מסכת אבות פרק א משנה יא:
אבטליון אומר: ״חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים
וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו
ונמצא שם שמים מתחלל״
אבטליון מתייחס למעשה אנטיגונוס איש סוכו (אבות א ג) שאמר :אל תהיו
כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס״. תלמידיו צדוק ובייתוס הפשיטו את דבריו (תתנהג כאילו אין עולם הבא ← ממש אין עולם הבא) ויצאו לתרבות רעה שמהם יצאו הצדוקים והבייתוסים. תלמידיהם למדו מפיהם את מה
שהטעו אותם.
אם כך, הזהרו בדבריכם כי תמיד יש סכנה שלא יבינו עד הסוף או יסלפו והתלמידים הבאים אחריכם ילמדו ממלמדי הטעות וימותו.
ונמצא שם שמים מתחלל.
האם היה עדיף שאנטיגונוס איש סוכו היה שותק? או לחליפין מאריך הרבה יותר?
מסכת חגיגה פרק ב משנה א:
אין דורשין בעריות בשלושה ולא במעשה בראשית בשניים ולא במרכבה ביחיד. אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו.
כלומר - יש נושאים שיש לברור את הפורום שמלמדים בפניו.
במשנה הבאה יש קצת עצה. מעניין לשים לב לרמזים הנוספים על הכתוב.
מסכת אבות פרק ב משנה ד:
הוא היה אומר:
״עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו
בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך״.
הלל אומר:
״אל תפרוש מן הציבור,
ואל תאמין בעצמך עד יום מותך
ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו
ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע
ואל תאמר כשאפנה אשנה, שמא לא תפנה״.
הסבר:
הוא היה אומר- רבן גמליאל בנו של ר׳ יהודה הנשיא מדריך אותנו בהתנהלות
של עצמנו.
עשה רצונו של הקב״ה כרצונך כדי שיעשה רצונך
כרצונו. תשאף להידמות לקב״ה: מה הוא רחום אף אתה רחום ואז ממילא רצונך יהיה כרצונו
של הקב״ה.
בטל את רצונך (בכח!) כשיצרך מנסה להתגבר עליך כדי
שיבטל הקב״ה את רצון ״האחרים״ שיהיה כרצונך. הקב״ה יסייע לך במלחמה באחרים.
כפי שנאמר ב קידושין דף ל ב׳: ר״ש בן לוי: ״אלמלא הקב״ה עוזרו אינו
יכול לו״. שנאמר: ״ה׳ לא יעזבנו בידו״ (תהילים לז לג).
הלל בא ומסביר איך רעיונות אלו הופכות להנהגות. מעניין שההנהגות הם בעיקר שליליות, מסוג "בטל רצונך", מה לא לעשות למרות שיש יצר לעשות אותם. ולמה יש יצר חזק במיוחד? לדיבורים.
אל תפרוש מהצבור - בשעת צרתו, כשם שאין הקב"ה עוזב.
אל תאמין בעצמך עד יום מותך - ראינו את שמעון ששמש בכהונה הגדולה
שמונים שנה ונעשה צדוקי. כלומר אי אפשר להפסיק לעשות רצונו כרצונך אפילו בסוף החיים.
ואל תדין את חברך - גם אם ראית את חברך חוטא אל תדון אותו. רמוז שמדובר במקומו של הקב"ה ולא רק מקומו של החוטא. זה "רחום וחנון".
ושתי הנהגות מכיוון השליטה העצמית (בטל רצונך):
ואל תאמר - אל תאמר דבר שכעת איננו נשמע גם אם בסופו של דבר יישמע. זאת למרות
המשפט הבא שמודה שיתכן ולא תוכל להגיד זאת בעתיד.
ואל תאמר - אל תאמר לכשאפנה אשנה כי אולי לא תיפנה. אל תדחה דבר מצווה כי יכול
להיות שבהמשך כבר לא תהיה לך הזדמנות לעשות.
מסכת כלים פרק יז משנה טז:
קנה המאזניים והמחוק שיש בהן בית קבול מתכות והאסל שיש בו בית קיבול מעות וקנה של עני שיש בו בית קיבול מים ומקל שיש בו בית קבול מזוזה ומרגליות הרי אלו טמאין
וכל כולם אמר רבי יוחנן בן זכאי: ״אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר״.
המשנה מונה כלים שיש בהם בית קיבול לא שגרתי וסמוי מן העין ומשמשים לרמאות.
- קנה המאזניים שהיה חלול - בתוך החלל שמו מתכת שתכביד על הצד האחד כדי לרמות במשקל.
- והמחוק – כלי שמיישרים את פני הכלי שמודדים בו. שגם אותו עשו חלול על מנת להכביד על הכלי ולגרום לשקוע לתוך המידה ולרמות המידה.
- המוט של האסל חלול - והרמאי היה מחביא את שכרו וטוען שלא קיבל. חיפשו בחפציו ולא מצאו ונתנו לו את שכרו פעם שניה.
- קנה של עני שיש בו מים - והוא טוען שהוא בתענית כדי שיחוסו עליו.
- קנה שיש בו בית קיבול - והיו מחביאים מתחת למזוזה ששמו למעלה מרגליות כדי להבריח את המכס.
ועל כולם התלבט רבן יוחנן בן זכאי אם לדבר עליהם - כדי ללמד את ההלכה או
להימנע - כדי לא ללמד את הרמאים. נזכיר שרבן יוחנן בן זכאי ת מיד היה רגיש לצורכי הקהל, כלומר, איך ההלכה תשפיע על התוצאה הרצויה, על הציבור.
במשנה הראשונה אנו מוצאים את הקריאה ״הזהרו בדבריכם״.
במשנה השניה אנו מוצאים הדרכה להתחשב בקהל.
במשנה השלישית אנו מוצאים קריאה לאיפוק ומחשבה מה להגיד ומתי.
במשנה הרביעית אנו מוצאים את ההתלבטות האם להגיד או לא. ההחלטה להגיד
נבעה מהמחשבה שהלימוד חשוב מכך שאולי מישהו ילמד איך לרמות. כלומר, לחשוב על התוצאה הרצויה.
יש נטייה להגיד את מה שיש, להעמיד אנשים על טעותם וגם לתת לאמת להישמע. המשניות שראינו מציעות לברור את מה שהחלטנו להגיד.
הרמח"ל בחיבורו מסילת ישרים (פרק כ') מעיר שאחריות האדם על מעשיו היא רחבה וכוללת גם את תוצאות המעשה. כך שאם "המעשה בעצמו יראה טוב ולפי שהתולדות [התוצאות] רעות יתחיב להניחו. ואם יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד. הנה מעשה גדליה בן אחיקם (ירמיהו מ) גלוי לעיננו, שמפני רוב חסידותו שלא לדון את ישמעאל לכף חובה, או שלא לקבל לשון הרע, אמר ליוחנן בן קרח: "שקר אתה דובר אל ישמעאל" ירמיהו מ טז). ומה גרם?
גרם שמת הוא ופזרו ישראל וכבה גחלתם הנשארה.
וכבר ייחס הכתוב אליו הריגת האנשים אשר נהרגו כאילו הרגם הוא. וכמאמרם ז"ל על הפסוק "את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליהו..." (ירמיהו מא ט)".
ובמקביל בפרשת השבוע: יוסף החליט לספר את חלומותיו, למרות ששנאו אותו על כך המשיך בשלו - "ויוסיפו עוד שנוא אותו" (בראשית לז ה).
מעניין איך היתה נראית ההסטוריה לו יוסף היה נוהג כאביו והיה שומר את הדבר.
ולסיכום: חכמים הזהרו בדבריכם. תהיו מודעים לסכנות האורבות ותפעילו שיקול דעת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה