הסיפורים במשנה משמשים להדגיש את החיות של ההלכה ושל הפוסקים. נראה דוגמא ממסכת פאה פרק ב.משנה ה: הזורע שדהו מין אחד, אף על פי שהוא עושה שתי גרנות - נותן פאה אחת. זרעה שני מינין, אף על פי שעשאן גורן אחת – נותן שתי פאות.הזורע שדהו שני מיני חיטין: עשאן גרן אחת – נותן פאה אחת; שתי גרנות נותן שתי פאות.
משנה ו: מעשה שזרע רבי שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל, ועלו ללשכת הגזית ושאלו, אמר נחום הלבלר: מקובל אני מרבי מיאשא, שקבל מאבא, שקבל מן הזוגות, שקבלו מן הנביאים, הלכה למשה מסיני, בזורע שדהו שני מיני חיטין: אם עשאן גרן אחת – נותן פאה אחת; שתי גרנות נותן שתי פאות.
משנה ו' נראית כהמשכה של משנה ה'. ובכל זאת עולה השאלה: מדוע כלל רבי משנה שלמה, שכולה סיפור על שני זני חיטה? התוספת ההלכתית היחידה שמופיעה במשנה, היא שזו
הלכה למשה מסיני. ניתן היה להוסיף את האמירה הזו בסוף המשנה הקודמת ולוותר על משנה ו'.
העובדה שמשנה ו' היא משנה נפרדת מעידה על חשיבות הסיפור עצמו. אם נעיין במשנה ו', נראה מספר פעולות הטומנות בחובן מסר חינוכי:
העובדה שמשנה ו' היא משנה נפרדת מעידה על חשיבות הסיפור עצמו. אם נעיין במשנה ו', נראה מספר פעולות הטומנות בחובן מסר חינוכי:
- רבן
גמליאל, שהיה נשיא הסנהדרין, מרגיש בנח להודות שאיננו יודע
- רבן
גמליאל, כנשיא הסנהדרין, טורח והולך ללשכת הגזית כדי לברר את ההלכה
- רבן גמליאל מצרף
את שמעון איש המצפה ללכת עמו
- נחום הלבלר מקדים לתשובה את כל שרשרת המסירה מהר יסיני ועד אליו
- בסיני
נאמרו למשה גם הפרטים לגבי זורע שדהו מין חיטה אחד או שני מיני חיטה
משנה ו' מראה שרבן גמליאל בעצמו טרח, בציבור, לברר הלכה עד תומה. יש להעיר שפאה מהתורה שיעורה כלשהוא. מתקנת חז"ל שיעורה כמו תרומה (1/60). אם כך, כמות של פאה אחת מכל השדה זהה לכמות של שתי פאות משני חלקיה. לא ברור שיש נפקא מינא כלכלית לשאלה! (אמנם, אם כמותו של אחד מהמינים קטן יתכן וצריך להפריש יותר).
זוהי גדולתו של רבן גמליאל. ההלכה חיה בגלל שאין הכבוד מפריע לבירורה ויש חשיבות להאיר לציבור את מקורה. ואולי החשוב מכל - ההלכה חשובה כשלעצמה וראויה לאותו דרגה של תשומת לב גם אם לתשובה אין משמעות כלכלית. רבן גמליאל מתעקש לפסוק את ההלכה גם אם בירורה כרוך במאמץ גדול. רק אחרי שאדם יודע את ההלכה הוא יכול להחמיר או להדר. בימינו היינו מדמיינים תשובה כמו: "ליתר ביטחון תפריש שתי פאות" או "המחמיר תבוא עליו הברכה". אך ללא הבירור, זו הלכה ללא חיות.
מאמרים עתידים יביאו דוגמאות נוספות לדרך בה סיפורי התנאים והאמוראים ממלאים את ההלכה והאישים העוסקים בה, בחיות.
זוהי גדולתו של רבן גמליאל. ההלכה חיה בגלל שאין הכבוד מפריע לבירורה ויש חשיבות להאיר לציבור את מקורה. ואולי החשוב מכל - ההלכה חשובה כשלעצמה וראויה לאותו דרגה של תשומת לב גם אם לתשובה אין משמעות כלכלית. רבן גמליאל מתעקש לפסוק את ההלכה גם אם בירורה כרוך במאמץ גדול. רק אחרי שאדם יודע את ההלכה הוא יכול להחמיר או להדר. בימינו היינו מדמיינים תשובה כמו: "ליתר ביטחון תפריש שתי פאות" או "המחמיר תבוא עליו הברכה". אך ללא הבירור, זו הלכה ללא חיות.
מאמרים עתידים יביאו דוגמאות נוספות לדרך בה סיפורי התנאים והאמוראים ממלאים את ההלכה והאישים העוסקים בה, בחיות.
כתב: שמואל בן-מובחר
הצלם: חגי בן יהודה שהוא גם אופה לחמים וחוקר זני חיטה עתיקים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה