מה עושים אם ההלכה מחייבת הוצאות גדולות? לרשב"ג פתרונות.
מסכת כריתות פרק א':
משנה ז': האשה שיש עליה ספק חמש זיבות וספק חמש לידות, מביאה קרבן אחד, ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה.
חמש לידות ודאות, חמש זיבות ודאות - מביאה קרבן אחד, ואוכלת בזבחים, והשאר עליה חובה. מעשה שעמדו קינים בירושלים בדינרי זהב. אמר רבן שמעון בן גמליאל: המעון הזה! לא אלין הלילה, עד שיהו בדינרין.
נכנס לבית דין, ולימד: האשה שיש עליה חמש לידות ודאות, חמש זיבות ודאות - מביאה קרבן אחד, ואוכלת בזבחים, ואין השאר עליה חובה. ועמדו קינים בו ביום ברבעתים.
רקע
טהרת היולדת והזבה כוללת גם הבאת קרבן ורק אחרי ההקרבה יכולה לאכול בקדשים. הקרבן שהאישה צריכה להביא הוא שני תורים או שני בני יונה. זוג כזה נקרא ״קן״.
ספק חמש זיבות – האשה טעתה בספירת הימים בין דם לדם כך שלא ברור לה האם אכן זבה.
ספק לידה - האשה הפילה ואיננה יודעת מה הפילה. יש ״נפל״ שאיננו נחשב ללידה ויש נפל שנחשב ללידה.
וההלכה כדלקמן:
אישה שהיא בספק זבה או ספק
יולדת מספיק קרבן אחד גם על מספר לידות או זיבות
אישה שיודעת בוודאות שילדה או הייתה זבה צריכה להביא על כל אירוע קרבן.
במשנה חמש אירועים = חמש קרבנות.
מסיבות שלא מתוארות במשנה (אך אולי נובעות מהצורך להקריב קינים רבים) המחירים האמירו ועמדו על פי חמישים
ממחירי השוק הרגילים . דינר זהב = 25 דינרי כסף.
רבן שמעון בן גמליאל ראה שבנות ישראל סבורות שקן אחד איננו מספיק ונמנעו
מלהביא את הקרבנות בכלל. בתנאים הללו היו אסורות לאכול בקדשים ולהיכנס למקדש (מדובר כנראה בעולות לירושליים שבאו בחגים ורצו להשלים את כל החובות שלהם וגם לאכול בקודשים).
עמד רשב"ג ונשבע בבית המקדש שלא ישן עד שיפתור את הבעיה. וכך היה.
רבן שמעון בן גמליאל פרסם שמספיק להביא קרבן אחד כדי לאכול בקדשים. ברגע אחד קרס הביקוש לקינים והמחיר גם קרס לחצי דינר כסף (לפי ר"ע ברטנורא המחיר החדש הוא רבעתים שמשמעותו, שני רבעים דינר כסף במקום דינר זהב). יש לשים לב שזוג ציפורים דורשות מאמץ כדי להחזיקם בחיים וגם, אחרי החג, מספר הקונים הפוטנציאלים ירד מאוד, כך שתנודתיות כזו במחיר אינה מפתיעה מבחינה כלכלית.
אנו רואים שראש הסנהדרין מוטרד גם מקיום ההלכה וגם ממחירי השוק הנדרשים על מנת לקיימה. ישנם שני הסברים למעשהו של רבן שמעון בן גמליאל. הסבר אחד שמצורך שעה הודיע שמספיק קן אחד והסבר שני שזוהי אכן ההלכה והוא דאג לפרסם אותה.
קצת מאמץ
לאור הגישה של רבן שמעון בן גמליאל במחירי ה״קינים״ ניתן להבין את
פסיקת ההלכה שלו במקום שונה לגמרי.
מסכת כלים פרק י"א:
משנה א': כלי מתכות, פשוטיהן ומקבליהן טמאין, נשברו טהרו. חזר ועשה מהן כלים – חזרו לטומאתן הישנה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא לכל טומאה, אלא לטומאת הנפש.
כלי מתכת שנטמאו ונשברו, בטלו מתורת כלי ולכן נטהרין. במציאות כזו יכול אדם לשבור את הכלים ולתקן אותם בו ביום ולחזור להשתמש בהם. מי שרואה מהצד יבוא לטעות ויחשוב שגם אם לא שברו אותם וטבלו אותם יטהרו בו ביום. לכן, חכמים גזרו שהכלי יחזור לטומאתו הישנה.
הגזרה נקבעה לכל סוג טומאה. כרגיל, מי שמתקשה יותר בקיום ההלכה הם העניים, שאין להם הרבה כלים.
בא רשב"ג והתאמץ בחקירת ההלכה. מתברר שטעם הגזירה הוא: ״שמא תשתכח תורת מי חטאת מן הכלים". כלומר, אדם, במקום להזות מי אפר פרה ביום השלישי וביום השביעי ישבור את הכלים ויתקן אותם בו ביום ויחזור להשתמש. שבירת הכלי מוציאה שם כלי והוא נטהר. התיקון מחזיר את הכלי לשימוש.
רבן שמעון בן גמליאל מסתמך על טעם
הגזירה ומצמצם את סוגי הטומאות שעליהם חלה הגזרה. טומאה שאיננה מצריכה הזאת ״מי אפר
פרה״ ממילא לא תשתכח ואין צורך בגזירה ועבורה כן יעזור לשבור ולתקן את הכלי.
אנו רואים שרשב"ג ראה צורך לחקור יותר לעומק דווקא במקומות שעוזרים לעניים.
כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה