הפעם נעזר במשנה כדי לחקור סוגיה פרשנית בפרשת השבוע (וירא).
מסכת כלים פרק א:
משנה ב: למעלה מהם: נבלה ומי חטאת שיש בהם כדי הזיה שהם מטמאין את האדם במשא לטמא בגדים במגע
וחשוכי בגדים במגע.
מסכת כלים בסדר טהרות מתחילה בדירוג אבות הטומאה. מתחילה בקלים יותר, כלומר האבות בהן הטהרה מהטומאה בהם קלה יותר.
בהמשך למשנה הקודמת בה נמנו אבות טומאה ״קלים״, במשנה זה מדובר באבות הטומאה שהן למעלה מהם:
נבלה – כזית בשר ממנה
מי חטאת – מים מקודשים באפר פרה שיש בהם כדי הזיה. כדי הזיה = כמות
המינימלית מים שאפשר להטביל בהם את קצוות גבעולי האזוב.
שני אלו לא רק שהם מטמאים אדם וכלים במגע, אלא, בזמן שאדם נושא אותם, הוא מטמא בגדים וכלים במגע.
חשוכי בגדים – אם האדם רק נוגע בנבלה ואיננו נושא אותה איננו מטמא את
הבגדים אפילו את הבגדים שהוא לובש. הבגדים מנועים מטומאה.
דמאי פרק ז:
משנה ג: פועל שאינו מאמין לבעל הבית, נוטל גרוגרת אחת ואומר:
זו ותשע הבאות עשויות מעשר על תשעים שאני אוכל. זו עשויה תרומת מעשר עליהן.
ומעשר שני באחרונה ומחולל על המעות.
וחושך גרוגרת אחת.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא יחשך, מפני שהוא ממעט מלאכתו של בעל הבית
רבי יוסי אומר: לא יחשך, מפני שהוא תנאי בית דין.
המשנה דנה בבעל הבית המעסיק פועלים ונותן להם אוכל. פועל העובד אצלו איננו סומך עליו שהפריש תרומות ומעשרות.
המקרה שלפנינו מספר על בעל הבית הנותן לפועל מאה גרוגרות לאכול בזמן
עבודתו (המספר 100 נבחר כדי שיהיה נח לחשב).
הפועל מפריש תרומות ומעשרות בדרך הבאה:
א. לוקח גרוגרת אחת ואומר: עשר הגרוגרות הן מעשר ראשון וזו שבידי הרי היא תרומת מעשר.
וחושך גרוגרת אחת - מונע וגורע מאכילתו אחת כנגד אותה שהפריש לתרומת מעשר.
ב. רבן שמעון בן גמליאל אוסר עליו לחשוך מאכילתו את הגרוגרת כדי למנוע מצב שבו לא יהיה לו כח לעשות את עבודתו כראוי. עליו לקנות גרוגרת לתרומת המעשר ולהשלים באכילתו את כל הגרוגרות שקיבל לארוחתו מבעל הבית.
ג. רבי יוסי אוסר עליו מלחשוך מפני ש״תנאי בית דין״ שמעשר ראשון על חשבון בעל הבית.
ההנחיה היא שעל האדם לעשות את מה שהוא נדרש כדי להיות חיוני וחזק בעבודתו.
שתי המשניות מעוררות אצל פרשני המשנה אסוציאציה לפרשת השבוע:
ר׳ עובדיה מברטנורא מוסיף:״חשוכי בגדים לשון מניעה, כמו: ולא חשכת
את בנך״ (בראשית כב יב), על המשנה ממסכת כלים.
הרא״ש כותב: ״וחושך מלשון ״ולא חשכת״, על המשנה ממסכת דמאי.
תשומת הלב למשנה במסכת דמאי באה בהשראת חותני, ר׳ דוד יהודה ע״ה
שהתייחס בדרכו לשני המובנים החבויים במשפט: ״ולא חשכת את
בנך את יחידך ממני״.
נסתכל תחילה על פסוקים אחרים מספר בראשית הקודמים לפסוק זה. הם יעזרו לנו להבין את שתי המשמעויות שחבויות בפסוק זה.
המקום הראשון בתורה בו מופיעות האותיות: ח,ש,ך הוא במעשה בראשית.
״וחשך על פני תהום״ (בראשית א ב) ובהמשך: ״ולחשך קרא לילה״ (שם ה).
ר׳ משה דוד וואלי (רמד״ו) בספרו אור עולם על התורה (שם ה) כותב:״ואין
חשך אלא מניעת האור, מלשון:״ואחשך גם אנכי אותך מחטו לי״ (שם כ ו). את הפסוק
שרמד״ו מצטט מפרש אונקלוס:״ומנעית אף אנא״ מנעתי ממך לחטוא לפני.
ר׳ שלמה עדני בחיבורו ״חכמת שלמה״, על המשנה, מעיר כי ראה מי שהגיה:
חושך לחוסך.
אם כן, המילה חושך מכילה בתוכה גם את המשמעות חוסך וגם את המשמעות
מונע.
אם כך המשמעות הכפולה שטמונה בציווי של המילים ״ולא חשכת״:
ערך: מאיר פנסטר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה