בימינו, האמירה "לא יודע" היא סימן של חולשה. אבל, עבור התנאים, מסורת נכונה היא העיקר. דיוק היא תכונה חשובה במיוחד בענייני קדושה וטהרה. וזאת, למרות שמדובר בדינים שאפילו בזמן המשנה לא היו בשימוש פעיל. לכן מידת הענווה חשובה, כפי שנראה.
נתחיל במשנה הבאה שהיא בעלת מבנה דומה למשנה במסכת נגעים ט ג. מהפוסט הקודם. ברם, העיון יהיה מזווית אחרת.
מסכת נגעים פרק יא משנה ז:
קיטא שיש בה פסיפסים צבועים ולבנים, פושין מזה לזה.
שאלו את רבי אליעזר: ״והרי הוא פסיפס יחיד״?
אמר להן: ״לא שמעתי״.
אמר לו רבי יהודה בן בתירא: ״אלמד בו״?
אמר לו: ״אם לקיים דברי חכמים, הן״!
אמר לו: ״שמא יעמוד שני שבועות וטמא, והעומד בבגדים שני שבועות - טמא״.
אמר לו:״חכם גדול אתה שקימת דברי חכמים״
הסבר המשנה
צרעת הבגד מתקיימת רק אם מתקיימים שני התנאים הבאים:
- הבגד מצמר או פשתן
- הבגד איננו צבוע
הסגרה – תקופת ההמתנה של שבוע בין ראיית הכהן בפעם ראשונה, לפעם השניה או שלישית. הכהן רואה את הנגע וממתין שבוע לראות מה קרה לנגע - האם נעלם או התפשט?
נעלם? טהור, התפשט? צרעת.
אם הנגע מתמיד שבועיים - הנגע ייחשב צרעת והבגד יישרף.
המשנה מתייחסת לבגד קיץ, שצבוע בהרבה צבעים. ״מנומר״ כלשון ר׳ עובדיה
מברטנורא.
הפשיון של הנגע נחשב גם אם מתפשט מחלק לבן אחד לחלק לבן אחר למרות
ההפסק של הכתמים הצבועים.
שאלו את ר׳ אליעזר: מה קורה כאשר יש רק כתם לבן אחד שכולו מנוגע? הרי אין לו לאן להתפשט, האם יש טעם להסגיר
אותו ?
ר׳ אליעזר: מסגיר אותו אבל אינני יודע מדוע.
ר׳ יהודה בן בתירא: מבקש רשות להסביר.
ר׳ אליעזר: אתה יכול להסביר רק בתנאי שתתמוך בהסבר לסיבת ההסגרה שאותה אני
אינני יודע.
ר׳ יהודה בן בתירא: יש תנאי חליפי לצרעת, חוץ מהפשיון, והוא נגע שנשאר
במקומו שבועיים. לכן יש להסגיר כי הנגע יכול להפוך לצרעת גם ללא פשיון.
ר׳ אליעזר: ״חכם גדול אתה שקימת דברי חכמים״. כלומר - עצם העובדה שקיימת דברי חכמים מראה על חוכמתך. לא התחכום או החדשנות של ההסבר חשובים, אלא העובדה שהצלחת לבסס את נכונות ההלכה.
מעניין לשם לב שר' יהודה אינו מתנשא על רבו אלא מבקש רשות לתמוך בהלכה. ור' אליעזר, לא רק שאינו מתבייש לומר "אינני יודע" אלא דורש שר' יהודה יתמקד במה שהוא עצמו לא יודע.
מסכת מידות פרק ה משנה ד:
שבדרום, לשכת העץ, לשכת הגולה, לשכת הגזית.
לשכת העץ אמר רבי אליעזר בן יעקב: ״שכחתי מה היתה משמשת״.
אבא שאול אומר: ״לשכת כהן גדול - והיא היתה אחורי שתיהן וגג שלושתן שוה״.
לשכת הגולה – שם היה בור קבוע, והגלגל נתון עליו ומשם מספיקים מים לכל העזרה.
לשכת הגזית – שם היתה סנהדרי גדולה של ישראל יושבת ודנה את הכהונה.
וכהן שנמצא בו פסול לובש שחורים, ומתעטף שחורים, ויוצא הולך לו.
ושלא נמצא בו פסול לובש לבנים, ומתעטף לבנים, ונכנס ומשמש עם אחיו הכהנים.
ויום טוב היו עושים שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן הכהן
וכך היו אומרים: ״ברוך המקום, ברוך הוא, שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן. וברוך שבחר באהרן ובבניו לשרת לפני ה׳ בקודש הקדשים.
משנה זו ממשיכה משנה קודמת שמדברת על שלש הלשכות שבצפון.
נקודה חשובה לדיון היא זאת: ר' אליעזר בן יעקב נחשב הממוחה מספר אחד לבית המקדש. מסכת מידות כולה מיוחסת אליו!
נתייחס רק לדבריו של ר׳ אליעזר בן יעקב: ״שכחתי מה היתה משמשת״.
דברים זהים ניתן למצוא גם במסכת מדות פרק ב משנה ה: ״שכחתי מה היתה
משמשת״. וגם שם אבא שאול משלים את החסר.
לא היה פשוט יותר לכתוב את דברי אבא שאול ללא דברי ר׳ אליעזר בן יעקב?
מה רצה מסדר המשנה ללמד אותנו?
נראה שמסדר המשנה רצה להראות לנו איך ר' אליעזר נהיה מומחה. "שכחתי" זו אמירה לגיטימית. יתר על כן, האמון בממומחיות עולה כשמומחה גם מסוגל לזהות פערים בידיעותיו ולקבל תשובה מאחר. במשנה, מומחה אינו האדם שמדבר כאילו הוא יודע הכל, אלא האדם שמראה שניתן לסמוך על דבריו כי יש לו מידת הענווה. תכונה זו ניכרת בר' אליעזר בן יעקב גם במקומות אחרים במשנה. עליו נאמר במסכת יבמות מט: "משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי".
ענווה זו ניכרת בשני בתי המדרש ונראה שבנוסף להלכה גם את זה באו ללמד אותנו. הגדרה קצרה לענווה אנו מוצאים במילון הראי״ה: ״ומגדרי הענוה הוא להכיר חסרונו, וכל מה שמכיר יותר חסרונו יהי׳ מקום שישלים אותו השי״ת (מילון הראי״ה , תכלית הבריאה). זווית אחרת הקושרת למאמר הנ"ל על ר' אליעזר היא שענווה היא גם יכולת להבחין בין עיקר לטפל. הכבוד והאני מול אמת ופשטות (אחד מילדי שב"מ).
"לא יודע" היא אמירה לדורות ששגורה גם בידי רש"י. לא "אין לי תשובה" אלא – בטוח שיש תשובה: תחפש ותמצא.
just a test
השבמחק