טעות לא לעולם חוזרת

השבוע נראה שלא רק מחשבה קובעת ולא רק מעשה קובע אלא גם מחשבה בטעות קובעת.

תרומות פרק ג:

משנה ח: המתכון לומר: ״תרומה״ ואמר: ״מעשר״,
״מעשר״ ואמר: ״תרומה״,
״עולה״ ואמר: ״שלמים״,
״שלמים״ ואמר: ״עולה״,
״שאיני נכנס לבית זה״ ואמר: ״לזה״,
״שאיני נהנה לזה״ ואמר: ״לזה״,
לא אמר כלום. עד שיהיו פיו ולבו שוין.

המשנה מדברת על מציאות שאדם אומר משהו המנוגד למחשבתו - מחשבה מסוימת ודיבור שסותר אותה. במקרה שהאמירה סותרת את מחשבות ליבו, שניהם בטלים. 
הכלל הנובע מהמשנה: שהמחשבה של האדם ומוצא פיו צריכין להיות שווים על מנת שמוצא פיו יחייב אותו. ואולם, כלל זה לא מנצח מקרא מפורש, כפי שנראה.

המשנה מביאה מספר דוגמאות על מנת להמחיש את הכלל.
יש לשים לב שישנם מקרים בהם אם היה רק חושב ולא אומר, כמו בתרומה למשל, הפירות היו הופכים לתרומה.

נזיר פרק ה:

משנה ג: מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו, מונה משעה שנדר. 
נשאל חכם והתירו, היתה לו בהמה מופרשת, תצא ותרעה בעדר.
אמרו בית הלל לבית שמאי: אי אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות שתצא ותרעה בעדר?
אמרו להן בית שמאי: אי אתם מודים במי שטעה וקרא לתשיעי עשירי, ולעשירי תשיעי, ולאחד עשר עשירי, שהוא מקודש?
אמרו להם בית הלל: לא השבט קדשו.
ומה אילו טעה והניח השבט על שמיני ועל שנים עשר, שמא עשה כלום?
אלא כתוב שקדש את העשירי, הוא קדש את התשיעי ואת אחד עשר.

הסבר:

אדם שנדר להיות נזיר ורצה להתיר את נזרו ולא הצליח, סופר את ימי הנזירות משעה שנדר.
אדם שנדר להיות נזיר ורצה להתיר את נזרו והצליח, אזי איננו נזיר. אם כשנדר להיות נזיר כבר הפריש בהמה לצורך הקרבן בסיום נזירותו תצא ותרעה בעדר.

אם אדם הקדיש בטעות נכנסנו למחלוקת בית שמאי ובית הלל:

בית שמאי – הקדש בטעות הקדש.
בית הלל – הקדש בטעות איננו הקדש.

בית הלל שואלים את בית שמאי: "האם אינכם מודים במקרה הזה לפחות שלא חלה כל קדושה על הבהמה כי האדם כלל איננו נזיר?"
ועונים להם בית הלל מהלכה הקשור למעשר בהמה.

[נקדים מספר מילים: כאשר אדם מעשר את הבהמות החדשות שלו שנולדו באותה שנה, הוא מעביר אותן דרך מקום צר וסופר אותם. על העשירי הוא אומר עשירי וחובט בשבט. הבהמה נתפסת בקדושת מעשר ויש לאכלה בירושלים בטהרה כשלמים (שוחטים אותה בבית המקדש, מזים מדמה ומקריבים את אמוריה).]

במקרה שטעה בעל העדר בספירה וחבט בבהמה התשיעית או האחד העשר גם היא נתפסת בקדושת מעשר בהמה בנוסף על הבהמה העשירית.

לבית שמאי זו ראיה שהקדש בטעות הוא הקדש.

עונים להם בית הלל: מעשר בהמה הוא מיוחד כי לומדים זאת מהפסוק (ויקרא כז לב):

"וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש"

ואמנם, השמיני והשניים עשר לא ייתפסו בקדושת המעשר.

מסכת זבחים פרק א:

משנה א: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן – כשרים.
אלא, שלא עלו לבעלים לשם חובה.
חוץ מן הפסח והחטאת – הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן.
רבי אליעזר אומר: אף האשם, הפסח בזמנו, והחטאת והאשם בכל זמן.
מה חטאת פסולה שלא לשמה,
אף האשם פסול שלא לשמו.

אדם שהתכוון להקריב קרבן מסוג אחד ובמקום זה הקריב קרבן מסוג אחר, כמו למשל: רצה עולה והקריב את הקרבן כאשם, הקרבן הופך לשלמים. זה הדין בכל הקרבנות חוץ מקרבן פסח בזמנו וקרבן חטאת בדרך כלל.

ר׳ אליעזר מוסיף לקבוצת החטאת והפסח בזמנו גם את קרבן האשם.

קרבן פסח שלא בזמנו הופך גם הוא לשלמים.
ההחרגה של פסח וחטאת מוסברת על ידי ר׳ עובדיה מברטנורא (שם)

הסיבה שקרבן פסח בזמנו נפסל נלמדת משני פסוקים:

דברים טז א: ״ועשית פסח״– כל העשייה שלו לשם פסח
שמות יב כז: ״ואמרתם זבח פסח״  – הזביחה לשם פסח

הסיבה שהחטאת נפסלת נלמדת גם היא משני פסוקים:

ויקרא ד לג: ״ושחט אותה לחטאת״ – השחיטה לשם חטאת
ויקרא ד כו: ״וכפר עליו הכהן״ – עליו  ולא על חבירו.

משתי המשניות האחרונות אנו רואים שיש מקרים שבהם גם אם האדם טעה המעשה שלו מחייב אותו.

במעשר בהמה גם הבהמות שנספרו בטעות נחשבות.

בזבחים, היינו מצפה שכל הקרבנות יפסלו ולא רק החטאת והפסח בזמנו, או לחילופין שגם החטאת והפסח לא יפסלו. ואולם הכלל הוא שצריך מחשבה שווה לדיבור אלא אם כן יש מקרא מפורש.

חלק מהפתרון בזבחים הוא שהקרבן כן מתקדש אבל רק מעט: הקרבן לא עלה לבעלים - משמע שהוא צריך להביא קרבן אחר במקום הקרבן הנוכחי ובו זמנית הקרבן הופך לשלמים.

גם יעקב קיבל את לאה במקום רחל ובכל זאת נשארה עמו כאשתו ולא היה צריך לקדשה מחדש.

אנו יכולים להתחזק מהרעיון שאם עשינו משהו טוב, גם אם עשינו זאת בטעות, המעשה נשאר מעשה טוב. ואכן, לעולם ילמד אדם תורה שלא לשמה  שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. יש כאן רעיון שלשמוח במה שכבר עשית ולא להיות עצוב מההחמצות.

 

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר

 

רק מעשה משנה מחשבה ומעשה

הפעם נתמקד במעשים המשפיעים על המציאות ויחסם של מעשים כאלה למחשבה. נראה מעין משחק "אבן נייר ומספריים".

מסכת כלים פרק יז:

משנה טו:העושה כלי קבול מכל מקום - טמא.
העושה משכב ומושב מכל מקום - טמא.
העושה כיס מעור המצה מן הנייר - טמא.
הרימון, האלון והאגוז שחקקום התינוקות למוד בהם את העפר או שהתקינום לכף מאזנים - טמא שיש להם מעשה ואין להם מחשבה:

הסבר:

ההלכה שכלי קיבול יכול לקבל טומאה.
לכן, מי שעושה כלי קיבול אפילו לכמות קטנה – הכלי יכול לקבל טומאה.
מי שעושה משכב או מושב – יכול לקבל טומאה. 
העושה כיס מעור שאיננו מעובד או מניר העשוי מעשבים – יכול לקבל טומאה.
במשנה מדובר על פסולת של פירות כמו קליפות שיכולות להיות כלי קיבול.

באדם ״מבוגר״ הכל תלוי במחשבתו :
אם תכנן לזרוק את הקליפות הן לא תקבלנה טומאה.
אם תכנן להשתמש בקליפות הן תקבלנה טומאה.

ולכן משתמשים במחצלת מיוחדת לסכך בסוכות - שעליה לא חשב למושב.

לעומת זאת בילד, ההלכה היא שאין לו מחשבה קובעת ולכן מה שחשב לא משפיע על המציאות.
בכל זאת, המעשה שלו משפיע על המציאות כך שאם השתמש בקליפות לצורך כלשהוא הן תוכלנה לקבל טומאה.

מסכת כלים פרק כה:

משנה ט: טבעת אדם טמאה. טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות – טהורות.

הסבר:

כל כלי קיים כגון: טבעת,  שחשב עליו לשימוש ע"י אדם  - הכלי יקבל טומאה.
אבל, אם חשב עליו לשימוש בחיה, כגון: טבעת באף - הכלי לא יקבל טומאה.

 

מסכת כלים פרק כה

משנה ט:
 ....כל הכלים יורדים מדי טומאתם,  יורדין לידי טומאתן במחשבה
ואינם עולים מידי טומאתם אלא בשינוי מעשה.
שהמעשה מבטל מיד המעשה ומיד המחשבה
ומחשבה אינה מבטלת לא מיד מחשבה ולא מיד מעשה.

הסבר:

היכולת של הכלים לקבל טומאה תלויה, בדרך כלל במחשבתו של האדם, הייעוד שהאדם קבע להם. כמו שראינו בטבעות: חשב לשימוש אדם תקבל טומאה. חשב לשימוש חיה לא תקבל טומאה.

כדי להוציא את הטבעת לאחר שחשב עליה לשימוש אדם שינוי מחשבתו לא יספיק.

פעם שהמחשבה עלתה, יש צורך במעשה כדי לבטל את המחשבה. למשל, לשנות את צורתה של הטבעת או לפגום בה.

אז מעשה מנצח מחשבה אבל המחשבה איננה מספיקה להוציא את היכולת לקבל טומאה גם לא לאחר מחשבה לייעוד שמקבל ובוודאי לא לאחר מעשה שהכשיר את הכלי לקבל טומאה.

ראינו במשניות שישנם מקרים בהם יש צורך במעשה ורק במעשה. המחשבה יכולה להוביל לכיוון אחד אך איננה יכולה לכיוון אחר. יותר מכך, כדי לשנות ייעוד של כלי גם אם רק חשבנו עליו, מחשבה הפוכה לא תעזור ויש צורך במעשה. אבל עצם עשיית הכלי מנוצחת על ידי מחשבה.

לסיכום: האמירה העיקר, הכוונה היא חשובה ויפה אך לא תמיד מספיקה ויש צורך במעשה.

בפרשת השבוע אנו מוצאים שגם יצחק וביתו מתברכים בעשייה:

יצחק מתפלל וגם מתפלל על פרי בטן

חופר את בארות המים שפלישתים סתמו, חופר בנחל עוד באר, חופר באר אחרת וחופר עוד אחת. ממשיך וחופר את באר שבע.

עשו צריך לצוד ציד ולהכין מטעמים כדי "להרוויח" את הברכה. יעקב גם הוא נדרש להביא גדי עיזים.

יצחק מצווה על יעקב ללכת בעצמו פדנה ארם כדי למצוא את זיווגו. 

 

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר

 

 

מדיבור למציאות בדרך ההלכה

 

אנו רגילים לשמוע על מחשבה דיבור ומעשה. כתבנו על מחשבה, כעת, על הדיבור ובהמשך בעז״ה על המעשה.

 

מסכת נזיר פרק א

משנה א: כל כינויי נזירות כנזירות.
האומר: ״אהא״ - הרי זה נזיר
      או: ״אהא נוה״ – נזיר.
           ״נזיק, נזיח, פזיח״ – הרי זה נזיר
           ״הריני כזה, הריני מסלסל, הריני מכלכל, הרי עלי לשלח פרע״ – הרי זה נזיר.
           ״הרי עלי ציפורים״ – רבי מאיר אומר: ״נזיר״. וחכמים אומרים:״אינו נזיר״

פירוש

אדם האומר כי הוא מקבל עליו נזירות הריהו נזיר מרגע שביטא בשפתיו. המשנה מוסיפה אמירות נוספות שמחייבות אותו להיות נזיר.
אדם הרואה נזיר ואומר ״אהא״ (אהיה כמוהו) - הופך לנזיר.
אדם המחזיק בשערות ראשו ואומר: ״אהיה נאה״ (אגדל את שער ראשי כמו נזיר) – הופך נזיר.
אדם האומר בלשון משובשת: ״נזיק, נזיח או פזיח״ - הופך גם הוא לנזיר.
האומר: ״הריני כזה״ כאשר רואה נזיר – נזיר.
האומר: ״הריני מסלסל, הריני מכלכל, הרי עלי לשלח פרע״ (כשמחזיק בשערו כל אלו לשונות של גידול)  –הופך  נזיר.
האומר: ״הרי עלי ציפורים״ – מדובר כאשר נזיר עובר לפניו:

לדעת רבי מאיר הוא נזיר, כי התכוון לקרבן נזיר שניטמא שהוא שני תורים או שני גוזלי יונה.
לדעת חכמים אינו נזיר, כי אין זו לשון קבלת נזירות, אבל צריך להביא שני תורים או שני גוזלי יונה כנדבה לקרבן.

העולה מפרטי המשנה הוא כי על מנת להפוך לנזיר יש/מספיק לקבל באמירה את הנזירות.

פסחים פרק י:

משנה ה: רבן גמליאל אומר: ״כל שלא אמר שלשה דברים לא יצא ידי חובתו״
ואלו הן: פסח, מצה ומרור.
פסח – על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים.
מצה – של שום שנגאלו אבותינו ממצרים.
מרור – על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים.
בכל דוד ודור חיב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר: ״ והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים״.
לפיכך אנחנו חיבין להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו:
הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, מאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה.
ונאמר לפניו הללויה״

משנה זו מוכרת לנו מההגדה והרמב״ם מצטט אותה כלשונה להלכה (רמב״ם זמנים הלכות חמץ ומצה פ״ו ה).

הרמב״ם גם כותב (רמב״ם זמנים הלכות חמץ ומצה פ״ו א): ״מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמישה עשר בניסן ..."  וזו כנראה הסיבה מדוע יש צורך להגיד ממש ואין זה מספיק רק לאכול את הפסח, המצה והמרור.

נראה עוד שתי משניות על כח הדיבור.

נגעים פרק ג

משנה א: ... הכל כשרים לראות את הנגעים אלא שהטומאה והטהרה בידי כהן.
אומרים לו:

״אמור טמא״, והוא אומר: ״טמא״.
״אמור טהור״, והוא אומר: ״טהור״. 

המשנה מתארת מציאות שהכהן הנמצא במקום הנגע איננו בקי בנגעים ואיננו יודע להבחין בין נגעים טהורים לנגעים מטמאים. במקרה כזה יבוא ״חכם״, מי שבקיא בנגעים, ויתאר לכהן את מהות הנגע.

הכהן (ולא החכם!) יכריז: ״טהור״ או ״טמא״ ורק אז הנגע יהפוך לטהור או לטמא.

מסכת נגעים פרק יב:

משנה ה: כיצד ראית הבית?
״ובא אשר לו בבית, והיגיד לכהן לאמור: ״כנגע נראה לי בבית״״ (ויקרא יד לה).
אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יגזור ויאמר : ״נגע נראה לי בבית״.
אלא: ״כנגע נראה לי בבית״.
״וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית, ואחר כן יבא הכהן לראות את הבית״ (שם לו).

במשנה הזאת, נזהרים לא להכריז על הטומאה ע"י שימוש בדיבור זהיר, עד הזמן שהבית פנוי ואז ניתנת רשות הדיבור.

כלומר, למרות המציאות הודאית של הנגע, כדי לממש אותה לטומאה יש צורך בהכרזה של הכהן.

אנו רואים ממשניות אלו את כוחו, עצמתו והשפעתו על המציאות של הדיבור היוצא מפינו. יש בכוחו להתיר ויש בכוחו לאסור, ואפילו יש בכוחו להפוך אכילת חולין לאכילת מצווה. 

 

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר

 

חושך או חוסך / המשנה בפרשת השבוע

הפעם נעזר במשנה כדי לחקור סוגיה פרשנית בפרשת השבוע (וירא). 

מסכת כלים פרק א:

משנה ב: למעלה מהם: נבלה ומי חטאת שיש בהם כדי הזיה שהם מטמאין את האדם במשא לטמא בגדים במגע 
וחשוכי בגדים במגע.

מסכת כלים בסדר טהרות מתחילה בדירוג אבות הטומאה. מתחילה בקלים יותר, כלומר האבות בהן הטהרה מהטומאה בהם קלה יותר.

בהמשך למשנה הקודמת בה נמנו אבות טומאה ״קלים״, במשנה זה מדובר באבות הטומאה שהן למעלה מהם:

נבלה – כזית בשר ממנה
מי חטאת – מים מקודשים באפר פרה שיש בהם כדי הזיה. כדי הזיה = כמות המינימלית מים שאפשר להטביל בהם את קצוות גבעולי האזוב.

שני אלו לא רק שהם מטמאים אדם וכלים במגע, אלא, בזמן שאדם נושא אותם, הוא מטמא בגדים וכלים במגע.

חשוכי בגדים – אם האדם רק נוגע בנבלה ואיננו נושא אותה איננו מטמא את הבגדים אפילו את הבגדים שהוא לובש. הבגדים מנועים מטומאה.

דמאי פרק ז:

משנה ג: פועל שאינו מאמין לבעל הבית, נוטל גרוגרת אחת ואומר:
זו ותשע הבאות עשויות מעשר על תשעים שאני אוכל. זו עשויה תרומת מעשר עליהן.
ומעשר שני באחרונה ומחולל על המעות.
וחושך גרוגרת אחת.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא יחשך, מפני שהוא ממעט מלאכתו של בעל הבית
רבי יוסי אומר: לא יחשך, מפני שהוא תנאי בית דין.

המשנה דנה בבעל הבית המעסיק פועלים ונותן להם אוכל. פועל העובד אצלו איננו סומך עליו שהפריש תרומות ומעשרות.

המקרה שלפנינו מספר על בעל הבית הנותן לפועל מאה גרוגרות לאכול בזמן עבודתו (המספר 100 נבחר כדי שיהיה נח לחשב).

הפועל מפריש תרומות ומעשרות בדרך הבאה:

א.    לוקח גרוגרת אחת ואומר: עשר הגרוגרות הן מעשר ראשון וזו שבידי הרי היא תרומת מעשר.
       וחושך גרוגרת אחת - מונע וגורע מאכילתו אחת כנגד אותה שהפריש לתרומת מעשר.

ב.    רבן שמעון בן גמליאל אוסר עליו לחשוך מאכילתו את הגרוגרת כדי למנוע מצב שבו לא יהיה לו כח לעשות את עבודתו כראוי. עליו לקנות גרוגרת לתרומת המעשר ולהשלים באכילתו את כל הגרוגרות שקיבל לארוחתו מבעל הבית.

ג.    רבי יוסי אוסר עליו מלחשוך מפני ש״תנאי בית דין״ שמעשר ראשון על חשבון בעל הבית.

ההנחיה היא שעל האדם לעשות את מה שהוא נדרש כדי להיות חיוני וחזק בעבודתו.

שתי המשניות מעוררות אצל פרשני המשנה אסוציאציה לפרשת השבוע:

ר׳ עובדיה מברטנורא מוסיף:״חשוכי בגדים לשון מניעה, כמו: ולא חשכת את בנך״ (בראשית כב יב), על המשנה ממסכת כלים.

הרא״ש כותב: ״וחושך מלשון ״ולא חשכת״, על המשנה ממסכת דמאי.

תשומת הלב למשנה במסכת דמאי באה בהשראת חותני, ר׳ דוד יהודה ע״ה שהתייחס בדרכו לשני המובנים החבויים במשפט: ״ולא חשכת את בנך את יחידך ממני״.

נסתכל תחילה על פסוקים אחרים מספר בראשית הקודמים לפסוק זה. הם יעזרו לנו להבין את שתי המשמעויות שחבויות בפסוק זה.

המקום הראשון בתורה בו מופיעות האותיות: ח,ש,ך הוא במעשה בראשית.

״וחשך על פני תהום״ (בראשית א ב) ובהמשך: ״ולחשך קרא לילה״ (שם ה).

ר׳ משה דוד וואלי (רמד״ו) בספרו אור עולם על התורה (שם ה) כותב:״ואין חשך אלא מניעת האור, מלשון:״ואחשך גם אנכי אותך מחטו לי״ (שם כ ו). את הפסוק שרמד״ו מצטט מפרש אונקלוס:״ומנעית אף אנא״ מנעתי ממך לחטוא לפני.

ר׳ שלמה עדני בחיבורו ״חכמת שלמה״, על המשנה, מעיר כי ראה מי שהגיה: חושך לחוסך.

אם כן, המילה חושך מכילה בתוכה גם את המשמעות חוסך וגם את המשמעות מונע.

אם כך המשמעות הכפולה שטמונה בציווי של המילים ״ולא חשכת״:

        1.    לא נמנעת מלהקריב את יצחק, למרות האהבה הגדולה, חשבת על האפשרות ליטול את חייו כי הבנת שזהו ציווי הקב״ה.

2.      לא לקחת אותו ממני - בכך שנמנעת מלשחוט את יצחק, השארת אותו בחיים. בכך, לימדת את העולם כי יש דרכים אחרות לעלות אל אלוקים.

חנה מראה לנו את הדרך לעלות אל ה׳: ״ותעלהו עמה כאשר גמלתו...ותביאהו בית ה׳..״ (שמואל א א כד) ״וגם אנכי השאילתיהו לה׳ כל הימים אשר היה שאול לה׳ וישתחו שם לה׳ ״ (שם כח)

המילה ״חשכת״ נבחרה בכוונת מכוון כדי ללמד אותנו את שתי המשמעויות שניתן ללמוד ממעשה העקדה. אנו לוקחים מסיפור העקידה גם את מסירות הנפש של אברהם לעשות מה שהוא חושב שהקב״ה מצווה אותו ובו זמנית מלמד אותנו את הדרך לעלות לה׳.

 

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר

אם קשה לך לחשוב, חושבים בשבילך ולטובתך

בפוסט הזה נראה מספר דוגמאות בהם ההלכה מבצעת פעולת חשיבה במקום האדם, ולטובתו.

מסכת עירובין פרק ד:

משנה ד: מי שישב בדרך, ועמד וראה והרי הוא סמוך לעיר

הואיל ולא היתה כונתו לכך לא יכנס; דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: יכנס.

אמר רבי יהודה, מעשה היה ונכנס רבי טרפון בלא מתכון.

אדם שהלך בדרך ובערב שבת נכנס לתחום 2,000 אמה של העיר, מותר לו להמשיך ללכת בשבת ולהיכנס לתוך העיר. בתוך העיר, הרי הוא כבני העיר ומותר לו להלך בכולה.

במשנה מדובר על מי שנכנס לתוך ה 2,000 אמה של העיר אבל לא ידע שהוא בתוך התחום של העיר, בגלל החושך שירד עליו.

ר׳ מאיר מתיר לו ללכת רק 2,000 אמה בלבד ממקומו. המשמעות המעשית – אם נגמרו אלפיים האמה בתוך העיר איננו יכול להמשיך וללכת בתוך העיר מעבר ל 2000 אמה.

הסיבה: מכיוון שלא ידע שהעיר בתחום והתכוון לשבות במקומו, ״זה מה שיש לו״.

ר׳ יהודה מתיר לו ללכת לתוך העיר. המשמעות המעשית – אם נגמרו אלפיים האמה בתוך העיר הוא יכול להמשיך וללכת בכל העיר.

הסיבה: שביתו במקומו בטעות, אילו היה יודע שהוא בתחום העיר בוודאי שהיה מתכוון לקנות שביתה בעיר.

הרחבה של הסיפור של ר׳ טרפון מופיעה בברייתא (עירובין דף מה עמוד א):

א"ר יהודה מעשה ברבי טרפון שהיה מהלך בדרך וחשכה לו ולן חוץ לעיר. לשחרית מצאוהו רועי בקר. אמרו לו: רבי הרי העיר לפניך הכנס. נכנס וישב בבית המדרש ודרש כל היום כולו.

אמנם הגמרא ממשיכה: (אמרו לו) משם ראייה? שמא בלבו היתה או בית המדרש מובלע בתוך תחומו היה.

והלכה נפסקה כר׳ יהודה, שגם אומר: ומודה ר' יהודה שאם בירר לו שאינו יכול לחזור בו. כלומר, אם לא חשב, נחשוב בשבילו.

 

פסחים פרק ז:

משנה א: נטמא שלם או רובו – שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה.
נטמא מיעוטו והנותר – שורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן מעצי עצמן.
הציקנין – שורפים אותו לפני הבירה, בשביל להנות מעצי המערה.

 

המשנה עוסקת בקורבן פסח שנטמא רובו או חלקו. 
אם נטמא כולו או רובו שורפים אותו בעצי המערכה בחצר המקדש.
אם נטמא מיעוטו החבורה שנמנתה על הקורבן שורפת אותו ברשותה מהעצים שלה.
והציקנין - (הקמצנים?) אלו שחבל להם על העצים שלהם, להם תיקנו שהם יכולים להשתמש בעצי המערכה לפני המקדש.

למה?

וגם, איך תיקנו להשתמש בעצי המערכה, שהם רכוש הציבור, לקמצנים?
תיקנו כדי שלא יבואו לידי עבירה ויכשלו באיסור של קרבן שנשאר ממנו לאחר זמנו.
הדרך לתקן: ״תנאי בית דין״. בית התנו על עצי המערכה שיהיה מותר להשתמש בהם גם לצורך הזה. כלומר תנאי קבוע גם אם לא נעשה ממש כל שנה.

זבחים פרק ד:

משנה ו: לשם שישה דברים הזבח נזבח:
    לשם זבח
    לשם זובח
    לשם השם
    לשם אישים
    לשם ניחוח
והחטאת והאשם – לשם חטא.

אמר רבי יוסי: אף מי שלא היה בליבו לשם אחד מכל אלו – כשר.
שהוא תנאי בית דין, שאין המחשבה הולכת אחר העובד.

הסבר:

לשם זבח – לאיזה זבח התכוון מביא הקרבן
לשם זובח – עבור מי הזבח
לשם שם השם – הזבח מוקרב לעבודת ה׳
לשם אישים – לשם קרבן ולא ״על האש״.
לשם ריח – להקריבו על המזבח בלא שריפה מוקדמת על מנת שריח הניחוח יעלה מו המזבח.
והחטאת והאשם – לשם החטא שבגללו מביאים את הקרבן.

ר׳ יוסי מלמד אותנו שגם מי שלא הצליח לכוון באחד מכל אלו ואפילו לא הצליח לכוון באף אחד מכל אלו קרבנו כשר. 

יותר על כן:

אנו רואים כי יש מציאות שאיננו יודעים לחשוב, כמו ר׳ טרפון
שקשה לנו לעשות, כמו הקמצנים
ואפילו איננו יודעים לחשוב ולכוון;

באו בית הדין וכשלוח עם ישראל מכוונים בשבילנו.

הזכות הזאת באה לתת לנו כח מול מציאות שנראית לנו חזקה מאתנו, לא חלילה לרפות את ידינו ולהסתפק במה שיש. כלומר:

רואים את העיר רק ביום? אפשר ללכת אליה.
קשה לשלם על המצווה? בית הדין הלכו לקראתנו.
קשה לכוון בקרבן  (ובתפילה היום)? גם כאן בית הדין לימיננו.  

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר

מחשבה יוצרת מציאות

 

בשבוע שעבר ראינו שמציאות הלכתית יכולה להיווצר ע"י מחשבתו של האדם. בפרט, מציאות הכלאיים היא פועל יוצא של מחשבתו של בעל השדה המקורי או מחשבת התושבים במידה ובעל הקרקע אינו שם.

גם במשניות הבאות נתעכב על מחשבה שיוצרת מציאות.

מסכת תרומות פרק ג משנה ח:

״המתכון לומר: ״תרומה״ ואמר: ״מעשר״
                        ״מעשר״ ואמר: ״תרומה״
                        ״עולה״ ואמר: ״שלמים״
                        ״שלמים״ ואמר: ״עולה״ 
                        ״שאיני נכנס לבית זה״ ואמר: ״לזה״
                        ״שאיני נהנה לזה״ ואמר: ״לזה״
לא אמר כלום. עד שיהיו פיו וליבו שווים״.

בתרומה, בהקדש ובנדרים צריך שמה שהוא אומר יתאים למה שהוא חושב. יתר על כן, בתרומה ובהקדש מספיקה מחשבה בלבד ואיננו צריך להוציא בשפתיו. כלומר, דיבור לא נכון הוא פגם במחשבה, שהיא זו שקובעת.

לומדים זאת מהפסוקים:
בתרומה - ״ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב״ (במדבר יח כז)
בקדשים - ״ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו..״ (שמות לה לב)

בתרומה זו לשון  הרמב"ם הלכות תרומות פרק ד הלכה טז:

המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר.
מעשר ואמר תרומה.
לא אמר כלום, עד שיהיה פיו ולבו שוין,
הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום הרי זו תרומה.
שנאמר: ״ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן״ (במדבר יח כז)
במחשבה בלבד תהיה תרומה״

בהקדש זו לשון הרמב״ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יד הלכה יב:

....בנדרים ובנדבות אינו צריך להוציא בשפתיו כלום.
אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב.
כיצד?
גמר בלבו שזו עולה, או שיביא עולה, הרי זה חייב להביא.
שנאמר: ״כל נדיב לב יביאה בנדיבות לב יתחייב להביא.
וכן כל כיוצא בזה מנדרי קדשים ונדבותן.

 יש לשים לב כי בנדרי חולין הנשבע או הנודר חייב להוציא בשפתיו ועל כך בפוסט נפרד.

גם מעשים הולכים אחרי המחשבה.

 חגיגה פרק ב: 

משנה ו: הטובל לחולין והוחזק לחולין - אסור למעשר.
טבל למעשר והוחזק למעשר - אסור לתרומה.
טבל לתרומה והוחזק לתרומה - אסור לקדש.
טבל לקודש והוחזק לקודש - אסור לחטאת.
טבל לחמור - מותר לקל.
טבל - ולא הוחזק, כאילו לא טבל.

ישנן דרגות בטהרה, והמשנה מונה אותן מהנמוכה לגבוהה: חולין, מעשר שני, תרומה, קרבנות ופרה אדומה.
הטובל כדי לאכול חולין בטהרה והתכוון להיות בחזקת טהור לחולין, אסור לו לאכול מעשר שני בירושלים עד שיטבול למעשר.
טבל כדי לאכול מעשר שני בירושלים אינו יכול לאכול תרומה.
טבל כדי לאכול תרומה איננו יכול לאכול מהקרבנות - קודש.
טבל לצורך אכיל קרבנות איננו יכול להתעסק בהכנת פרה אדומה – חטאת.
טבל לצורך פרה אדומה יכול הכל.

אדם טובל לצורך טהרה, ודרגת הטהרה שלו נקבעת על ידי כוונתו בטבילה. לא התכווין לשום דבר מיוחד האדם הוא טהור לחולין בלבד. כלומר: טבל לחולין, יכול חולין בלבד.

וזו לשון הרמב"ם בהלכות מקוואות פרק א הלכה ח:

כל הטובל צריך להתכוין לטבילה ואם לא נתכוין עלתה לו טבילה לחולין.
אפילו נדה שטבלה בלא כוונה כגון: שנפלה לתוך המים או ירדה להקר הרי זו מותרת לבעלה. אבל לתרומה ולקדשים אינה טהורה עד שתטבול בכוונה.

דבר דומה יש במסכת ערלה פרק א:

משנה א: הנוטע לסיג ולקורות, פטור מן הערלה.
רבי יוסי אומר: אפילו אמר הפנימי למאכל והחיצון לסיג – הפנימי חיב, והחיצון פטור.

אדם הנוטע אילן לסיג (על מנת  שישמש כגדר), פירותיו אינם נאסרים באיסור ערלה ומותר לאכלם בלא להמתין לשנה הרביעית.
רבי יוסי מפרש את המשנה ומוסיף שניתן לחלק את העץ במחשבה!
לדוגמא: אפילו אמר או רק התכוון שחלקו הפנימי של העץ יהיה למאכל וחלקו החיצוני של העץ יהיה לצורך הגדר חלקו החיצוני של העץ פטור מן הערלה.

וכך גם פוסק הרמב״ם בהלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק י הלכה ג:

נטע אילן וחשב שיהיה הצד הפנימי שלו למאכל והצד החיצון לסיג, או שיהיה הצד התחתון למאכל והעליון לסיג,
זה שחשב עליו למאכל , חיב בערלה; וזה שחשב עליו לסייג או לעצים פטור
שהדבר תלוי בדעתו של נוטע.
והצלף חייב בערלה האביונות בלבד אבל הקפריסין מותרות.

אדם נוטע עץ מאכל שבדרך כלל חיב בערלה ואסור ליהנות מפירותיו כלל במשך שלש שנים. ואולם, שמחשבתו קובעת האם העץ יהיה חיב בערלה או שיפטר ממנה. אם נטע לצורך קורות, גדר או ״שובר רוח״, פירות העץ פטורים מן הערלה.

יתרה מכך, האדם יכול לחלק את העץ חיצוני ופנימי או עליון ותחתון שחלק אחד פטור מן הערלה והשני חייב, באותו העץ.

למרות שאנו רגילים כי התורה היא תורה מעשית ולא מספיקה המחשבה בלב אלא יש צורך במעשה. אנו רואים במשנה, שבמקרים מסוימים, מספיקה מחשבה בלבד כדי לקבוע את המציאות. אדם יכול לעשות מעשה זהה אך תוצאותיו תהינה תלויות במחשבתו. מחשבתו היא זו שקובעת את המציאות.

 

  

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר

אין אדם אוסר דבר שאינו שלו

הזכרנו בפוסט הקודם את המושג: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. נתייחס הפעם למושג בהיבט של כלאי הכרם ובית הפרס ונראה שמצוות שבין אדם למקום הן אכן בין אדם למקום ולא בין אדם לאדם.

 

כלאים פרק ז:

משנה ד': המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חברו, הרי זה קדש וחייב באחריותו.
רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: אין אדם מקדש דבר שאינו שלו.

משנה ה': אמר רבי יוסי: מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר' עקיבא,
ואמר: אין אדם מקדש דבר שאינו שלו:

 

אסור לזרוע חיטה בקרבת הכרם או לחילופין לטעת גפן בקרבת החיטה. אם אדם זרע חיטה או שתל גפן והם גדלו יותר מ 1/200 מעת השתילה/ זריעה הרי שכעת המציאות היא כלאיים ויש לשרוף את הכרם והתבואה. הביטוי ההלכתי הוא ״קידש״. שריפה לאו דווקא, אלא שאסור ליהנות בכלל מהכלאיים אפילו לבשל או לאפות באש שלהם אסור. ואם למשל אפה לחם, נאסר הלחם.

התורה הקלה על האדם בכך שאם משגילה את הקרבה בין הצמחים הוא מתחיל לבער אותם, אינם נאסרים. אם הוא מתעלם הם יאסרו. בפעם שעברה הזכרנו זאת בהקשר של חול המועד, עלויות וגזל.

משנה ד מגלה לנו שאדם יכול ״לקדש״ רק את שלו ואינו יכול ״לקדש״ את של חבירו.

ציור המציאות הוא כזה: אדם מסכך את גפנו על התבואה של חבירו לדעת כותב המשנה הרי אלו כלאיים והוא חייב לשלם את הנזק לחברו.

לדעת רבי יוסי ורבי שמעון: אין אדם מקדש דבר שאינו שלו ולכן שדה חבירו בוודאי שאיננו כלאיים. מחלוקת האם שדה של המסכך נהיה כלאיים או שמכיוון ששל חבירו אינו כלאים גם שלו איננו. 

במשנה ה׳ רבי יוסי מביא ראיה מפסיקה של ר׳ עקיבא בשנת השביעית שהלכה כמותו וכמו ר׳ שמעון. בשביעית מכיוון שהפירות הם הפקר ואינם של בעלי הכרם או השדה ולכן אפילו אם האדם עצמו זרע את שדהו ליד כרמו, שניהם אינם כלאיים בגלל שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

וכך גם פוסק  הרמב"ם הלכות כלאים פרק ה הלכה ח:

אחד הנוטע ואחד המקיים כיוון שראה כלאים צמחו בכרמו והניחם הרי זה קידש.
ואין אדם מקדש דבר שאינו שלו.
לפיכך: המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו, קדש גפנו ולא נתקדשה התבואה.
סכך גפן חבירו על תבואתו, קדש תבואה ולא קדש גפן חבירו.
סכך גפן חבירו על תבואת חבירו, לא קדש אחד מהן.
ומפני זה הזורע כרמו בשביעית לא קדש.

 

מעניין לראות את הכלל הזה בא לידי ביטוי בצורה מאד דומה ב ״בית הפרס״, שזו מציאות אחרת.

״בית הפרס״ הוא שדה שהיה בו קבר והוא נחרש על ידי בעליו. השדה מטמא כדין קבר מחשש שהמחרשה גררה חלקים מן הקבור. לכן, בית הפרס מוגדר עד 100 אמה ממקום הקבר, כי חלקי אדם יכולים להגרר עד מאה אמה ולא יותר. בתוספתא אנו מוצאים מציאות דומה בכללים שלה.

מי שחורש את בית הפרס והיא שלו השדה נאסרת בכניסה לכהנים. אבל, מי שהשדה אינה שלו אינו הופך את השדה לבית הפרס.

תוספתא מסכת אהלות פרק יז הלכה ד:

השותפין והאריסין והאפיטרופין אין עושין בית הפרס
החורש בתוך שלו או בתוך של חברו
שלו עושה בית הפרס ושל חברו אין עושה בית הפרסץ

 

אנו רואים את מימוש הכלל: אין אדם אוסר/מקדש דבר שאינו שלו אפילו שהפעולה אותה פעולה.

 

 

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר