רק מעשה משנה מחשבה ומעשה

הפעם נתמקד במעשים המשפיעים על המציאות ויחסם של מעשים כאלה למחשבה. נראה מעין משחק "אבן נייר ומספריים".

מסכת כלים פרק יז:

משנה טו:העושה כלי קבול מכל מקום - טמא.
העושה משכב ומושב מכל מקום - טמא.
העושה כיס מעור המצה מן הנייר - טמא.
הרימון, האלון והאגוז שחקקום התינוקות למוד בהם את העפר או שהתקינום לכף מאזנים - טמא שיש להם מעשה ואין להם מחשבה:

הסבר:

ההלכה שכלי קיבול יכול לקבל טומאה.
לכן, מי שעושה כלי קיבול אפילו לכמות קטנה – הכלי יכול לקבל טומאה.
מי שעושה משכב או מושב – יכול לקבל טומאה. 
העושה כיס מעור שאיננו מעובד או מניר העשוי מעשבים – יכול לקבל טומאה.
במשנה מדובר על פסולת של פירות כמו קליפות שיכולות להיות כלי קיבול.

באדם ״מבוגר״ הכל תלוי במחשבתו :
אם תכנן לזרוק את הקליפות הן לא תקבלנה טומאה.
אם תכנן להשתמש בקליפות הן תקבלנה טומאה.

ולכן משתמשים במחצלת מיוחדת לסכך בסוכות - שעליה לא חשב למושב.

לעומת זאת בילד, ההלכה היא שאין לו מחשבה קובעת ולכן מה שחשב לא משפיע על המציאות.
בכל זאת, המעשה שלו משפיע על המציאות כך שאם השתמש בקליפות לצורך כלשהוא הן תוכלנה לקבל טומאה.

מסכת כלים פרק כה:

משנה ט: טבעת אדם טמאה. טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות – טהורות.

הסבר:

כל כלי קיים כגון: טבעת,  שחשב עליו לשימוש ע"י אדם  - הכלי יקבל טומאה.
אבל, אם חשב עליו לשימוש בחיה, כגון: טבעת באף - הכלי לא יקבל טומאה.

 

מסכת כלים פרק כה

משנה ט:
 ....כל הכלים יורדים מדי טומאתם,  יורדין לידי טומאתן במחשבה
ואינם עולים מידי טומאתם אלא בשינוי מעשה.
שהמעשה מבטל מיד המעשה ומיד המחשבה
ומחשבה אינה מבטלת לא מיד מחשבה ולא מיד מעשה.

הסבר:

היכולת של הכלים לקבל טומאה תלויה, בדרך כלל במחשבתו של האדם, הייעוד שהאדם קבע להם. כמו שראינו בטבעות: חשב לשימוש אדם תקבל טומאה. חשב לשימוש חיה לא תקבל טומאה.

כדי להוציא את הטבעת לאחר שחשב עליה לשימוש אדם שינוי מחשבתו לא יספיק.

פעם שהמחשבה עלתה, יש צורך במעשה כדי לבטל את המחשבה. למשל, לשנות את צורתה של הטבעת או לפגום בה.

אז מעשה מנצח מחשבה אבל המחשבה איננה מספיקה להוציא את היכולת לקבל טומאה גם לא לאחר מחשבה לייעוד שמקבל ובוודאי לא לאחר מעשה שהכשיר את הכלי לקבל טומאה.

ראינו במשניות שישנם מקרים בהם יש צורך במעשה ורק במעשה. המחשבה יכולה להוביל לכיוון אחד אך איננה יכולה לכיוון אחר. יותר מכך, כדי לשנות ייעוד של כלי גם אם רק חשבנו עליו, מחשבה הפוכה לא תעזור ויש צורך במעשה. אבל עצם עשיית הכלי מנוצחת על ידי מחשבה.

לסיכום: האמירה העיקר, הכוונה היא חשובה ויפה אך לא תמיד מספיקה ויש צורך במעשה.

בפרשת השבוע אנו מוצאים שגם יצחק וביתו מתברכים בעשייה:

יצחק מתפלל וגם מתפלל על פרי בטן

חופר את בארות המים שפלישתים סתמו, חופר בנחל עוד באר, חופר באר אחרת וחופר עוד אחת. ממשיך וחופר את באר שבע.

עשו צריך לצוד ציד ולהכין מטעמים כדי "להרוויח" את הברכה. יעקב גם הוא נדרש להביא גדי עיזים.

יצחק מצווה על יעקב ללכת בעצמו פדנה ארם כדי למצוא את זיווגו. 

 

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר