בהמשך לפוסט משבוע שעבר נראה עוד משניות שמתעסקות בשאיפה למשנת חסידים. שאיפה, לאו דווקא הצלחה.
אבות
פרק ב משנה טז:
[ר׳ טרפון] הוא היה אומר: ״לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה...״
אבות
פרק ב משנה ב:
[הלל]
הוא היה אומר: ״אין בור ירא חטא
ולא עם הארץ חסיד
ולא הביישן למד
ולא הקפדן מלמד
ולא כל המרבה בסחורה מחכים
ובמקום שאין איש השתדל להיות איש״
את
המשנה הזו פגשנו כבר. נתמקד כעת בפסקה האחרונה.
במקום
שאין איש השתדל להיות איש, גם אם נראה לך שלא תצליח.
המשניות הללו מתחרזות עם המשך הגמרא בירושלמי מהפוסט הקודם.
ירושלמי מסכת תרומות פרק ח הלכה ד גמרא
״ר׳ אמי אתצד בסיפסיפה.
אמר ר׳ יונתן: ״יכרך המת בסדינו״
אמר ר׳ שמעון בן לקיש: ״עד דאנא קטיל ואנא מתקטיל, אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא״.
אזל ופייסון, ויהבוניה ליה״
ר׳
אמי נשבה במקום של סכנה.
ר׳
יונתן פוסק שאין להסתכן כדי להציל אותו.
הביטוי
״יכרך המת בסדינו״ יכול להתפרש
- כייאוש - אין מה לעשות וכל מה שנשאר זה, להכין לו תכריכים (פני משה שם)
- כל אחד דואג לעצמו – כל אחד נכרך בתכריך שלו (ר״ש סירלאו שם)
- וגם - לנסות להציל מסוכן עד מוות.
ריש לקיש מצליח לפייסם בדברים ולהציל אותו. מעניין שכך גם פסק רב אמי במקרה דומה בהמשך הגמרא.
ראינו מחלוקת אמוראים מה לעשות כשיהודי נתון בסכנה. הראשון, ר׳ יונתן, פוסק כהלכה - שב ועל תעשה מתוך ״ונשמרתם״ והשני, ר׳ שמעון בן לקיש, מוכן להסתכן ולהציל אפילו במחיר כישלון.
מתוך
סיפור הגמרא ניתן להבין שדרכו של ר׳ שמעון בן לקיש עדיפה – מול ההצמדות לדרישות היבשות של ההלכה לגביה החיוב להתנהג ולהסתכן של ר׳ יונתן ריש לקיש שלקח סיכון כדי לנסות לעשות מה שנכון, מצליח בדרך פשוטה של פיוס בדברים להציל אותו. למרות שלא היה שימוש בכוחו של ריש לקיש, ייתכן והיתה סכנה בעצם היציאה לקראת השובים.
ר׳ שמעון בן לקיש מוכן לצאת לדרך בתקווה שיצליח אך גם בידיעה שייכשל. ״במקום שאין איש״ הוא משתדל ״להיות איש״. ההלכה אינה דורשת להסתכן. הגבול הוא "לא תעמוד על דם רעיך" (ויקרא יט טז) אבל "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" (דברים ד טו).
דוגמא נוספת: משה - "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" (שמות ב יב). לא היה מישהו שמוכן להסתכן מעבר למה שדורשת ההלכה. אז משה, כריש לקיש, הסתכן (לפי בני, אלון, מ.פ.)
מעניין להזכיר ממירא אחרת של ר' יונתן בגמרא במסכת שבת נו א: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". כלומר דוד נצמד לדרישות ההלכה. אבל מה עם משנת חסידים? וראה גם כאן.
וברוח
הימים הללו של הסתלקות ר׳ שמעון בר יוחאי בל״ג בעומר.
שיר
השירים רבה פרשה א
״נגילה ונשמחה בך״ (שיר השירים ) תמן תנינן: נשא אדם אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל (יבמות ו ו).
אמר רבי אידי: ״מעשה באשה אחת בצידן ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה.
אתון גבי ר' שמעון בן יוחאי, בעיין למשתבקא דין מדין [בקשו להיפרד זה מזה]
אמר להון: ״חייכון כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה, כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה״ [תעשו סעודת גירושין כמו סעודת נישואין]
הלכו בדרכיו ועשו לעצמן יום טוב, ועשו סעודה גדולה ושכרתו יותר מדאי.
כיון שנתיישבה דעתו עליו, אמר לה: ״בתי ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך״.
מה עשתה היא?
לאחר שישן,
רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם: ״שאוהו במטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא״.
בחצי הלילה ננער משנתיה, כיון דפג חמריה [בחצי הלילה התעורר וכיוון שפגה ההשפעה של היין]
אמר לה: ״בתי היכן אני נתון?״ אמרה ליה: ״בבית אבא״
אמר לה: ״מה לי לבית אביך?״
אמרה ליה: ״ולא כך אמרת לי בערב? ״כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך״.
אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך״.
הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי,
ועמד והתפלל עליהם,
ונפקדו.
ר׳
שמעון כשרואה את הזוג איננו פוסק להם את ההלכה הפשוטה – יוציא וייתן כתובה וגם
איננו מתפלל לנס בעבורם. ייתכן כי חשבו שיבואו אל הצדיק והוא יתפלל בעבורם או יעשה
מעשה אחר שיביא פרי בטן.
רשב״י רואה
בחכמתו שיתכן ויש פתרון לזוג חוץ מגירושין אך עליהם קודם לעשות מעשה.
רשב״י
איננו הולך לפי הספר אלא עושה שתי השתדלויות:
- מעשה שיעשו בני הזוג – בני הזוג ייצרו את הכלי לנס
- מתפלל עליהם והם מתברכים בפרי בטן.
האתגר הוא להשתמש באופק הרחב של ההלכה ולא לצמצמה. ההלכה אינה משמשת כסיבה להפסיק ובודאי שלא כשמסתכלים על נושא ההלכה ורואים אותו כ "איש". ואכן, ר׳
שמעון בר יוחאי ור׳ שמעון בן לקיש חורגים מההלכה כפשוטה, מסתכלים האיש ועושים מעשה שמביא לפתרון
בעיה שנראית בלתי פתירה. הם מבינים שאינם בני חורין ליבטל ממנה ובו זמנית משתדלים
״להיות איש״.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה