יש לעשר קודם שבת.

ערבתם? מכיוון שערוב תחומין (וערוב חצרות) יש לבצע דווקא לפני שבת אזי האוכל ששמנו במרחק אלפיים אמה חייב להיות עם כניסת השבת במקומו. האם זכרתם לעשות ערובי תחומין ?

מניסיוננו אנו יודעים שיש עוד פעולות שכדאי לבדוק האם בוצעו לפני כניסת השבת. גם מהמשך המשנה אנו רואים שיש פעולות שכדאי לעשות לפני שבת כמו ״להטמין בדבר המוסיף הבל״ – להטמין בתוך משהו שמוסיף חום ולא רק שומר על הקיים. ואולם, מותר לעשות פעולות אלו גם בזמן "ספק".

המשנה ניתנת להבנה גם כהכנה נפשית לקראת שבת. 
ערב שבת מגיע והאדם נמצא בחשיכה ולמרות ששבת כמעט מגיעה לא טוב לו מספיק. יש דברים שהאדם צריך לעשות לפני שמגיעים לחשך כזה. אבל אם כבר רואים את החושך בעיניים יש עצה מה לתקן.

מה יעשה?
יעשר
יערב תחומין
ואז ידליק את הנר.

נסביר את הקשר למצבו הנפשי של האדם:

מעשר משמעותו להוציא מרשותך דבר שאיננו שלך. הרבה פעמים אנו לוקחים ללב דברים שאינם שלנו. לא השיבו לנו למייל, לא חזרו אלינו למרות שצלצלנו יותר מפעם אחת, פגשנו מישהו במצב רוח פחות טוב ונראה לנו שזה בגללנו.

מסדר במשנה מספר לנו שכל הדברים הללו אינם קשורים אלינו, למשל - לא השיבו למייל כי לא ראו אותו; לא חזרו אלינו כי נגמרה הסוללה; והמצב רוח של מי שמולנו בגלל משהו שהוא טרם שיתף אותנו.

לכן לעשר = להוציא אותם מרשותנו.

ערוב תחומין, האם האדם בחושך בגלל שהוא ספון בארבע אמותיו? הפתרון הוא להרחיב את רשותנו למקומות נוספים. רצינו לעשות עוד דברים שטרם הצלחנו – למתוח את הרשות שלנו אליהם.

כעת להדליק והחשכה תסתלק.

אם גם הפעולות האלו לא הספיקו (והגענו ל-ספק חשכה, ספק אינה חשכה), אנחנו לא רוצים לקלקל את ההתפתחות הרוחנית של השבת על ידי מעשים שאינם מתאימים לשבת. אבל עדיין יש עצה:

מעשרין את הדמאי - לתקן ספקות (הדמאי הוא ספק מעושר), במיוחד ממין הספקות שמתעוררות בחושך.
ומערבין - מפורש שהכוונה לעירובי חצרות - תתרחב אל הסמוך לך.
וטומנין - מתכוננים להנאות הפיזיות של השבת.

וכעת לאלול.
נכנס אלול, האדם מסתכל על הזמן שחלף. האם הספיק את מה שתיכנן ? מה פספס ? מסתכל עוד קצת והוא "בחשכה". מה העצות מהמשנה ?

מעשרין, מערבים ומדליקים את הנר!

 

 

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר

רבן שמעון בן גמליאל שובר את השוק בעבור העניים

 

מה עושים אם ההלכה מחייבת הוצאות גדולות? לרשב"ג פתרונות.

מסכת כריתות פרק א':

משנה ז': האשה שיש עליה ספק חמש זיבות וספק חמש לידות, מביאה קרבן אחד, ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה.

חמש לידות ודאות, חמש זיבות ודאות - מביאה קרבן אחד, ואוכלת בזבחים, והשאר עליה חובה. מעשה שעמדו קינים בירושלים בדינרי זהב. אמר רבן שמעון בן גמליאל: המעון הזה! לא אלין הלילה, עד שיהו בדינרין.

נכנס לבית דין, ולימד: האשה שיש עליה חמש לידות ודאות, חמש זיבות ודאות - מביאה קרבן אחד, ואוכלת בזבחים, ואין השאר עליה חובה. ועמדו קינים בו ביום ברבעתים.

רקע
טהרת היולדת והזבה כוללת גם הבאת קרבן ורק אחרי ההקרבה יכולה לאכול בקדשים. הקרבן שהאישה צריכה להביא הוא שני תורים או שני בני יונה. זוג כזה נקרא ״קן״.

ספק חמש זיבות – האשה טעתה בספירת הימים בין דם לדם כך שלא ברור לה האם אכן זבה.

ספק לידה  - האשה הפילה ואיננה יודעת מה הפילה. יש ״נפל״ שאיננו נחשב ללידה ויש נפל שנחשב ללידה.

וההלכה כדלקמן:

אישה שהיא בספק זבה או ספק יולדת מספיק קרבן אחד גם על מספר לידות או זיבות

אישה שיודעת בוודאות שילדה או הייתה זבה צריכה להביא על כל אירוע קרבן. במשנה חמש אירועים = חמש קרבנות.

מסיבות שלא מתוארות במשנה (אך אולי נובעות מהצורך להקריב קינים רבים) המחירים האמירו ועמדו על פי חמישים ממחירי השוק הרגילים . דינר זהב = 25 דינרי כסף. 

רבן שמעון בן גמליאל ראה שבנות ישראל סבורות שקן אחד איננו מספיק ונמנעו מלהביא את הקרבנות בכלל. בתנאים הללו היו אסורות לאכול בקדשים ולהיכנס למקדש (מדובר כנראה בעולות לירושליים שבאו בחגים ורצו להשלים את כל החובות שלהם וגם לאכול בקודשים).

עמד רשב"ג ונשבע בבית המקדש שלא ישן עד שיפתור את הבעיה. וכך היה.

רבן שמעון בן גמליאל פרסם שמספיק להביא קרבן אחד כדי לאכול בקדשים. ברגע אחד קרס הביקוש לקינים והמחיר גם קרס לחצי דינר כסף (לפי ר"ע ברטנורא המחיר החדש הוא רבעתים שמשמעותו, שני רבעים דינר כסף במקום דינר זהב). יש לשים לב שזוג ציפורים דורשות מאמץ כדי להחזיקם בחיים וגם, אחרי החג, מספר הקונים הפוטנציאלים ירד מאוד, כך שתנודתיות כזו במחיר אינה מפתיעה מבחינה כלכלית.

אנו רואים שראש הסנהדרין מוטרד גם מקיום ההלכה וגם ממחירי השוק הנדרשים על מנת לקיימה. ישנם שני הסברים למעשהו של רבן שמעון בן גמליאל. הסבר אחד שמצורך שעה הודיע שמספיק קן אחד והסבר שני שזוהי אכן ההלכה והוא דאג לפרסם אותה. 

קצת מאמץ

לאור הגישה של רבן שמעון בן גמליאל במחירי ה״קינים״ ניתן להבין את פסיקת ההלכה שלו במקום שונה לגמרי.

מסכת כלים פרק י"א:

משנה א': כלי מתכות, פשוטיהן ומקבליהן טמאין, נשברו טהרו. חזר ועשה מהן כלים – חזרו לטומאתן הישנה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא לכל טומאה, אלא לטומאת הנפש.

כלי מתכת שנטמאו ונשברו, בטלו מתורת כלי ולכן נטהרין. במציאות כזו יכול אדם לשבור את הכלים ולתקן אותם בו ביום ולחזור להשתמש בהם. מי שרואה מהצד יבוא לטעות ויחשוב שגם אם לא שברו אותם וטבלו אותם יטהרו בו ביום. לכן, חכמים גזרו שהכלי יחזור לטומאתו הישנה. 

הגזרה נקבעה לכל סוג טומאה. כרגיל, מי שמתקשה יותר בקיום ההלכה הם העניים, שאין להם הרבה כלים.

בא רשב"ג והתאמץ בחקירת ההלכה. מתברר שטעם הגזירה הוא: ״שמא תשתכח תורת מי חטאת מן הכלים". כלומר, אדם, במקום להזות מי אפר פרה ביום השלישי וביום השביעי ישבור את הכלים ויתקן אותם בו ביום ויחזור להשתמש. שבירת הכלי מוציאה שם כלי והוא נטהר. התיקון מחזיר את הכלי לשימוש.

רבן שמעון בן גמליאל מסתמך על טעם הגזירה ומצמצם את סוגי הטומאות שעליהם חלה הגזרה. טומאה שאיננה מצריכה הזאת ״מי אפר פרה״ ממילא לא תשתכח ואין צורך בגזירה ועבורה כן יעזור לשבור ולתקן את הכלי.

אנו רואים שרשב"ג ראה צורך לחקור יותר לעומק דווקא במקומות שעוזרים לעניים.

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר

 

 

כסף לפי השוק אבל כבוד הוא של האדם באשר הוא אדם

כשרבי עקיבא אמר: "ואהבת לרעך כמוך", הוא לא התכוון "תאהוב אותו כמו שאתה אוהב את עצמך". אלא, "תאהוב אותו כאילו זה אתה". וכל אדם רואה את עצמו כאילו הוא מרכז העולם.

בבא קמא פרק ח':

משנה א': החובל בחברו חיב עליו משום חמישה דברים: בנזק, בצער, בריפוי, בשבת ובבושת...

משנה ו': .... צרם באזנו, תלש בשערו, רקק והגיע בו רוקו, העביר טליתו ממנו, פרע ראש האשה בשוק - נותן ארבע מאות זוז.
זה הכלל: הכל לפי כבודו.
אמר רבי עקיבא: אפילו עניים שבישראל, רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב.
ומעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק. באת לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז.
אמר לו: רבי, תן לי זמן ונתן לו זמן.
שמרה עומדת על פתח חצרה, ושבר את הכד בפניה, ובו כאיסר שמן.
גלתה את ראשה, והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה.
העמיד עליה עדים, ובא לפני רבי עקיבא.
אמר לו: רבי, לזו אני נותן ארבע מאות זוז?
אמר לו: לא אמרת כלום...

הפרק עוסק בתשלומים על הפגיעה בחברו. הפוגע משלם על: הנזק שגרם, על הצער, על הריפוי, על השבת - אבדן ההכנסה מכך שאינו יכול לעבוד ועל הבושה שגרם לו.
התשלום יהיה רק על מה שגרם בפועל. כלומר, אם אין צורך בריפוי הוא יהיה פטור מלשלם דמי ריפוי. מצד שני, גודל הנזק יכול להיות מחושב לפי ערך "שוק". אבל לא בושה, כפי שנראה.
במשנה ו׳ יש רשימה של פגיעות שמהותם גרימת בושה על ידי פגיעה בכבוד. נתמקד במעשה של אדם שפרע את ראש האשה בשוק ונדרש לשלם את ״הקבוע בחוק״ - 400 זוז.
אותו אדם רצה להראות לרבי עקיבא שלאשה הזו אין צורך לשלם. כי "אין לה כבוד".
מה עשה? ביקש ארכה על התשלום ובינתיים הכין מארב לאשה בפתח ביתה.
שבר כד שמן שקונים באיסר (סכום קטן), על הרצפה. האשה  אספה את השמן בידיה, גלתה את שער ראשה ומשחה את שיער ראשה בשמן, כדי לא לבזבז את השמן שנשפך.
בא אל רבי עקיבא ואמר לו: בשביל איסר שמן גלתה את ראשה ולא הקפידה על כבודה, סימן שכבודה לא שווה לה הרבה, אז מדוע שאני אקפיד ואשלם ?
ענה לו רבי עקיבא: לא אמרת כלום.

התשובה כפולה:

1.  יש תעריף לפגיעה וכך תשלם.
2.  הסטנדרטים של האשה אינם מענייניך. גם אם נראה לך שהסטנדרטים שלה שונים אתה מחויב לכבד אותה לפי הסטנדרט המקובל. 

התפיסה של רבי עקיבא היא שיש כבוד בסיסי שחייבים כלפי כל אדם – שהם בני אברהם יצחק ויעקב. וכמו שמלך לא יכול למחול על כבודו, כך גם התנהגותה של האישה אינה יכולה לשמש הוכחה לערך הכבוד שלה.

מצאנו דבר דומה ב-בבא מציעא פרק שביעי משנה א׳  כשרבי יוחנן בן מתיא אומר לבנו בהקשר אחר:

אילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו, לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב.  

המחויבות לכבודו של חברנו היא מוחלטת ואינה יחסית. אפילו הוא עני, אפילו אינו עומד על כבודו.

 ולכן (אבות פרק ב' משנה יג'):

 יהא כבוד חברך חביב עליך כשלך

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר

אמת פנימית ואמת חיצונית מנחות לדרך האמת

בימינו יש סתירה בין הליכה לפי האמת הפנימית והליכה לפי האמת הציבורית. עקביא בן מהללאל מתמודד עם בעיה זו בדרך מיוחדת.

 עדויות פרק ה':

משנה ו': עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים.

אמרו לו: עקביא, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר ונעשך אב בית דין לישראל.

אמר להן: מוטב לי להקרא שוטה כל ימי ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום; שלא יהיו אומרים בשביל שררה חזר בו.

הוא היה מטמא:

1.       שער הפקודה (וחכמים מטהרין).

2.       ודם הירוק וחכמים מטהרין. 

3.       הוא היה מתיר שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך שחטו וחכמים אוסרים.

4.       הוא היה אומר: אין משקין לא את הגיורת ולא את שפחה המשוחררת וחכמים אומרים משקין.

אמרו לו: מעשה בכרכמית שפחה משוחררת שהיתה בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון.

אמר להם: דוגמא השקוה. 

ונדוהו ומת בנדויו וסקלו בית דין את ארונו. 

אמר רבי יהודה חס ושלום שעקביא נתנדה! שאין עזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל.

ואת מי נדו? אליעזר בן חנוך, שפקפק בטהרת ידים. וכשמת שלחו בית דין והניחו אבן על ארונו. מלמד שכל המתנדה ומת בנדויו סוקלין את ארונו.

 

משנה ז': בשעת מיתתו אמר לבנו: בני חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר.

אמר לו: ולמה לא חזרת בך ?

אמר לו: אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים. אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתן.

אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובין. מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז בדברי המרובין.

אמר לו: אבא פקוד עלי לחבירך.

אמר לו: איני מפקיד.

אמר לו: שמא עילה מצאת בי?     

אמר ליה: לאו, מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך.

 

עקביא  בן מהללאל ממשיך לדבוק במה ששמע מפי מוריו ואיננו מוכן לשנות את פסיקתו. בארבעה נושאים היה חלוק על חכמי ישראל למרות התפקיד החשוב והמשמעותי שהציעו לו.

הסיכוי להיתקל בצורך לפסוק אחרת הוא, לדעתי, נמוך. הסיכוי שמציאות כמו שמתוארת בארבעת הנושאים תגיע לפתחו בתקופת כהונתו נמוך ביותר. 

לדוגמא: ״שיער פקודה״. (נגעים פ״ה משנה ג׳) אחד מסימני הצרעת הוא שתי שערות לבנות בתוך בהרת לבנה. הסימנים הללו צריכים להישאר במשך שבוע עד הפעם הבאה שיראה אותם הכהן. 

במקרה המתואר השערות נשאר והבהרת נעלמה. במקרה כזה האדם יהיה טהור לדעת כולם. 

אבל במקרה שלנו הבהרת חזרה בדיוק לשתי השתי שערות הלבנות. 

מה יהיה כעת? האם זהו מקרה חדש? או שמא המשכו של המקרה הקודם? נדמה שהשערות השאירו ״כפיקדון״ את הבהרת עד שובן ולכן הן השער נקרא ״שיער פקודה״, מלשון פיקדון.

הסיכוי שיבוא מקרה כזה של שתי שערות לבנות שבהרת בגודל מינימלי תחזור לתוכן, נראה קטן מאוד. כך גם נראה הסיכוי לשלושת האחרים.

מאד מפתה להסכים עם חכמים ולקבל את התפקיד. אבל לעקביא יש את האמת הפנימית שלו.

 נשים לב לעובדות הבאות:

א. לפני מיתתו הוא מנחה את בנו להתנהל אחרת. 

ב. עקביא מסרב לסדר לבן שלו פרוטקציה (=איננו ממליץ עליו לחכמים)

עקביא בן מהללאל נאמן לכללי פסיקת ההלכה גם כשהם לא מסתדרים עם השקפתו ותלמודו. הוא מנחה את בנו להיצמד לאותם כללים. עבור האמת שלו הוא מוותר על התפקיד הנכסף ועבור האמת הציבורית הוא מנחה את בנו ל"ערוק" לצד השני.

עקביא מאמין במה שהוא אומר וזה מה שמנחה אותו בהתנהלות בחיי היום יום. ואחד מאותם הכללים שלפיהם חי עקביא בן מהללאל הוא שאדם מגיע לפי מעשיו ולא לפי היחוס שלו.

כשלמדנו פעם את הסוגיה הזו, אמר לי אחד המשתתפים, יהודי תלמיד חכם וירא שמים: ״פראייר״.
עניתי לו  - בכלל לא! אין כמעט יהודי שלא מכיר את עקביא בן מהללאל... עקביא קיבל תהילת עולמים בגלל הדבקות שלו בדרך.

מסכת אבות פרק ג׳ משנה א':

עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלושה דברים ואי אתה בא לידי עברה: דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת? מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך? למקום עפר, רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

״מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך״ היה המשפט הפותח של השנה בכיתה ו׳, ז׳, ו- ח׳ על ידי מחנכת הכיתה שלנו – ציפורה פריד ע״ה.   

 

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר

 

 

ר׳ עקיבא וחבריו: רבים אבל האהבה מנצחת

מסכת יומא ט עמוד ב':

 מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם.

 ר' עקיבא וחבריו (שהם אחרי החורבן) מראים לנו שאהבה וחברות יכולים למנוע שנאה גם כשיש אי הסכמה קשה מאוד שנראה שגולשת לקווים אישים.

ראש השנה פ״ב משניות ח׳ ט׳:

משנה ח: ..... ועוד באו שנים ואמרו: ראינוהו בזמנו, ובליל עיבורו לא נראה; וקיבלן רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן הרכינס: עדי שקר הן! היאך מעידים על האשה שילדה, ולמחר כריסה בין שיניה? אמר לו רבי יהושע: רואה אני את דבריך.

משנה ט: שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר, אמר לו: יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר (ויקרא כג ד) ״אלה מועדי ה' מקראי קדש, אשר תקראו אתם״; בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו.

בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס, אמר לו: אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל, צריכין; אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר (שמות כד ט): ״ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל״. ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים? - אלא ללמד, שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה.

נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו: בוא בשלום רבי ותלמידי! רבי  בחכמה, ותלמידי  שקבלת את דברי.

 

״מי שחושב שהסיפור מסתיים, הסיפור עכשיו רק מתחיל״ (ר׳ שלימלה). הדרמה שמתחוללת כאן היא המשכה של שתי דרמות נוספות שהתחוללו בבית המדרש (ברכות כח. ; בכורות לו. ; ראש השנה כה.:) הדרמות ממסכתות ברכות ובכורות דומות במאפיינים שלהן. נתעכב רק על פרטים מסויימים. (הרחבה במקורות והסבר מקיף על כלל הדרמות ופרטיהן ניתן למצוא ב"עין איה" על ברכות)

• ר׳ יהושע נשאל על ידי ״תלמיד אחד״ מה ההלכה ?
•  ר׳ יהושע אומר דעתו, שהייתה מנוגדת לפסיקת ההלכה שהוביל רבן גמליאל.
• התלמיד הלך אל רבן גמליאל ועדכן אותו שר׳ יהושע ענה בניגוד לדעתו.
• רבן גמליאל שואל את ר׳ יהושע מה ההלכה ור׳ יהושע אומר.
• רבן גמליאל פוקד עליו לעמוד. ר׳ יהושע עומד כשכולם יושבים.

נראה שמה שהנחה את רבן גמליאל היה הצורך להטמיע את כללי פסיקת ההלכה והיה חשוב לו שהדברים יהיו ברורים. והסגה ממשיכה...

• חבריו של ר׳ יהושע בפעם השלישית משתתפים בצערו של ר׳ יהושע ומדיחים את רבן גמליאל מהנשיאות.
• המועמדים ר׳ אלעזר בן עזריה ור׳ עקיבא. (ר׳ יהושע נפסל בשלב מוקדם)
• ר׳ אלעזר בן עזריה ממונה למחליפו של רבן גמליאל.
• לאחר תקופה קצרה שבה רבן גמליאל הצר על התנהלות מול ר׳ יהושע, החכמים רואים את החוסר ברבו גמליאל ומחזירים אותו לנשיאות.

ארבעת החכמים המופיעים בשני הסיפורים הקודמים: רבן גמליאל, ר׳ אלעזר בן עזריה, ר׳ יהושע ור׳ עקיבא יכולים להיות במחלוקת קשה בבית המדרש. מעורבים ומגיבים לנעשה סביבם. ר׳ אלעזר בן עזריה מחליף את רבן גמליאל בגלל ר׳ יהושע. ר׳ עקיבא מועמד להחליפו ותלמיד שלו, ר׳ שמעון,  מעורר את כל העניין.

בתוך כל המהומה הזו, הם שומרים על אהבה, אחווה ורעות. הם נוסעים ביחד לצרכי הציבור וגם ״מטיילים״ ביחד כפי שראינו בשני הפוסטים הקודמים. לא זו אף זו: רבן גמליאל למחרת ההדחה מתייצב בבית המדרש למרות שאיננו הנשיא.

עצוב לדמיין איך מחלוקת כזו הייתה כנראה נראית היום.

כשקוראים את ההשתלשלות ואת היחסים ביניהם ניתן יותר בקלות להתפלל: ״השיבה שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה״ במהרה בימינו, אמן. ובינתיים, לתת לאהבה לנצח. 

 

 

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר

רבי עקיבא צוחק פעמיים, גם היום וגם מחר

נמשיך במעשיהם של ארבעת התנאים משבוע שעבר. הפעם הם מסתדרים אחד מול שלשה, לא בעניין הלכתי אלא בעניין אחר: איך נכון להביט על המציאות, רק כהווה או גם כסימן לבאות. 

גמרא, מסכת מכות דף כד עמודים א' וב'

וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין, ורבי עקיבא משחק.

אמרו לו: מפני מה אתה משחק?

אמר להם: ואתם מפני מה אתם בוכים?

אמרו לו: הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלוהינו שרוף באש ולא נבכה?

אמר להן: לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.

שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם.

כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק.

אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?

אמר להם: מפני מה אתם בוכים?

אמרו לו, מקום שכתוב בו: "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?

אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה,

 באוריה כתיב: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש" [וגו',] (מיכה ג') בזכריה כתיב: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם", (זכריה ח') עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת.

בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו.

הדרן עלך אלו הן הלוקין וסליקא לה מסכת מכות. 

אנו מוצאים שני סיפורים הדומים בעיקרון שלהם: שלושה תנאים בוכים מול המציאות ור׳ עקיבא משחק. הם תמהים עליו והוא תמהה עליהם.

בסיפור הראשון אינם מגיבים לו. בסיפור השני גם עונים לו וגם כופלים את דבריהם: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו.

• מדוע הגמרא חוזרת על סיפור עם לקח דומה?
• מדוע בסיפור הראשון החבורה שותקת?
• מדוע בסיפור השני היא מקבלת את תשובתו?
• מדוע הם כופלים את תשובתם?

בסיפור הראשון שלושת התנאים מסתכלים על המציאות ומצטערים עליה צער רב. ר׳ עקיבא צופה פני עתיד ושמח. ר׳ עקיבא נתפס כמי שרחוק מהמציאות, למרות שהוא צופה פני עתיד, ולכן לא זוכה לכל תגובה. אם היינו נשארים עם הסיפור הזה בלבד היינו תחת הרושם שאין הסכמה ביניהם.

הסיפור השני מכיל פרט נוסף שמשנה את ההסתכלות על ר׳ עקיבא. גם ר׳ עקיבא קורע את בגדיו כשהוא רואה את מקום המקדש חרב. למרות שקרע את בגדיו כמוהם הוא צופה פני עתיד ושואב נחמה מהעתיד. כאשר רואים רבן גמליאל, ר׳ אלעזר בן עזריה ור׳ יהושע את ר׳ עקיבא מצד אחד מחובר למציאות ומצד שני שואב נחמה ושמחה מנבואת הגאולה הם מצטרפים אליו. יותר מכך הם מבינים עכשיו את המסר שניסה להעביר בסיפור הקודם ולכן כופלים את דבריהם: ניחמתנו גם מהסיפור הקודם וגם מהסיפור הנוכחי.

זה מאד סמלי שמסדר הגמרא שיבץ את שני הסיפורים לסיומה של מסכת. יש בזה אמירה שייתמו המכות ותבוא הגאולה. 

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר

תנאים נוסעים לחו"ל ומחמירין ומקילין לסירוגין

התנאים סמכו אחד על השני בעניני הלכה גם כשלא הסכימו זה עם זה. נראה דוגמא ממסכת עירובין פרק ד' והפעם לא סיפור אחד יש אלא שנים ובהם מככבים ארבעה תנאים.

משנה א: מי שהוציאוהו גויים או רוח רעה, אין לו אלא ארבע אמות. החזירוהו כאילו לא יצא. הוליכוהו לעיר אחרת, נתנוהו בדיר או בסהר - רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה אומרים: מהלך את כולה. רבי יהושע ורבי עקיבא אומרים: אין לו אלא ארבע אמות. מעשה שבאו מפרנדיסין* והפליגה ספינתם בים רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה, הלכו את כולה; רבי יהושע ורבי עקיבא לא זזו מארבע אמות, שרצו להחמיר על עצמן.משנה ב: פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשכה. אמרו לו לרבן גמליאל: מה אנו לירד? אמר להן: מותרים אתם, שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה.

*בדרום איטליה

מבוא הלכתי

אדם השובת בעיר בשבת יכול להלך בכל העיר בשבת ויכול לצאת מהעיר אלפיים אמה. אם האדם היה מחוץ לעיר ולא תכנן להלך אלפיים אמה לכל רוח יש לו ארבע אמות בלבד (משניות ה, ז, ח).

דיר וסהר - מקום מוקף מחיצות מחוץ לעיר ונחלקן בו האם דינו כארבע אמות בגלל המחיצות או לא.

יש לשים לב כי מדובר רשויות שבת ותחומי שבת במשניות.

מי שיצא מחוץ לעיר שלא לדעתו כי הוציאוהו גויים בניגוד לרצונו או שהשתבשה דעתו  יש לא ארבע אמות בלבד כי לא תכנן לשבות במקום שנמצא בו כעת. הוליכוהו לעיר אחרת או למקום מוקף מחיצות מחוץ לעיר נחלקו רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה עם ר' יהושע ור' עקיבא: האם מהלך את כל העיר או המקום שמוקף מחיצות או שאין לו אלא ארבע אמות.

שני סיפורים

      שני הסיפורים שבאים ברצף הינם (שוב) ללא תוספת הלכתית אך יש בכל אחד מהם מסר התנהגותי. הסיפור הראשון מתאר לכאורה את הביטוי המעשי של מחלוקת התנאים שכבר הוזכרה. אך יש לשם לב שרבי יהושע ורבי עקיבא קיבלו את דעתם של רבן גמליאל, והמשנה מדגישה: "שרצו להחמיר על עצמם". ולא "שסברו שהלכה כמותם".

     הסיפור השני מדגיש  שלמרות שלא הסכימו איתו הלכתית עדיין שאלו את רבן גמליאל לגבי ההנהגה הנכונה (וכנראה שקיבלו את דעתו).

      מספר נקודות מענינות

•      מחלוקת התנאים מתוארת בדרך מיוחדת, שני תנאים מול שני תנאים ולא, כמקובל, תנא מול תנא. כפני שרואים, שני הסיפורים הם חטיבה אחת עם הבירור ההלכתי ולכן כבר בתאור המחלוקת מובאים שמות ארבעת התנאים ולא רק שניים כמקובל.
•      מתארים לנו את ההתנהלות של מנהיגי הדור המפליגים לחו"ל כדי לדאוג לצרכי הציבור.
•      שני הספורים מתארים לנו את התנהלות חז"ל לאור פסיקת ההלכה. בסיפור הראשון מוסבר שר' יהושע ור' עקיבא רצו להחמיר על עצמם ולכן לא זזו מארבע אמות וההתנהלות של רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה היא כהלכה. שני הזוגות כיבדו זה את זה. הזוג הראשון כיבד את המחמירים והזוג השני את אלו שלא החמירו. ובכל מקרה - בירור ההלכה מקבל מקום של כבוד ללא קשר לביצוע בפועל.
•       לכן, למרות העובדה שר' יהושע ור' עקיבא מחמירים על עצמם הם סומכים על דעתו רבן גמליאל. כנראה שרבן גמליאל היה מצויד "במד טווח" שאפשר לו לדעת שנכנסו לתחום שבת לפני חשכה. 

   

בשבוע הבא בעז"ה נראה את הקשר בין ארבעת התנאים הללו.