חקירה לצורך חתירה לטובת היחיד

 ההלכה אינה סד אלא דרך. דבי עקיבא מראה לנו שתפקידו של המנהיג לחקור ולגלות את העובדות שיאפשרו פסיקה שמקלה על היחיד, מחד, ותורמת לציבור, מאידך.

נדרים פרק ט:

משנה ה:

פותחין לאדם בכתובת אשתו.
ומעשה באחד שנדר מאשתו הנאה, והיתה כתובתה ארבע מאות דינרין, ובא לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה כתובתה.

אמר לו: רבי! שמנה מאות דינרין הניח אבא, ונטל אחי ארבע מאות ואני ארבע מאות. לא דיה שתטול היא מאתים ואני מאתים?

אמר לו רבי עקיבא: אפילו אתה מוכר שער ראשך, אתה נותן לה כתובתה.

אמר לו: אילו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי נודר.

והתירה רבי עקיבא.

 

אדם שנודר לא ליהנות מאשתו או שנודר לגרשה מחפשים את הפתח (=פותחין לו) בכתובת אשתו. כלומר, בכסף שיצטרך לשלם כפועל יוצא מקיום נדר.

אדם המעוניין להפר את נדרו בא לפני חכם או שלושה ומבקש להתיר את נדרו. אחד מהדרכים להתיר היא "טעות", כלומר, אם הנודר לא היה נודר אילו היה מבין את תוצאות הנדר. הכלל הוא  ש״לא עושים לו את החיים קלים״ כדי שלא יבואו לזלזל בנדרים. לא כך במקרה שלנו, בו האדם כלל לא ביקש להתיר נדרו, ועדיין הותר לו.

במעשה שלפנינו הנודר נדר שאשתו לא תיהנה ממנו. התוצאה היא שעליו לגרשה, כי איננו יכול לקיימה אתו בתנאים הללו. הנודר מוכן לכך. אבל לא עשה תכנון כלכלי מראש ומחפש תירוצים כדי להימנה מלשלם לה את כל כתובתה .

בא לפני ר׳ עקיבא ואומר - יש לי ירושה רק 400 דינרים (ואם אתן לה את כל כתובתה לא ישאר לי כלום), אז אולי 50/50?

ראשית רבי עקיבא מבהיר שזכותה של האישה היא לכל כתובתה.

ואולם, ר׳ עקיבא מנצל את ההזדמנות כדי לקדם שלום בית. איך? ר"ע מנסה לגרום לנודר להודות שהוא לא הבין את משמעות הנדר וכך לבטלו ולאפשר מגורים יחד. שימו לב ללשון החריפה שמשתמש בה רבי עקיבא : "אפילו אתה מוכר שער ראשך". כדאי לשים לב שר׳ עקיבא משנה מפני השלום. הגבייה לצורך הכתובה היא רק ממה שיש למגרש את אשתו.

כמתוכנן, הנודר מגיב בצורה טבעית ותוך רתיעה: ״אילו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי נודר״ ובכך הוא יצר את התשתית להתרת הנדר.

ר׳ עקיבא מתיר את נדרו והוא יכול לחזור אל אשתו.

דוגמא דומה לחקר האמת לטובת הפרט יש במסכת נידה פרק ח: 

משנה ג:

מעשה באשה אחת שבאת לפני ר"ע.
אמרה לו: ראיתי כתם.
אמר לה: שמא מכה היתה ביך?
אמרה לו: הן, וחייתה.
אמר לה: שמא יכולה להגלע ולהוציא דם?
אמרה לו: הן

וטהרה ר"ע 

ראה תלמידיו מסתכלין זה בזה. 

אמר להם: מה הדבר קשה בעיניכם? שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר, אלא להקל, שנאמר: ״ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה״ (ויקרא טו יט) 

דם ולא כתם. 

נתחיל בתיאור המציאות כפי שמצטיירת במשנה: אישה באה עם כתם על בגדה לברר את ההלכה האם הכתם הזה גורם לה להיות נידה.  לצרכי לימוד, הבירור קורה מול ״כיתת התלמידים״ של ר׳ עקיבא, כ- Live case. כלומר, כדי שהתלמידים יוכלו ללמוד הם נוכחים בתהליך. ראינו במשניות אחרות שהאישה יכלה לברר את ההלכה גם בפורום מצומצם יותר.

יש כתם. אבל האם הוא נובע מדם נידה? כנראה שר׳ עקיבא מעריך, שלפי מיקום הכתם ייתכן והוא שנוצר מפצע.

ר׳ עקיבא מברר בכיוון זה בדיוק:

1. האם אכן היה לאשה פצע ?
2. האם יתכן שהפצע ״נפתח״ ודימם ?

מכיוון שהתשובה על שתי השאלות היא חיובית ר׳ עקיבא מטהר אותה.

מסדר המשנה מספר לנו על ההתרחשות ״בכיתה״ ועל הערנות והמעורבות של ר׳ עקיבא בנעשה בכיתה תוך כדי: ״ ראה תלמידיו מסתכלין זה בזה״

ראה את ההתרחשות, הבין ממה היא באה, וכמחנך טוב הוא מתייחס לכך. הוא רואה את אי הנחת של התלמידים: מדובר באיסור דאורייתא, לשיטתם, היה עדיף להחמיר - מה שבטוח.

ר׳ עקיבא גם כפוסק ישר וגם כפוסק אמיץ, פוסק על פי ההלכה במדויק ועדיין קשוב לצרכי הציבור.

ר׳ עקיבא גם מלמד אותם: ״ מה הדבר קשה בעיניכם? שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל. שנאמר: ״ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה״, דם ולא כתם״. כלומר, מה שאסור הוא זוב דם. כתם רק מעלה חשד שיש זוב דם. בירור נכון יכול להשקיט את החשש

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר