מדיבור למציאות בדרך ההלכה

 

אנו רגילים לשמוע על מחשבה דיבור ומעשה. כתבנו על מחשבה, כעת, על הדיבור ובהמשך בעז״ה על המעשה.

 

מסכת נזיר פרק א

משנה א: כל כינויי נזירות כנזירות.
האומר: ״אהא״ - הרי זה נזיר
      או: ״אהא נוה״ – נזיר.
           ״נזיק, נזיח, פזיח״ – הרי זה נזיר
           ״הריני כזה, הריני מסלסל, הריני מכלכל, הרי עלי לשלח פרע״ – הרי זה נזיר.
           ״הרי עלי ציפורים״ – רבי מאיר אומר: ״נזיר״. וחכמים אומרים:״אינו נזיר״

פירוש

אדם האומר כי הוא מקבל עליו נזירות הריהו נזיר מרגע שביטא בשפתיו. המשנה מוסיפה אמירות נוספות שמחייבות אותו להיות נזיר.
אדם הרואה נזיר ואומר ״אהא״ (אהיה כמוהו) - הופך לנזיר.
אדם המחזיק בשערות ראשו ואומר: ״אהיה נאה״ (אגדל את שער ראשי כמו נזיר) – הופך נזיר.
אדם האומר בלשון משובשת: ״נזיק, נזיח או פזיח״ - הופך גם הוא לנזיר.
האומר: ״הריני כזה״ כאשר רואה נזיר – נזיר.
האומר: ״הריני מסלסל, הריני מכלכל, הרי עלי לשלח פרע״ (כשמחזיק בשערו כל אלו לשונות של גידול)  –הופך  נזיר.
האומר: ״הרי עלי ציפורים״ – מדובר כאשר נזיר עובר לפניו:

לדעת רבי מאיר הוא נזיר, כי התכוון לקרבן נזיר שניטמא שהוא שני תורים או שני גוזלי יונה.
לדעת חכמים אינו נזיר, כי אין זו לשון קבלת נזירות, אבל צריך להביא שני תורים או שני גוזלי יונה כנדבה לקרבן.

העולה מפרטי המשנה הוא כי על מנת להפוך לנזיר יש/מספיק לקבל באמירה את הנזירות.

פסחים פרק י:

משנה ה: רבן גמליאל אומר: ״כל שלא אמר שלשה דברים לא יצא ידי חובתו״
ואלו הן: פסח, מצה ומרור.
פסח – על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים.
מצה – של שום שנגאלו אבותינו ממצרים.
מרור – על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים.
בכל דוד ודור חיב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר: ״ והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים״.
לפיכך אנחנו חיבין להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו:
הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, מאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה.
ונאמר לפניו הללויה״

משנה זו מוכרת לנו מההגדה והרמב״ם מצטט אותה כלשונה להלכה (רמב״ם זמנים הלכות חמץ ומצה פ״ו ה).

הרמב״ם גם כותב (רמב״ם זמנים הלכות חמץ ומצה פ״ו א): ״מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמישה עשר בניסן ..."  וזו כנראה הסיבה מדוע יש צורך להגיד ממש ואין זה מספיק רק לאכול את הפסח, המצה והמרור.

נראה עוד שתי משניות על כח הדיבור.

נגעים פרק ג

משנה א: ... הכל כשרים לראות את הנגעים אלא שהטומאה והטהרה בידי כהן.
אומרים לו:

״אמור טמא״, והוא אומר: ״טמא״.
״אמור טהור״, והוא אומר: ״טהור״. 

המשנה מתארת מציאות שהכהן הנמצא במקום הנגע איננו בקי בנגעים ואיננו יודע להבחין בין נגעים טהורים לנגעים מטמאים. במקרה כזה יבוא ״חכם״, מי שבקיא בנגעים, ויתאר לכהן את מהות הנגע.

הכהן (ולא החכם!) יכריז: ״טהור״ או ״טמא״ ורק אז הנגע יהפוך לטהור או לטמא.

מסכת נגעים פרק יב:

משנה ה: כיצד ראית הבית?
״ובא אשר לו בבית, והיגיד לכהן לאמור: ״כנגע נראה לי בבית״״ (ויקרא יד לה).
אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יגזור ויאמר : ״נגע נראה לי בבית״.
אלא: ״כנגע נראה לי בבית״.
״וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית, ואחר כן יבא הכהן לראות את הבית״ (שם לו).

במשנה הזאת, נזהרים לא להכריז על הטומאה ע"י שימוש בדיבור זהיר, עד הזמן שהבית פנוי ואז ניתנת רשות הדיבור.

כלומר, למרות המציאות הודאית של הנגע, כדי לממש אותה לטומאה יש צורך בהכרזה של הכהן.

אנו רואים ממשניות אלו את כוחו, עצמתו והשפעתו על המציאות של הדיבור היוצא מפינו. יש בכוחו להתיר ויש בכוחו לאסור, ואפילו יש בכוחו להפוך אכילת חולין לאכילת מצווה. 

 

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר