הלכה מקופחת

 

מה יותר חשוב כהצדקה להלכה, מסורת או סיבה?

 

מסכת נגעים פרק ט משנה ג

שאלו את רבי אליעזר: ״מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע, ומקומה צרבת השחין?״
אמר להם: ״יסגיר״
אמרו לו: ״למה? לגדל שיער אינה ראויה, ולפשיון אינה פושה, ולמחיה אינה מטמאה?״
אמר להם: ״שמא תכנוס ותפשה״
אמרו לו: ״והלא מקומה כגריס?״
אמר להן: ״לא שמעתי״
אמר לו רבי יהודה בן בתירא: ״אלמד בו?״
אמר לו: ״אם לקים דברי חכמים, הן"
אמר לו: ״שמא יולד לו שחין אחר חוצה לו ויפשה לתוכו״
אמר לו: ״חכם גדול אתה שקימת דברי חכמים״

הסבר המשנה
רקע: בהרת שמתקיים בה אחד התנאים: מתווסף עליה שיער לבן, היא גדלה (פשיון), נוצרת רקמה בריאה (מחיה) בתוך הנגע -  סימנים אלו יחשבו לצרעת ודאית והכהן מכריז (מחליט) על האדם כמצורע.

המושג ההלכתי שחין לענייני צרעת הנו: דלקת בעור, או כווייה ממשהו חם שאיננו אש כמו חמי טבריה, חום מתהליך כימי, או ממכה או משפשוף.
צרבת השחין – שחין שמתחיל להחלים.

נשאלה שאלה בבית מדרשו של רבי אליעזר: מה ההלכה במקרה של בהרת על שחין? כשבהרת ללא השחין היתה סימן מחשיד לצרעת.

תשובתו: למרות שזו בהרת על שחין יסגיר את האיש לשבוע ויסתכל על זה כעבור שבוע על מנת להחליט האם זה צרעת או לא.
שאלו אותו: מדוע? הרי  שיער לא יכול לגדול שם, השחין, גם אם יתרחב, איננו סימן צרעת וגם אם תיווצר בו מחיה גם היא איננה מטמאת בשחין. אם כך גם בעוד שבוע לא ייוצר משהו חדש שיטמא את הנגע.
ר׳ אליעזר: מקבל את השאלה ועונה שאיננו יודע את ההסבר להלכה.
ר׳ יהודה בו בתירא שואל האם הוא יכול לתת הסבר?
עונה לו ר׳ אליעזר: רק בתנאי שתסביר את ההלכה. ר׳ אליעזר משוכנע שזו ההלכה למרות שאיננו יודע להסביר אותה ולכן מוכן לקבל רק הסבר תומך ולא הסבר מקשה.
ר׳ יהודה בו בתירא: ייתכן שייוצר שחין נוסף בסמוך לשחין הקיים ויתפשט לתוכו ואז האיש יהיה מצורע לכן יש טעם להמתין שבוע ולראות מה קורה.
ר׳ אליעזר משבח את ר׳ יהודה שנתן טעם לדברי חכמים כי כך הסיכוי שההלכה תיזכר ותישמר גדול יותר.

כלומר, ההלכה עומדת גם אם הסיבה איננה ידוע (עדין) ומצווה לחקור ולגלות את הסיבה.

מסכת אהלות פרק טז משנה א

כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע.
אמר רבי טרפון: ״אקפח את בני שזו הלכה מקופחת,
ששמע השומע וטעה,
שהאכר עובר, והמרדע על כתפו, והאהיל צדו האחד על הקבר, וטמאוהו משום כלים המאהילים על המת״.
אמר רבי עקיבא: ״אני אתקן, שיהו דברי חכמים קימין,
שיהו כל המטלטלין מביאין את הטמאה על אדם הנושאן בעובי המרדע, ועל עצמן בכל שהן,
ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח״.

 

נתמקד בחלק אחד של המשנה שמתקשר למשנה הקודמת. וההסבר למשנה כולה נמצא בסוף הפוסט.

המשנה מביאה הלכה.

ר׳ טרפון מביא סיפור שיכול לגרום לתקלה והוא מוסיף: ״ אקפח את בני שזו הלכה מקופחת, ששמע השומע וטעה״. ר ׳טרפון רוצה להדגיש את חומרת העניין ונדרש לבניו כדי לתת תוקף לדבריו. אמירה נחרצת זו אכן השיגו את מטרתם ומשכו את תשומת ליבי אחרי אלפיים שנה. מה קורה כאן?

ר׳ טרפון מוטרד מכך שצופה מהצד ישמע את הסיפור וילמד ממנו הלכה שאיננה נכונה, אך איננו מסביר מה כן לעשות.
ר׳ עקיבא בא ומסביר. הסברו של ר׳ עקיבא משאיר את המשנה כמות שהיא ״וסוגר את הפינה״ שממנה ניתן לשגות בלימוד ההלכה.
כלומר המשנה כוללת:

• הלכה
• סיפור שמראה שניתן לשגות בהלכה 
• דגשים של רבי עקיבא

ניתן היה לגשת ישר לעניין ולכתוב ישירות את דברי ר׳ עקיבא.
הרווח בגישה של כתיבת המשנה בדרך זו הוא משולש

• פעם אחת: הוא משאיר את המשנה כמות שהיא
• פעם שניה: מסביר מה האפשרות לטעות
• פעם שלישית: הוא מונע הבנה שגויה.

כמו בפוסט משבוע שעבר, אנו רואים שלמשנה יש כוונה פדגוגית ולא רק כוונה הלכתית.

בשתי המשניות אנו רואים שהלכה שהגיע ממסורת נשמרת אפילו אם לא ידועה הסיבה. ואולם, מצווה לחקור את הסיבה. כלומר - מסורת עדיפה על סיבה.

מעניין לראות את הגישה הפדגוגית שמשקפת לנו המשנה הגם שיש הבדלים בסגנון בבתי המדרש השונים. בשתי המשניות  רואים כי יש תנאים שאינם יודעים ואפילו מצהירים על כך. חבריהם או תלמידיהם משלימים ועונים כשמטרתם לקיים את דברי חז״ל. ההתנהלות בשני בתי המדרש היא: קבלת מסורת המסירה גם ללא הבנת הסיבות. בשתיהן גם נמצא תנא שיודע את ההסבר ומשלים את החסר.

 

חוסר שלמות נראה גם בפרשת השבוע

בפרשה אנו מוצאים: ״וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה׳ לא נודע להם״ ההתגלות לאבות לא היתה מלאה ולמרות זאת מצאנו את אמונתם שלמה וללא עוררין.

אנו מוצאים את ההדרכה הזו גם בתפילות. בבוקר, כשיש אור, ״אמת ויציב״. בלילה, כשחושך, ״אמת ואמונה״. ״להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות״ (תהילים צב ג) בבוקר רואים את החסדים ובלילה נשארת האמונה.

 

הסבר המשנה באהלות; נתחיל בביאור מושגים.

מרדע – כלי להכוונת הבקר החורש בידי האיכר. מהתורה רוחבו טפח. מתקנת חז״ל היקפו טפח כך שקוטרו כשליש הטפח.
עוביו = קוטרו. קוטרו או היקפו של המרדע הם ״סטנדרט הזהב״ לטומאה או טהרה לכלים אחרים.
מאהיל = נמצא מעל. כלי מאהיל על קבר = כלי הנמצא מעל קבר. כדי שהכלי יטמא כאוהל הוא צריך להיות במידת המרדע.
כלי המאהיל על קבר נטמא בעצמו בלא קשר למידותיו, גם כלי קטן מאד מקבל טומאה.
המידה המינימלית לשמש כאוהל מהתורה עובי קוטר של מרדע, כלומר, טפח ומגזירת חכמים  - היקף של טפח.
כלי שהיקפו קטן מהיקף המרדע לא יעביר את הטומאה למי שהוא מאהיל עליו והוא יטמא אותו רק במגע.

כלי שמאהיל על הטומאה וכלי אחר נוגע בו באותו זמן הכלי האחר נטמא גם כן והוא יטמא את הנוגע בטומאת ערב בלבד.

בדוגמא של המשנה, אדם נושא מרדע והמרדע מאהיל על הקבר. האדם הנושא אותו יטמא טומאת שבעה אם הוא נוגע במרדע. אם איננו נוגע במרדע כגון שבגדיו חוצצים אזי יטמא טומאת ערב.

הכלל יהיה זהה אם המרדע יגע במת. מי שנוגע בו יטמא טומאת שבעה. אם יגע אדם במרדע על ידי כלי בלבד, האדם יטמא טומאת ערב. אוהל הוא דבר קבוע במהותו. אולם, המשנה מלמדת שגם כלי מיטלטל החל מעובי מסוים משמש כאוהל להעביר את הטומאה למה שתחתיו. המידה המינימלית מהתורה הנה עובי מרדע.  

ר׳ טרפון מעיד שהיתה ״שאלת רב״ על הנושא והתשובה הלא מדויקת שנתנה יכולה לגרום אצל השומע לתקלה.
הסיפור: האיכר עבר עם המרדע על כתפו והאהיל עם המרדע על קבר.
פסק ההלכה: האיש טמא בגלל שנשא כלי שמאהיל על המת. האדם טמא טומאת שבעה = צריך הזאה של אפר פרה אדומה.
התקלה: יכול להיות מצב שהאדם לא בא במגע עם המרדע כי הוא מונח על כתפו ובגד חוצץ בינו ובין המרדע. אדם כזה יטמא טומאת ערב. (המרדע טמא והמרדע מטמא את הבגד טומאת שבעה. כשהבגד טמא הוא מטמא את האדם טומאת ערב).
מי שישמע את הסיפור יחשוב שטומאת אוהל הנה טומאת ערב בלבד.
ר׳ עקיבא מחדד ומסביר את הסיבה כנובעת מטומאת מגע - כך, שמצד אחד דברי חכמים מקוימים, ומצד שני לא יבואו לידי טעות.
שיהו כל המטלטלין מביאין את הטמאה על אדם הנושאן בעובי המרדע,
שיהו כל המטלטלין מביאין את הטמאה על עצמן בכל שהוא.
ועל שאר אדם וכלים בעובי טפח (כשהכלי איננו עגול).

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערכו: מאיר ומרים פנסטר