קרה, קורה, יקרה - גם בהלכה וגם בהשקפה

ר׳ עקיבא משתמש בשיקולים דומים כדי לפסוק הלכה וכדי לנתח את המציאות. האם ההווה קפוא? האם אפשר להתיחס לעתיד כאילו וודאי יקרה או אפילו קורה?

מסכת שבת פרק יא׳:

משנה א׳: הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, מרשות הרבים לרשות היחיד – חיב. 
מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע:
ר׳ עקיבא מחייב
וחכמים פוטרין.

הסבר: הזורק מרשות לרשות בשבת - חיב. הזריקה היא תולדה של אב המלאכה של הוצאה מרשות לרשות, והוצאה מרשות לרשות אסורה בשבת.

בחלק השני של המשנה של זריקה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים נחלקו ר׳ עקיבא וחכמים:

חכמים פוטרים כי החפץ לא נח ברשות הרבים. אמנם הוא עבר, אבל לא נח ולכן אין כאן הוצאה מרשות לרשות.

ר׳ עקיבא מחייב, כי הוא סובר שאם החפץ ״נקלט״ ברשות הרבים הוא כאילו נח שם. למרות שהוא בתנועה ולמרות שהוא לא נחת הרשות הרבים הוא כאילו הונח שם. שזהו: ״קלוטה כמי שהונחה״. לכן, למרות שהחפץ לא נח ברשות הרבים הוא כאילו מונח שם והזורק עבר על איסור הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים.

 

מסכת פרה פרק י׳:

משנה ד׳:הטהור לחטאת שנגע בתנור: בידו טמא, וברגלו טהור.
היה עומד על גבי התנור ופשט ידו חוץ לתנור והלגין בתוכו,
וכן האסל שהוא נתון על גבי התנור ובו שני קללות אחד מכן ואחד מכאן
ר׳ עקיבא מטהר
וחכמים מטמאין

 

הסבר: מעלה יתירה עשו באפר פרה, ישנן הידורים בהלכות טהרה שקיימים רק באפר פרה אדומה ובהכנתו. למשל: אפר פרה הנמצא בכלי חרס סגור. בכל מקרה אחר הכלי מציל מהטומאה את תכולתו. לעומת זאת, כלי כזה המכיל אפר פרה אדומה המונח על הטומאה, אין הכלי מציל את תכולתו והאפר יהיה טמא.

במשנה, אדם טהור שנגע בידיו בתנור של חרס, אפילו התנור טהור, רק לצורך החטאת (אפר פרה אדומה) האדם נטמא וצריך לטבול.

הנגיעה דווקא בידיו. הסיבה לכך, גזירת חכמים על אדם שנוגע בידיו בחפץ שאיננו טהור לחטאת נטמאו ידיו ולצורך החטאת, נטמא גם גופו.

לכן, אם נגע ברגלו טהור.

אדם עומד על גבי תנור שאיננו טהור לחטאת:

ובידו הפשוטה מחוץ לתנור כלי שמכיל מים ואפר פרה אדומה

או

על כתפיו מוט שבשני צדיו תלויים כלים המכילים מים עם אפר פרה אדומה

ר׳ עקיבא מטהר כי לשיטתו, הייחודית, הכלים כאילו הם מונחים על האדמה, למרות שהם תלויים באוויר. במקרה שהכלים נחשבים כמונחים על האדמה ואינם נחשבים באוויר – אינם נחשבים מונחים על האדם הנושא אותם הם טהורים. זוהי המשמעות המעשית של הכלל שר׳ עקיבא פוסק לפיו: ״קלוטה כמי שהונחה״.

חכמים רואים את המציאות כפשוטה: הכלים תלויים באוויר על גבו של הנושא אותם. לכן,  הם נחשבים  כמונחים גם הם על התנור ולכן חכמים מטמאים אותם.

ישנה מציאות וכל אחד רואה אותה בצורה שונה ופוסק בהתאם. 

ניתן להבין את גישתו של ר׳ עקביא לאור שני הסיפורים מסוף מסכת מכות דף כד עמודים א׳ ב׳ כפי שהבאנו בפוסט מחודש אב: ר׳ עקיבא צוחק פעמיים.

שם ראינו את חבריו של ר׳ עקיבא בוכים והוא צוחק. הם רואים את החורבן כמות שהוא ור׳ עקיבא רואה את הגאולה כמי שכבר הגיעה – ״קלוטה כמי שהונחה״. כלומר - גם אם הדבר עדיין באוויר, כאילו בטוח וסמוך.

מעניין להשוות לגישת האבן-עזרא: "העבר אין, העתיד עדיין, וההווה כהרף עין".

כתב וצייר: שמואל בן-מובחר
ערך: מאיר פנסטר