דברים יוצאים מהקשרם – זו מכה

בשם אבטליון מצאנו: ״חכמים הזהרו בדבריכם״ (אבות א יא). באותו פרק, אנו מוצאים : ״שמעון בנו [של רבן גמליאל] אומר: ״כל ימי גדלתי בין חכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה״״ (אבות א יז).

רבן שמעון בן גמליאל מאוחר לאבטליון בארבעה דורות (אבטליון, הלל, שמעון בן הלל, רבן גמליאל הזקן, רבן שמעון בן גמליאל).

בימי אבטליון הספיק לחכמים להיזהר בדבריהם. ואילו בימי רבן שמעון בן גמליאל כבר הומלץ לשתוק.

בשורה אחת מתוך המשנה הבאה נראה כי יש צורך להיזהר במה שאומרים ויש גם צורך להיזהר בפני מי אומרים. ההסבר למשנה יוצר המשך לפוסט הקודם ובו זמנית מאפשר ללמוד את הנוכחי באופן עצמאי.

 מסכת סוטה פרק שלישי משנה ד:

 ״.... הוא היה אומר [ר׳ יהושע]  חסיד שוטה, רשע ערום, אשה פרושה ומכת פרושים הרי אלו מכלי עולם״.

נצעד הפעם עם התלמוד הירושלמי להבנת שתי הדוגמאות האחרונות במשנה.

ביאור שאר השורה במשנה, בסוף הפוסט.

 

מכות פרושים – הירושלמי (סוטה פרק ג הלכה ד) מביא שני סיפורים המאירים את המושג. נביא את הסיפורים בתרגום חופשי.

סיפור ראשון.

ההלכה היא שאישה שאיננה פורעת כתובתה (מקבלת את סכום כתובתה) ניזונת מנכסי הבעל. פרעה כתובתה, אינה ניזונת (כתובות יא ב, ג).

אלמנתו של רבי שובתי הייתה מתפרנסת מנכסי בעלה יותר מכפי הנצרך לה. באו היתומים לפני ר׳ אלעזר ושאלו ממנו עצה.
אמר להם ר׳ אלעזר: מה לעשות שאתם מתנהגים כמו שוטים? תפרעו את כתובתה ותהיו פטורים מלזון אותה. סתם ולא פירש.
אדם שהיה במקום ושמע את דברי ר׳ אלעזר ואמר להם:
תעמידו פנים כאילו שאתם מוכרים את כל הנכסים. האלמנה תיבהל כי תחשוש מפני הקונה ותפרע את כתובתה.
קיבלו את עצתו וכך עשו.
באותו ערב הגיעה האלמנה לפני ר׳ אלעזר על מנת לתבוע את כתובתה.
הבין ר׳ אלעזר שדבריו עוותו ונוצלו לרעה, ואמר: ״זו ״מכת פרושין״ נגעו בה. יבוא עלי [עונש] אם נתכוונתי לכך״.

ר׳ אלעזר התכוון שיציעו לה לפרוע את כתובתה. אם תסכים, מוטב. אם לא תסכים יישאר המצב כפי שהוא.
אדם ששמע את העצה מהצד הוא זה שהניע את היתומים. על זה אמר שלמה במשלי: ״באזני כסיל אל תדבר ...״ (משלי כג ט).
אולי צורת הביטוי של ר׳ אלעזר: ״מה לעשות שאתם מתנהגים כמו שוטים?״ שלהבה אותם. "חכמים היזהרו בדבריכם".

סיפור שני.

ההלכה היא שמי שיש לו פחות ממאתיים זוז, נחשב עני, ויכול לקבל מעשר עני (פאה ח ז).

לאחד מתלמדיו של רבי היו בדיוק מאתיים זוז חסר דינר, כלומר - עני. רבי היה נותן אחת לשלש שנים את המעשר עני שהפריש לעני שכזה. באותה שנה היו מתלמידיו של רבי בעלי עין רעה והכירו את המנהג. נתנו לעני דינר שהשלים את כספו למאתיים זוז ובכך מנעו ממנו לקבל את המעשר עני.
רצה רבי לתת לעני את המעשר וסיפר לו העני שהשלימו לו את הסכום ואיננו יכול לקבל מעשר עני.
אמר רבי: ״זו מכת פרושין נגעו בו״.
רמז רבי לתלמידיו והכניסו את העני לחנות אוכל. העני קנה מאכל וברגע שהחסיר ממונו אפילו במעט יכול היה לקבל  את המעשר עני.

בעלי "מכת פרושים" משתמשים בהלכה כדי להשיג מטרות בשונה מרוח ההלכה. פירוש מילולי: משתמשים בהלכה כדי להכות ולא כמו הדיוט, ביד (עלי תמר שם).
שומעי עצתו של ר׳ אלעזר מתחו את ההלכה למקום של גניבת דעתה של האלמנה.
תלמידיו של רבי לקחו את ההלכה למקום של פגיעה בעני.
למרבה המזל גם ר׳ אלעזר וגם רבי הספיקו לתקן את העוול לפני שהתממש.
״חכמים הזהרו בדבריכם״ (אבות א יא)  נכון שבעתיים עם ההסבר של הירושלמי למשנה בסוטה.

קריאת הירושלמי על ״מכת פרושים״ מהדהדת על מכירת יוסף. על הפסוק: ״ויתנכלו אותו להמיתו״ (בראשית לז יח) רש״י כותב: ״נתמלאו נכלים וערמומיות״.

בפרשתנו אנו מוצאים שהאחים מבינים שטעו בהיתר שנתנו לעצמם למכור את יוסף. אנו מוצאים ביטוי לכך בדבריהם: ״בני איש אחד נחנו״ (בראשית מב יא) ולא כתוב ״אנחנו״, ה ״א״ חסרה - להראות שהאחד חסר וכנים אנחנו , עם האות ״א״, בא להגיד שכולנו כנים (אור עולם, רמד״ו, מב יא).

 

למי שמתעניין לגבי פירוש חלק אחר מהמשנה.

חסיד שוטה – שלש דוגמאות מביא התלמוד:

• אדם עטור בתפילין ורואה תינוק טובע בנהר. ״החסיד השוטה״ אומר: ״קודם אחלוץ את התפילין כי אין ראוי לקפוץ לנהר עם תפילין וכשאסיים אקפוץ להצילו. בינתיים, טבע התינוק.
• אדם הרואה תאנה שהבכירה בימים שכבר אין בית מקדש ואין ביכורים נוהגים. כדי להראות חסידותו הוא נותן אותה למי שיפגוש כדי להראות שאיננו רוצה ליהנות מפרי המיועד לביכורים.
• אדם רואה נערה המאורסה ואיש רץ אחריה כדי לפגוע בה. ״מרב חסידותו״ שאיננו רוצה לפגוע בתוקף עומד מהצד ואינו מנסה להצילה. ההלכה שהרודף אחר נערה המאורסה על מנת לפגוע בה ניתן להצילה גם אם יש צורך להרוג את הרודף ולמרות זאת הוא ״מתחסד״.

רשע ערום – זה שמקל על עצמו ומחמיר על אחרים והם חושבים שהוא מחמיר גם על עצמו.

אשה פרושה – אומרת על עצמה שהיא יותר צדיקה מלאה שאמרה: ״אלי תבוא״, האישה הפרושה מדמיינת לעצמה שהיא אף פעם לא הייתה אומרת דבר כזה.
לאה נתכוונה לשם שמים, להעמיד יותר שבטים. מתוך הדיוק מהכתוב: ״אלי תבוא כי שכור שכרתיך בדודאי בני, וישכב עמה  בלילה הוא״ (בראשית ל טז) במגילת אסתר כתוב: ״בלילה ההוא״ (אסתר ו א). ורבי אבהו דורש את המילה ״הוא״. הקב״ה מעיד עליה שכל כוונתה לשם שמים.

ניתן לראות לפחות מכנה משותף אחד לכל ״מכלי עולם״. כולם מנצלים את ההלכה כדי לעוות את התנהגותם ״לפי ההלכה״.

החסיד השוטה מתמהמה או פוטר עצמו מהחובה להציל.

רשע ערום ואשה פרושה מנצלים את ההלכה כדי להציג עצמם טוב יותר ממה שהם.

 

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר